כבר שבוע שאמילי עמרוסי גרושה רשמית. רק לפני כמה ימים קיבלה את הגט, אך כבר יש לה אבחנות על שוק הגרושים-גרושות הדתיים. "בפרק ב' יש יותר נשים איכותיות מגברים איכותיים. הרי מה קורה? אשה משחררת גבר לא איכותי. מי שיש לה גבר איכותי לא משחררת. נוצר מצב שבשוק יש נשים מאוד איכותיות וגברים לא איכותיים. זה כבר לא הקומונרים של בני עקיבא. על מי שהוא מתוקן ולא שרוט, אומרים אצלנו 'יש לו פרצוף של נשוי'. ועל כל ההיצע הזה, צריך להתחרות עם רווקות בנות 35. אני מבקשת מהרווקות 'סורו הצידה, אל תתערבו לי בשוק'", היא צוחקת.
עמרוסי לא מהססת לדבר גם על פינות פחות מדוברות בקהילה: מין בקרב גרושים דתיים. "ביצת הגרושים הדתיים מאוד סוערת", עמרוסי אומרת בחיוך. "מדובר באנשים בשיא פריחתם ואונם שלראשונה בחייהם נמצאים בהיתר מיני. כרווקים הם שמרו נגיעה. אבל כשאתה גרוש בן 40, אחרי כך וכך שנות נישואים וילדים, שמירת נגיעה כבר לא רלוונטית. זו סצינה עם הרבה יותר פתיחות מהסצינה של הרווקים הדתיים".
אמילי, את בעצם אומרת לי שתממשי את הקשר לפני חופה כדת וכדין?
"בשונה מגיל 17 שלא דובר ולא היה לגיטימי בכלל לחשוב על התאמה פיזית. בסיבוב הזה, אני יודעת ומבינה טוב מאוד שיש עניין כזה של התאמה פיזית. מותר להגיד וזה חלק מהעניין בזוגיות. זה משהו שייבדק".
זה אומר לטבול במקווה, לא?
"כן, צריך מקווה לגרושות", היא מחייכת. "אבל עוד לא נדרשתי לסוגיה, רק חזרתי לשוק. כבר שנה שאני ואבי ילדיי לא גרים ביחד. עשיתי אודישנים בשנה הזו, אבל לא משהו רציני. רגשית הייתי בשלה לזה, הלכתית לא. עכשיו כשאני פנויה גם הלכתית, אני מחכה לעשות דייטים. זה מסקרן אותי מאוד. יש לי חברות רווקות בנות 40 שמיואשות כבר מעולם הדייטים. אותי זה מסעיר".
בטח יש הרבה פניות, לא?
"בואי נגיד כך, שאני יכולה להושיב אדם במשרה מלאה לסנן את הפניות. לא אלמן ישראל", היא אומרת ומנשקת את היד למזל. "זו תחושה מחמיאה מאוד. בעצם בגיל 38, אני יוצאת פעם ראשונה לשוק. התחתנתי בגיל 20, ואף פעם לא הייתי במקום הזה שמודד כמה המנייה שלי שווה. כולם רוצים להכיר לי. זה גם אנשים גם מהביצה שלכם".
מה זה מהביצה שלנו?
"ברנז'ה חילונית. אבל הם פונים ונפסלים. אני מוחמאת מערך המנייה שלי. זה נחמד לקבל פידבק פתאום באמצע החיים, אבל אני רוצה בן זוג דתי. בירושלים מבקשים ממני בכל מטר סלפי. אם אצטרך להתחבא, אסע לעשות את הדייטים שלי בתל אביב".
איך מסבירים לילדים שאמא מתחילה לצאת לדייטים?
"אני אומרת להם 'אמא לא יוצאת לדייטים. אמא יוצאת לאודישן'. חובת ההוכחה עליו. אני יודעת שזו גישה מתנשאת מאוד. זו גישה שלא מחזיקה מעמד יותר מדייט אחד. יש הרבה הומור בבית ודיבור פתוח. הם אומרים שמבית בטלמון עם ארבעה חדרי שירותים עברנו לבית עם רק שירותים אחד, אז מישהו היה צריך ללכת. הם כבר אמרו לי שהם מתכננים להכניס את המיועד לחדר עם מנורה משתלשלת כמו בחדר חקירות ולשאול אותו מה הוא יקנה להם ליומולדת".
