דרמה קווין

ידעתי מהתחלה שיובל חולמת להיות שחקנית. העובדה שהיא כל כך יפה הייתה אז חסרון. יפיפיות כאלה שאומרות לך שהן רוצות להיות שחקניות נשמעות כמו קלישאה כתובה גרוע. המון בנות כאלה מגיעות לתל אביב, גם מאבן יהודה כמו שהגיעה יובל. אחרי עשור רובן יכולות רק להיזכר בחיוך בשטויות שעשו בקיץ ההוא, בזמן שהן מחליפות עוד חיתול לילד.

יובל היא האחת יוצאת הדופן שעליה בונים אחר כך דורות של חלומות. היא באמת הלכה ללמוד משחק, קודם במכינה של ניסן נתיב ואחר כך שלוש שנים בבית הספר. בדרך כבר היו הצעות לעזוב את הלימודים ולהצטלם לטלנובלות, אבל שרף לא התפתתה. ועכשיו היא שחקנית אהובה ונחשבת בתיאטרון בית ליסין וגם בקולנוע ובטלוויזיה.

חוץ מזה היא התאהבה במוזיקאי שלומי שבן, שבמקרה, או שלא, גם הוא עשוי מהחומרים שמייצרים התעניינות ציבורית. לשניהם יש חיבה לגינדור, ועם השילוב של  הערכה מקצועית ופפראצי – הפכו לאייקוני אופנה מקומיים. התואר "המתלבשים הטובים של השנה" של פנאי פלוס הגיע די מהר, התמונות במדורי הסלבס הן רק פועל יוצא. אם מוסיפים לזה את החברות עם נינט טייב, מקבלים משהו שמזכיר קצת את הוליווד.

שמונה שנים עברו מאז הקיץ הראשון של שרף בתל אביב, ואפשר להגיד שהקיץ הנוכחי נפלא עבורה. בבתי הקולנוע עדיין מקרינים את "פלאות" של אבי נשר, שבו היא מככבת לצד אורי חזקיה. היא הצטלמה לסרט חדש של עמוס גיתאי שאולי יוביל אותה שוב לשטיח האדום בקאן, ועכשיו עולה ב-yes העונה השנייה של הסדרה המדוברת "נויורק" (החל ב-21/7, ימים א'-ה', 20:35, בערוץyes Base, yes Action וב–(yesVOD – שהפעם, בניגוד לעונה הראשונה, צולמה רובה בארצות הברית.

שרף היא הכוכבת הנשית הגדולה של הסדרה לצד איתי תורג'מן ואושרי כהן. מקיף אותם צוות מפואר של שחקנים שמדגיש את העובדה שזאת הפקה מאוד מושקעת, גם אם היא דרמה יומית. כמובן שהיא רוצה ברגע הזה לחגוג את הפיכתה לאחת השחקניות הצעירות המובילות בארץ, אבל גם היא יודעת שבסוף יגיע סט שאלות על החברה המפורסמת, על הזוגיות המתוקשרת וכמובן על הבגדים.

אנחנו נפגשים בשעת בוקר מאוחרת, ערב אחרי הפרמיירה של "נויורק". שרף במצב רוח טוב. "קניתי אוטו ואני נוסעת לתאילנד לחופש", היא מצהירה.

מה זה קניתי? לבד?
"מה פתאום? ביחד".

ולתאילנד? לבד?
"נראה לך? מה יש לי לנסוע בלי שלומי? אנחנו נוסעים באוגוסט. זה החודש שיש חופש בתיאטרון, ואחר כך שלומי מקליט אלבום חדש".

אז למה את אומרת "קניתי", "אני נוסעת"
"אפשר לחכות קצת עם ה'אנחנו', לא?"

ברור. עדיף
"חוץ מזה אני הגבר בבית...סתם, סתם". היא צוחקת צחוק בריא.

פעם ראשונה שאני בגיל שלי

אפשר להגיד שאת בשנה מאוד טובה. חמש שנים אחרי שסיימת בית ספר למשחק יש לך קריירה מאוד מוצלחת
"זה קצת מבהיל כשאתה מנסח את זה ככה".

אז אני אשאל אחרת. מה עשית נכון בשנים האלה?
"לא יודעת. אבל עשיתי גם הרבה דברים לא נכון, ולמזלי היו מספיק אנשים שנתנו לי הזדמנות לגדול בתוך העשייה, ולטעות".

