שוטף הכלים הסודני מוריד את הכיסאות מהשולחנות, המלצרית מסיימת להעביר סמרטוט ודמות קודרת ועגומה יושבת על כיסא בבר ומשקיפה בעצב על המתרחש. הסרוויס ייפתח עוד שעה קלה, ערב נוסף של נהנתנות חסרת גבולות עומד להתחיל, אבל מהמבט בעיניו אפשר היה לטעות ולחשוב שהשף המטנף עומד לצעוד אל הגרדום. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מסתובב בין השולחנות במסעדה המלאה, צוחק עם הלקוחות, זורח כמו כוכב רוק - עמד מולי אדם אחר מגוש הכאב השפוף ששעון על הבר.
"איבדתי את הדרייב, לא פעלתי מתוך הנאה יותר, לא הייתה שם חדווה, רק פחד. כל האנשים האלה הגיעו לפה כדי לטעום פיסה של גן עדן, לא יכולתי לאכזב אותם". כשפתח את המסעדה הראשונה שלו, "ג'יזס" המיתולוגית ברחוב המלאכה, בין המוסכים ומועדוני החשפנות, הפחד שלו היה שונה לחלוטין: "לא ידעתי לבשל כלום, אורז לא ידעתי להכין. הייתי עושה רק סלטים, שמן זית ולימון, זה מה שידעתי. יום אחד קיבלתי משלוח של מלפפונים רקובים, משהו מזעזע. נכנסתי לקריזה, הלכתי למוסך להביא מבער ושרפתי את כל הארגז. ככה התחילה המנה של המלפפונים השרופים, אנשים עפו על זה, הגיעו מאילת רק כדי לטעום. הם לא הבינו מי הגאון המטורף שהמציא את הדבר הזה".
השף המטנף המשיך מאז למסעדות אחרות, כולן זכו לאהבת הקהל ושבחי המבקרים. עם השנים הוא שכלל לעצמו שפה חדשנית של בישול עם מנות כמו אורז קרוש, פטרוזיליה כבושה וסטייק אננס, שהפכו כבר לקלאסיקות של המטבח הישראלי. כשאומרים לו שהוא המציא מחדש את המטבח הישראלי הוא נעלב: "מה המצאתי? האוכל פה בארץ זה בושה, ביזיון. אם משהו מכל החרא הוא באשמתי, אני מתנצל מקרב לב. עם כמה שהאוכל שלי מדהים, אני מסתכל מסביב על כל המסעדות החדשות שנפתחות פה, וכולן גרועות, זה משהו מזעזע. אם זה מטבח ישראלי, אז צריך להפיל פצצה ולגמור עם כל המדינה הזאת".
השף המטנף לא אוהב שקוראים לו אלוהים, אבל הוא מבין את ההשוואה: "כשאני בורא אוכל, זה לא יצירת אמנות, זה רגע של זריחה, העולם הופך מואר יותר. ויהי אור, ככה הוא אמר? אז אני אמרתי ויהי טרטר סלמון. זה העניין עם בריאה, זה דורש גאונות וכישרון, אבל גם השראה אלוהית, רק שאתה האלוהים שנותן את ההשראה. אתה מבין? אז אני לא אוהב שמשווים בינינו. אלוהים היה ממציא אבטיח מטוגן? בחיים לא, אין לו את האומץ. זה ההבדל".
הסכסוך עם אלוהים התחיל עוד בצעירותו, כשחלה במחלה נדירה שמשתקת את בלוטות הטעם: "אתה מכניס את האוכל לפה וכלום, חושך מצרים. זה חוויה נוראית, כמו לאכול בוץ. לא הצלחתי להכניס כלום לפה, כלום. ירדתי חמישים קילו בחודשיים, כמעט מתתי, עלה נידף ברוח. משם התחילה כל העבודה שלי עם מרקמים, רק כדי להרגיש משהו, לא ידעתי שיום אחד אני אשנה את העולם. אז בהחלט אפשר להגיד שמעז יצא מתוק, גם אם לא טעמתי מתוק כבר שלושים שנה".