לא מבינה נשים שלא מגלות את הגיל או את המשקל. אני שמחה לספר שאני שוקלת 61
עמרוסי מכנה את הגרוש שלה "בעלי הראשון" ולתקופה הזו היא קוראת בעליצות "בין נישואים". פרפרזה על "בין עבודות". כשאני מתקשרת לקבוע איתה, היא עונה לי בהודעה שהיא במניקור, נפטרת מהלק האדום שליווה אותה עשר שנים לטובת גוון פנינה. "שלא אהיה קלישאה של גרושה. גם לכבוד החתונה הקרבה עשיתי לבן". בעמוד הפייסבוק הפעיל שלה גם עדכנה את 30 אלף עוקביה שסיימה בהצלחה את הדיאטה. "לא מבינה נשים שלא מגלות את הגיל או את המשקל", היא אומרת. "אני שמחה לספר שהמטרה הושגה ואני שוקלת 61 קילו".
אבל מתחת לפסאדה המחויכת של סקס אנד דה סיטי גרסת בני עקיבא מסתתרים רגשות לא פשוטים של עצב ואבל על פירוק הבית ופרידה מאייל, מי שהיה בעלה בעשרים השנה האחרונות ואב ארבעת ילדיה, עברי (12), נרי (10), עיני (6 וחצי) וסיני (4 וחצי). בתחילה המשפחה התגוררה בהתנחלות "רחלים" בשומרון ולאחר מכן קבעו את ביתם בטלמון. בחצי השנה שקדמה לפרידתם, עברו להתגורר בירושלים, צעד שעורר הד לאור העובדה שמדובר בדוברת בולטת של ההתנחלויות. עמרוסי כבר כבר סיפרה בעבר שהפרידה עמדה באוויר בינה לבין בעלה בשלוש שנים שקדמו לה. "כל מי שהיה מעורב וקרוב אלינו יודע שבשנים האחרונות, הנישואים התנהלו על אדי דלק אחרונים. היינו ביחד מכוח אינרציה ומזה שהיה תינוק. ביום של חנוכת הבית שבנינו בטלמון הסתכלנו אחד על השנייה ושאלנו את עצמנו 'מה אנחנו עושים פה'?".
עזבתם את טלמון לירושלים כמה חודשים לפני הפרידה. זה היה חלק מתהליך הפרידה?
"עזבנו ביחד את טלמון כי המקום לא התאים לנו. הייתי עוזבת את טלמון גם אם הייתי נשואה בנחת ובטוב. והייתי מתגרשת גם אם לא הייתי עוזבת את טלמון. אלו שני קווים מקבילים של תהליך פנימי שאני עוברת".
מהו קורה שם באותו תהליך פנימי?
"משבר גיל ארבעים התחיל אצלי בגיל 35. נוצר אצלי רצון בדיוק עצמי. עד אז הייתי מאוד בשטנץ, נערת הפוסטר של הציונות הדתית. כל לילה הייתי הולכת לישון ושואלת מה תיקנתי בעולם. ואז עברתי על כל הבחירות שעשיתי במהלך חיי. עלו שאלות על זהות, גם על הזהות המקצועית שלי. כתבתי מאוד פוליטי אקטואלי, והבנתי שאני רוצה יותר אישי ונשי. אני פחות נחושה אלי קרב, פחות משימתית. אני אפילו שומעת יותר מוזיקה. עכשיו אני שואלת מה תיקנתי באמילי היום? אני הרבה פחות מסתכלת אחורה על מה המגזר יגיד. אני ערה היום כפי שלא הייתי מעולם. כשאתה נשוי עם ילדים, אתה נשאב לביתיות, לרוטינה של פתיתים בשתיים בצהרים. זה לישון בעמידה. אני עכשיו בחדות לגבי מה אני, מה אני רוצה, מה טוב לי, מה טעים לי. לא עושה יותר דברים רק כי הם מונחים לפניי. אני בוחרת".
למרות השנה של הפרידה, בה עמרוסי ובעלה התגוררו בנפרד, מעמד הגט היה לא קל, היא מספרת. "אני לא אבלה על הזוגיות, אני שמחה שנפרדנו. אני אבלה על המשפחה, על הכאב של הילדים שלי. רציתי גט. חיכיתי לו שנה, אבל עדיין, במעמד הגט, היה קשה וכואב. הרגשתי שהשמיים נקרעים מעליי. תפירה בין נשמות קורית בחופה ובשנים שעוברות ועם כל ילד שנולד וכל מחווה שנעשית. הרגשתי באופן מיסטי בטקס שהמזבח מוריד דמעות, שמלאכים מתרוצצים מצד לצד ומעבירים טפסים. כשהושטתי ידיים קדימה לקחת את הגט ראיתי שהן רועדות".
הטקס עצמו מדווח על ידי נשים כמעמד מבזה. הרגשת תחושות כאלה?
"הרגשתי שלשנינו היה קשה במידה שווה מהבחינה הזו שהטקס הקמאי העתיק הזה נועד לגזירה של הנשמות זו מזו. זה קורה בשנייה. זה מעמד לא קל למי שהסנסורים שלו דרוכים. גם לנשום ריח של בן אדם 20 שנה ואז לצאת מאולם בית הדין, להגיד בהצלחה ולפנות לשני כיוונים שונים, זה מטלטל".
יש לכם גירושים טובים? זה נגמר בטוב?
"אני מנועה מלדבר על זה. אני אומרת לעצמי בקול 'בחרת נכון, התחתנת נכון והיום נכון לך להתגרש'. אני לא רוצה לחשוב שבדיעבד זה לא היה נכון, כי הקצה של המחשבה של זה, היא להגיד שארבעה ילדים שמתהלכים בעולם לא היה נכון שיוולדו, שהם היו טעות. הם לא טעות".
את עוד זוכרת את הימים הראשונים של הפרידה?
"בשבת הראשונה בלי בעלי הראשון קלטתי שתיכף השבת נכנסת ואני נשארת לבד בבית עם הילדים. אמרתי לעצמי שאני לא הולכת להישאר בבית עם תריסים מוגפים. זרקתי אוהל לאוטו, לקחתי את הסירים שהכנתי ונסענו לחוף פלמחים. הגענו ממש לפני השקיעה והספקנו לבנות את האוהל לפני שהשבת נכנסה. עשינו שם את השבת, אני לבד וארבעה ילדים. אמרתי לעצמי שאם עשיתי את זה, אני יכולה הכל".
והימים בלי הילדים, איך הם נראים?
"השבתות הראשונות שלי בלעדיהם היו בחורף. זה שבתות שאני לבד מתחת לפוך עם ספר, יין, שוקולד וטישו. בשבתות חורף שהן ארוכות הייתי מסתכלת על הנייד והוא היה מסתכל עליי. אמרתי לעצמי 'אל תישארי לבד בבית. תעשי מעשה, לכי לבית כנסת. נכנסתי לבית הכנסת וראיתי את כל החברים מהגן של הבן שלי אומרים את תפילת הילדים. התחלתי לבכות. עד עכשיו, בימים שהילדים אצל אבא שלהם, אני לא יכולה לראות ילדים מהקצה השני של המדרכה. בשבתות שאני איתם לבד, אני מקפידה לארח, שהילדים לא ירגישו שזה בית מסכן. אנחנו תא משפחתי מצוין".
הקהילה הדתית בנויה כמו בתיבת נוח. מניחה שלא פשוט להיות במצב הצבירה החדש כגרושה.
"זה נכון במיוחד בישובים קהילתיים דתיים. אבל בעיר כמו ירושלים, הקהילות הדתיות מלאות בסוגים של משפחות חסרות, או בפורמטים מסוג אחר כמו אבא דתי ואמא חילונית. רק בבית הכנסת שלי יש תשע נשים שהן גרושות או חד הוריות. יש לנו קבוצת וואטסאפ שנקראת 'הלביאות של קריית מנחם'. אנחנו עושות שבתות ביחד כשהילדים אצל הגרוש. בשבת הזו אני בצאלים יחד עם עוד שבעים גרושים וגרושות".