האירוניה של שף שלא יכול לטעום את האוכל שלו לא חומקת מעיניו. כמו בטהובן לפניו, גם השף המטנף יכול רק להשקיף מרחוק על יצירות המופת שיצאו מידיו. אבל אם רומזים שהמחלה אולי פוגעת ביכולות הבישול שלו, הוא נעמד על רגליו האחוריות: "אני מסתכל על מנה ואני יודע מה הטעם שלה, אני לא צריך לטעום אותה בשביל להבין אם היא טעימה או לא. מה זה השטויות האלה, פיקאסו היה צריך ללקק את הציורים שלו בשביל לראות אם הם טעימים? לא. הוא פשוט צייר אותם. זה הכל. אני לא טועם עם הלשון, אני טועם עם הנשמה. זה מה שמשחרר אותי מהשלשלאות שכובלות את שאר השפים, זה מה שהופך אותי ליחיד במיני. לא היה ולא יהיה עוד שף כמוני".
האווירה הפכה למתוחה אז אני מציע משחק קטן. אני זורק לו שמות של קולגות, לשמוע את דעתו על המתחרים. השף המטנף לא אוהב לדבר על שפים אחרים, אבל זה חזק ממנו. כמו כלבלב שזורקים לו מקל, הוא לא יכול לעצור את עצמו, מכשכש בזנב בהתלהבות ומתחיל לרוץ:
מושיק רוט – "מה זה מישלן בהולנד? אכלת פעם אוכל הולנדי? הם לא יודעים לבשל, אוכל דוחה יש שם. המוכר סנדוויצ'ים מתחת לבית שלי היה מקבל כוכב מישלן בהולנד".
אסף גרניט – "הוא מקנא בי כי אני יותר חתיך ממנו, והאוכל שלו זה חיקוי חיוור של יצירות המופת הקולינריות שלי. אבל אני מעריך אותו, כי הוא חיקוי שלי. אז זה בעצם כמו שאני אעריך את עצמי, רק עם אוכל מגעיל. האוכל שלו מגעיל, אמרתי לו את זה".
מאיר אדוני - "אני אוהב אותו כמו האח המזרחי שלי, אבל למה הוא מתעסק עם כל הבועות והפצפצים האלה? זה לא בשבילו, הוא מרוקאי, הוא לא צריך את כל הדיוק הזה, שיבשל עם הלב, בלי חישובים. אמרתי לו, אתם המרוקאים אין לכם את היכולות המנטליות בשביל בישול מולקולרי, תכין שקשוקה, חריימה, דברים כאלה".
אייל שני – "אני סוגד לאדמה שהוא דורך עליה, אבל הוא לא שף, הוא סתם תמהוני שהתפרסם משום מה. זה כמו לאכול בסדנת בישול באברבנאל, אין שם היגיון. הוא כותב תפריטים מאוד יפים, אבל אני לא מתקרב לאוכל שהוא מכין. אמרתי לו את זה, אתה משורר של תפריטים, אבל בשלן גרוע מאוד".
יונתן רושפלד – "הוא האהבה של החיים שלי, עוד שבועיים אנחנו מתחתנים בקנדה, אבל הוא חלאת המין האנושי וחרא של שף. הסברתי לו, היית בצרפת, איטליה, למדת, אבל האוכל שאתה מכין מזעזע, לא צריך לתת לך להיכנס למטבח".
עומר מילר – "הוא הבן המאומץ שלי, אבל הוא פושע וגנב. הוא למד ממני הרבה לאורך השנים, אנחנו מאוד קרובים, אבל אני שונא אותו בלב, באמת, שנאה יוקדת. אמרתי לו, אני מסתכל עליך ובא לי להקיא, למה אלוהים יצר אותך בכלל".
שרון כהן – "מי זה? לא שמעתי עליו".
המשחק הקטן מרגיע מעט את השף המטנף, הוא מתרווח בספה ועוצם עיניו בסיפוק. אני נותן לו רגע קט להתאושש לפני שמתחילים לדבר על התכנית החדשה שלו, "מטבח גורלי", בה הוא ושני שופטים נוספים כולאים שפים כושלים במרתף סודי ומענים אותם עד שהם נשבעים שלא יבשלו לעולם. על שני השופטים האחרים, השפית ענבל בלומנטל והשף אריאל שיינפלד, יש לו רק מילים טובות להגיד, אבל משום מה דווקא הרעות תמיד יוצאות החוצה:
"שיינפלד הוא פסיכופת אמיתי, איש מסוכן. יום אחד הוא ירצח מישהו. זה דיאלוג מעניין מאוד איתו, כמו לדבר עם תינוק. יש בו הרבה מאוד רוע, אני חושב שהוא צריך ללכת לטיפול. וענבל היא גם נהדרת. היא סקסית ויפה, אלה תכונות מדהימות, זה כמו להיות פילוסוף או אסטרופיזיקאי, רק שבמקום שכל היא נראית טוב. אני מאוד נמשך אליה אבל אין לה שום קשר לעולם הבישול, לא מבינה כלום באוכל. היא גם טיפשה מאוד, בחורה מאוד טיפשה, אבל עוברת מסך. בכלל, אני היחיד שם שיודע על מה הוא מדבר, בלעדי אין תכנית, סתם אנשים שמענים אחד את השני".