אה, מחצב נאה למציאת חתן.
"זה לא כדי למצוא חתן. אלה אנשים שעוברים כמוני את המורכבות הזו. במוצאי שבת, כולם ישר נצמדים לסלולרי. רק אצל דתיים שכל השבת לא יכולים להיות בקשר עם הילדים, תראה מיד במוצאי שבת, את הריצה להתקשר. זו סצינה שעוד תיכנס אצלי לסדרה שאכתוב".
אצלנו, פחות מארבעה ילדים, זה להיות עקרה
עמרוסי רואה בגירושים הפוגה קלה ותו לו, לפני שהיא שבה לסטטוס של נשואה. באמתחתה עוד אין דייטים על דייטים. גם אין עוד מועמד מוביל. אבל כל זה לא משנה עבורה. היא יודעת שעוד שנה היא כבר תהיה נשואה. "אני אסגור את זה מהר. האנטנות שלי פתוחות לזוגיות, אז אני אמצא. אני לא רוצה גבר כדי שיסדר את החשמל או יתקע בורג בקיר. אני פשוט לא רוצה להיות לבד. אני טיפוס זוגי. יש לי הרבה חברות, אני מוחצנת, אני חשופה, והן יודעות עלי הכל, אבל אני אוהבת להחנות את החוויה שלי בסוף יום אצל אותו אדם".
ויש עוד סיבה אחת שמסתתרת בתוך הרצון העז של עמרוסי להיכנס לזוגיות חדשה מהר ככל האפשר: הפחד שלה מנפשה הסוערת, בודקת הגבולות, שכעת עולה על גדותיה. "יש בי אנרגיות שיכולות להבהיל גם אותי. עדיף לי להיות במסגרת. אני מרגישה יותר שמורה ומוגנת בזוג. כשאת גרושה דתייה בשבת לבד וצריכה לעשות לעצמך קידוש והבדלה וכשהשבת יוצאת מאוחר ואי אפשר טלפון ואי אפשר מחשב, זו בדידות מאוד גדולה. בגלל, זה אצל הרבה גרושים דתיים המצוות מתחילות לקבל פרשנות חדשה ושונה. אני רוצה להישאר דתית", היא מספרת בכנות.
יהיו ילדים בסיבוב השני?
"אני גמרתי ללדת. לכן אני יכולה לצאת רק עם גרושים ואלמנים. אני לא ילדתי בקלות ולא נשאתי הריון בקלות. בכלל, אני מחכה לפרס על זה שיש לי ארבעה ילדים. אצלנו, פחות מארבעה, זה להיות עקרה. גמרתי לקום בלילה. גמרתי לשחק איתם באמבטיה ואיך עושה פרה. אני אחרי זה. אני מכריזה שאני לא שמישה לילודה. לא ולדנית יותר".
אני לא יודעת אם כבר גילו לך, אבל הרבה גברים משקשקים מנשים חזקות.
"זה נכון. גברים מפחדים מכוח ולי יש כוח. אני מקושרת, יש לי במה ארצית. אני מוחצנת. שלושה שרים בממשלה חברים טובים שלי. בכלל, בפרק ב' את מגיעה עם אגו וכוח ומודעות. מצד שני, יש בי כמיהה להתפשט מהכוח במערכת זוגית. אני רוצה להיות אשה קטנה בזוגיות. כבר מתיש אותי להיות האשה המובילה, ללבוש את המכנסיים בבית. אני רוצה לכבות את מנועי ההובלה ולהיות מובלת. שמישו ייקח אותי על הכתף ויילך".
מאוד לא פמיניסטי.
"הרבה נשים שמחזיקות בכוח, זקוקות למישהו דומיננטי. גם הובלתי בזוגיות הקודמת. אני זו שקיבלה את ההחלטות. אני סגרתי לנו חופשה בקיץ, שילמתי, הודעתי שנוסעים ולאן נוסעים. אני רוצה שיגידו לי לארוז ושנוסעים. אולי אני מדברת כך, כי יצאתי ממערכת קיצונית אחת ועכשיו אני רוצה מערכת קיצונית אחרת. אולי זה יתאזן וארצה שזה יהיה שיוויוני. בכלל, את יודעת, נשים כמוני נמשכות למניאקים שלא סופרים אותם. אני יודעת שזה לא מעשי ולא כיף לחיות כך, אבל הגישה הרומנטית היא כאילו להיות עם גבר שלא סופר אותך".
לא היית נשואה למניאק. אז היו התאהבויות קטנות באנשים מהזן המניאקי במהלך השנים?
עמרוסי חושבת רגע ואומרת: "אני לא עונה לך".
זה היה כל כך מינורי ורחוק מהמילה 'רומן' כמו שהגדירו
לפני כשנה וחצי, על השער של "ידיעות אחרונות" נמרחה ידיעה שתיארה רומן אסור בין שני אנשים ידועים מהברנז'ה הדתית-תקשורתית. הידיעה המרטיטה נמנעה מלהזכיר שמות או פרטים מזהים אך תוך זמן קצר כיאה לעידן האינטרנט ובטח כשמדובר במעגל אנשים מצומצם, כולם כבר ידעו במי מדובר. כך למשל, תיארו כיצד אשתו של אותה אושיה מגזרית דיווחה לקבוצת הוואטסאפ "שובי נפשי" המכילה עשרות עיתונאים דתיים על המעשה.
עמרוסי שמתגלה בראיון כמי שלא סובלת מעצם פחדנית אחת בגוף, מספרת שמדובר בה. כלומר, הידיעה דיברה עליה ועל עיתונאי דתי נוסף. אבל מבחינתה, זו העובדה הנכונה היחידה בכל הסיפור. "לא היה רומן. זו הייתה ידידות הדדית שגלשה והחליקה להחלפת סמסים בודדים, של תקשורת רגשית בין שני אנשים שמתעסקים במילים. אני לא חושבת שצריך להתגאות בזה, אבל בטח שלא היו תכנים מיניים ובטח שלא פגישות. אני מניחה שגם לא היינו מגיעים ללהיפגש. כל חוויה שאתה יוצר, כל בועה שאתה יוצר, שבן הזוג הלגיטימי לא חלק ממנה, היא לא בסדר. זה הדבר היחיד שלא הייתי בסדר בו. זה היה כל כך מינורי ורחוק מהמילה 'רומן' כמו שהגדירו. אני יודעת מי אני, מה עשיתי ויותר מזה מה לא עשיתי. אם הייתה סיבה להתבייש, הייתי מסתגרת בבית. גם מורה למתמטיקה שבתקשורת עם המורה לספורט בחדר מורים ביישוב הכי דתי, יכול להגיע להחלקה כזו. מי שאומר שלא, הוא שקרן או לא חי בינינו".
אז איך זה תפס כזה נפח? איך הסיפור הגיע לכאלה מימדים?
"הסיבה היחידה שזה הגיעה לשער של ידיעות, כי היה מדובר בשני אנשים שעובדים ב'ישראל היום'. כתבו שם שקרים כמו שהיו פגישות ליליות שלא למדו בהם תורה. לא היה ולא נברא. זה היה מכוער מאוד. יש פה ילדים שמעורבים, ילדים שלי ושל הצד השני. אגב, ממתי רכילות מאוד מינורית מככבת בעמוד הראשון ובטח כשאני לא גל גדות? אני רוצה להכריז שהרומן היחיד שהיה לי היה עם אייל עמרוסי, אבי ילדיי. אני מבינה שזו אחלה פנטזיה לדבר עליה בבית הכנסת אחרי התפילה. והנה נולדה רכילות שפרנסה את מיטב גבאי בית הכנסת ממטולה עד אילת".
ולמרות שעיניה מעט מתלחלחות שהיא מספרת על העוול שלטענתה נעשה לה, היא עדיין מצליחה להפעיל הומור. "גם אני רכלנית על. תהיי בטוחה, שאם היה נופל לידי סיפור כמו זה שדובר עלי, הייתי דשה בו ימים. בימים הראשונים שהסיפור הזה הודבק לי, איחרתי לקפה עם חברות, אז ציטטתי להן מאותה הודעה שפורסם ששלחתי: 'האם תחכנה לי חמש, עשר, או עשרים שנים?'".