השף המטנף מבין דבר או שניים בעינויים, זה מה שהוא הרגיש עם פרסום כל ביקורת שיצאה עליו: "הייתי בוכה שבועות בכל פעם שהיו אומרים משהו. מקרצף את עצמי במקלחת, להוריד ממני את הטינופת של הכישלון". כיום, הוא מתעקש שהביקורות כבר לא מעניינות אותו, למרות צו ההרחקה שהוציא לו מבקר המסעדות של mako.
הוא עוד זוכר את היום שקרא את הביקורת הגורלית, והבין עד כמה הוא התבגר עם השנים: "הסתכלתי על זה ואמרתי, וואלה כלום, לא הזיז לי. עקבתי אחריו לבית, טיפסתי על החלון, צילמתי את הילדים שלו ישנים ופירסמתי בסנאפצ'ט. לא כי כעסתי, לא כעסתי, זאת העבודה שלו, אני מבין את זה. אבל רציתי שידע שמישהו עוקב גם אחריו, מבקר אותו, מצלם את הילדים שלו במיטה שלהם, שידע שזה דו כיווני".
את הבגרות הוא מצא מחוץ לחלון של גילי וליטל הקטנים, אבל את השלווה הוא מצא במנזר בטיבט: "הגעתי למקום רוחני מאוד גבוה, אחד הגבוהים בעולם. הכנתי את הדייסה של הנזירים והגשתי אותה לאיש שישב לידי, זה היה סטיבן סיגל. ליקקנו ביחד צפרדעים שבועיים, היה מטורף, הוא לימד אותי קראטה ואני לימדתי אותו לאהוב".
באותו מקום שקט בפסגת ההימלאיה, הוא הבין לאן החיים שלו צריכים ללכת מפה: "זה פתאום הגיע אליי, כמו בודהה, הבנתי את משמעות החיים - לעשות מלא כסף. וכשאני מדבר על כסף זה לא סתם כסף בבנק, אפשר גם לקנות בזה דברים, מכוניות, לטוס לחו"ל. התאהבתי בפשטות הזאת, של פשוט לעשות כסף. מצאתי את עצמי מחדש".
הוא סגר את מסעדת "ברזאולה" היוקרתית ופתח ליין חדש של שניצלים בשיתוף חברת זוגלובק: "אתה הולך בסופר ורואה אנשים שולפים את המנות שלך מהמקפיא, עומדים בתור בקופה. זה מאוד מרגש אותי לראות את זה, כי אני יודע שחלק מהכסף יגיע אליי. פעם הייתי צריך להכין סביצ'ה כורכום בשביל שיגידו שאני גאון ואני אצליח לישון בלילה, היום אני כבר לא נמצא במקום היהיר הזה".
תזלזלו כמה שאתם רוצים, אבל זה כבר לא מעניין את השף המטנף. עם 30 אלף עוקבים בסנאפצ'ט, אימפריית שניצלים קפואים ותכנית בפריים טיים, הוא סוף כל סוף מצא את השקט שתמיד חיפש: "אני יודע שזה נשמע תמים, אבל זה מה שעושה אותי מאושר. לא צריך את המבקרים, לא צריך הערכה של שפים אחרים, רק לעשות מלא כסף ולהיות מפורסם. אני גם שונא לבשל, תמיד שנאתי. אין לי בלוטות טעם אפילו, אני סתם מחבר שתי מילים אקראיות ומוכר ב-140 שקל. תשמע, אני איש פשוט בסך הכל, לא רוצה את כל ההמולה. תן לי למכור שניצל קפוא ב-49.90, לטבוע בכסף ולהיות בטלוויזיה, זה כל מה שאני צריך".
mako תרבות בפייסבוק