חצי שנה אחר כך, בעלך ואת נפרדתם.
"אבי ילדיי מכיר אותי יודע מה הגבולות המוסרים וההלכתיים שלי. המשפחה שלי לא התפרקה בגלל זה. ביני לבין אייל היה שבר שהתחיל עוד לפני כן. נישואים של עשרים שנה וארבעה ילדים לא נגמרים בגלל סמס".
שילמת מחיר קהילתיים על הסיפור הזה? הייתה עיתונאית דתיה שיצאה נגדך.
"מי ששפט או הביע את עמדתו המוסרנית הטהרנית על משהו שאין לו מושג, כי יש רק שני אנשים שיודעים, בטוחה שזה נובע ממקום פנימי שלו. הדבר הזה שרט אותי אבל מקצועית לא נפגעתי. רוב האנשים הבינו שזו שמועה מאוד עסיסית ומעניינת אבל לא אמיתית עדיין הזמינו ומזמינים אותי להנחיית כנסים והרצאות במקומות דתיים".
עמרוסי היא בתם של חוזרים בתשובה, סיימה לימודי עיתונאות ותקשורת בבית הספר "כותרת" ז"ל. ובשנת 2003, שימשה ככתבת חדשות ערוץ 10 לענייני מתנחלים. שנתיים לאחר מכן, מונתה להיות דוברת מועצת יש"ע וניהלה את מערך ההסברה נגד ההתנתקות ומאוחר יותר נגד פינוי "עמונה" שכבר היה על השולחן. היא חזרה לתקשורת בשנים האחרונות. כיום היא עיתונאית בכירה בישראל היום ובעלת טור פופולרי. למשך שנה גם הגישה תכנית בוקר בערוץ עשר וכשהועזבה, קיבלה תוכנית סיכום שבוע "היינו כאן" ברשת ב' אותה היא מגישה לצד פרופ' יובל אלבשן. ב-2009 הוציאה את רומן הביכורים שלה "תריס" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן). בימים אלה יוצא לאור ספרה השני שמכוון הפעם לילדים, "הפרשה - פרשת השבוע לילדים", עיבודים מקסימים של סיפורי ספר בראשית. במהלך החודשים הבאים, יצאו ארבעת הספרים הנוספים שביחד מרכיבים בעצם את החומש. זה פרויקט שאפתני שעמרוסי שקדה עליו שבע שנים. "זה הדבר הכי מתוק ומהמם שעשיתי בחיים שלי. אורי אורבך בטוח מבסוט מלמעלה. קראתי לילדים שלי סדרות תוצרת חרדית ושם בני ישראל יוצאים ממצרים עם מגבעת וחליפה. אין שם כמעט איורים של נשים. את רוצה לספר לילדים הכי פשוט ומובן את פרשות השבוע ואין לך דרך לעשות את זה, אז החלטתי שאני לוקחת את זה על עצמי".
המילה הדתה חזקה בימים אלה.
"הפרויקט שלי הוא בדיוק אנטי הדתה. זה סיפור שאומר קחו את הדבר הזה ששייך לכם לא פחות משהוא שייך לי. זו סדרה לכל ילדי ישראל. אם חילוני יגיד שזה הדתה, זה הפסד שלו. אין פה אלמנט של החזרה בתשובה או מיסיונריות. אין ילד נוצרי שלא מכיר את נוח, אז למה ילדים מפה לא מכירים נכס תרבות כזה דרמטי? בעיניי, הסדרה הזו היא מפעל חיים. אני לא אקבל מספיק כסף יחסית להשקעה, אז אתנחם בזה שזה משמעותי".
יש אגב חרדות כלכליות עכשיו שאת אחראית בלעדית לתא המשפחתי?
"אני חושבת שהתברכתי במספיק כישרון, יוזמה וחריצות כדי להתפרנס. אני גם יזמית באופיי, כך שאין תלונות. אני מלמדת כתיבה, אני מוציאה מסעות כתיבה של נשים בחו"ל. אני חתולה ואני תמיד אפול על הרגליים. איפה שלא תשימי אותי, אני אעשה את זה הכי טוב".
מה שהכריע את הכף לעזוב את "טלמון" היו נימוקים בורגניים וחולשת החיים
עמרוסי עברה גלגול חיים שלם בשנה וחצי. היא יושבת מולי בשמלה אדומה עם נעלי עקב אדומות כשבשיערה פס בלונדיני. "תמיד הלכתי עם שיער ארוך וכובע או סרט קטן", היא מספרת. אומרים שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, אז תמיד הייתי סנטימטר פחות בהלכות הצניעות ממה שנהוג בחברה שלי. אני כבר לא חושבת שאשים כיסוי ראש כשאתחתן שוב. שטח משוחרר לא יוחזר", עמרוסי מנופפת בשערותיה. "גם היעדר הזיהוי המיידי כמגזר זה נחמד".
השלכת עוד סממן מגזרי כשעברת להתגורר בתוך הקו הירוק.
"אני מעריכה ואפילו מעריצה את מי שמצליח לחיות בתנאים האלה. אצלי מה שהכריע את הכף היו נימוקים בורגניים וחולשת החיים. מין עצלנות וקושי להיות גיבורה כמו האנשים שגרים על ההר. האפשרות שתיפגע בנסיעה או אפילו בבית שלך היא גבוהה מבמקומות אחרים. אתה גם משלם מחיר על ההדחקה הנפשית של הפחד. וכן, גם לשאת תגית של מתנחל, תגית של מגורים במקום שלא תמיד לגיטימי, מקום שחלק בני המשפחה ואנשים שעובדים איתך יסרבו לבקר או לא יגיעו לברית של הבן שלך, כל הדברים האלה, אם אתה לא משתמש בקביים של אידיאולוגיה, אתה מתקשה לחיות איתם".
אז מה את אומרת, שאין לך יותר קביים אידיאולוגיים להיאחז בהם?
"לרגע לא שיניתי את העמדות שלי. אני לא כופרת בדגל ההתיישבותי, אבל הוא כבר לא בסדר היום שלי. הייתי שנים פובליציסטית עם עמדות שהיו כתובות לי על המטפחת. הייתי מזוהה עם הנישה הזו ואכלתי מכף ידה. היום אני בקושי שומעת חדשות, פחות חשוב לי. אני יודעת שהטור שלי פוליטי ושאני צריכה ליצר תוכן כזה, אבל זה כבר לא באותו להט וטונים. בניתי קריירה 'על אכלו לי שתו לי' וש'התקשורת שמאלנית'. היום זה כבר לא מעניין אותי. אולי זה נובע מזה שהמפעל ההתיישבותי ניצח. כבר לא צריך אותי. אני לא יכולה יותר לשבת בבתי קפה ולהתראיין על נושאים פוליטיים. שריקלין יעשה את זה".
מה הולך שם, בתוך הנפש הסוערת של אמילי?
"יש בתוכי מלא חיות פנימיות שמנהלות מלחמה. יש אי שקט וכמיהה לשבור את הכללים. הרגשה שכל העולם ניצבים ושאני שחקנית שחלה עליה מערכת כללים שונה. שגם מערכת הלכות שונה חלה עלי. תמיד זה היה בתוכי. אני יודעת שאני לא נורמלית והעדפתי לחיות ליד אנשים נורמליים, בגלל זה חייתי במקום הכי שגרתי שבו הסנסציה הכי גדולה זה אם הגננת חיה בהריון או לא. היה די לי בסערה הפנימית הזו, אז זה הרגיע אותי לחזור לקהילה המשעממת והקונפורמית".
איך עומדים בעול תורה ומצוות בהיותך סוערת ורוצה לבדוק גבולות?
"במאמץ שאני גאה בו. אני כפופה להלכה כשאני לא אדם כפוף במהות, שלא מוכן לקבל אמת מפי אדם גדול. גם פה אני מחכה שיביאו לי את הפרס".
צילום: יונתן בלום | איפור: ספיר ורובל