אז את עדיין מרגישה ילדה שכל הישג מפתיע אותה, או שכבר יש לך ביטחון ביכולות שלך?
"אני אספר לך משהו. ביומולדת האחרון שלי, אבא שלי אמר לי: 'את יודעת, נדמה לי שבפעם הראשונה בחיים הגעת ממש לגיל שלך. את נראית בת 27, מתנהגת כמו בת 27, המקום שלך בקריירה מתאים לגיל 27, אפילו התחתנת'. וזה נתן לי מכה קטנה כזאת. כי תמיד הייתי רגילה להיות הכי לא בגילי.

נגיד, בגיל 18 עזבתי את אבן יהודה ועברתי לתל אביב, גרתי אצל סבתא שלי. ואחרי הצבא התחלתי ללמוד ולעבוד. ומול החברות שלי שרק סיימו צבא, ונסעו לטיול, וחזרו מהטיול, ואני כבר הייתי ממש בעניינים. עובדת. ומצד שני בתיאטרון ובכל מקום הייתי הילדה. וכשאבא שלי אמר את זה, זה היה רגע כזה. פתאום אני בגיל שלי".

ולמה זה מיתרגם?
"אולי לזה שפעם ראשונה בחיים שאני לא בבהלה. תמיד אני משתדלת לא להגיד על עצמי דברים, כאילו לא לפאר את עצמי, אבל בחודשים האחרונים, אני מרגישה איזה תהליך. זה התחיל בצילומים של 'פלאות', והמשיך וממש התפתח בצילומים של 'נויורק'. אני מרגישה שמשהו אצלי התחבר. אני מרגישה פעם ראשונה שאני...שחקנית טובה".

זה טוב
"באמת. כל החיים, גם אם הייתי עושה אודישן מעולה, אחר כך הייתי באה לסט, ועומדת מול שחקן, ותמיד מרגישה פחות ממנו. כאילו, צריכה שהוא ייקח אותי. מפחדת שהכל תלוי בפרטנר. ופתאום בנויורק הבנתי שגם יש לי מה לתת. שאני לא רק שואבת כוח ממי שמולי, אלא גם נותנת לו כוח. אני מקווה שזה לא נשמע פלצני או ילדותי אבל אני יותר נינוחה ורגועה".

ואיך זה קרה?
"זה תהליך. כמו בנהיגה. אתה עולה על הכביש פעם ראשונה, ולאט לאט אתה לומד להפעיל את הרדיו תוך כדי נהיגה או לתקשר עם מי שיושב לידך או לעבור נתיב. אתה תוך כדי תנועה. ואני מרגישה שנהיה לי בטחון או אומץ, אני לא פועלת יותר מלחץ. ממקום של אני לא אהיה טובה. אני באה מוכנה. אני יודעת הכל בעל פה. זהו. אני כבר לא ילדה מבוהלת".

סתם, זה בטח היה חמוד מאוד. את בטוח מחמירה עם עצמך
"אני לא סתם עושה הצגה. אני מאוד כנה עם עצמי. אני יודעת מתי אני טובה ומתי פחות. וזה היה נו-רא. קודם כל רעדתי מהתרגשות. זה היה הדבר הכי גדול שעשיתי עד אז בחיים שלי. באתי להגשים את החלום הכי גדול שלי. אתה יודע מה זה?"

איפה זה התרחש?
"זה היה בצוותא. ישבו כל המורים של הסטודיו, וכמובן ניסן עצמו. והיו שם גם כל תלמידי שנה ג'. אני גם עשיתי מכינה אצלם, והכרתי את כל האנשים האלה והערצתי אותם. ופתאום כולם היו שם. ובכלל אודישנים זה קשה. אבל זה היה ה-אודישן".

ומה הצגת שם?
"את המונולוג של הכלה ב'חתונת הדמים' של לורקה. הכי דרמטי שיש. אני ממש לא מבינה למה בחרתי את המונולוג הזה. כל כך הרבה דימויים. כל כך הרבה דרמה. ובאמת השבוע הסתכלתי על עצמי שם ולא הבנתי מי זאת הילדה הזאת. לא זיהיתי את עצמי. עזוב, שהייתי יותר כמה קילו טובים".

מה את משוגעת? היית אז מקסימה ורזה
"זה לא רק הקילוגרמים. זה הפנים. אתה רואה שאני ילדה. אתה רואה את הילדה עם המלחמה בעיניים".

אל תחמירי עם עצמך, תמיד קשה להסתכל על עצמך בקלטות כאלה
"כן, אבל זה יותר מזה. נגיד, עליתי לבמה בשקט כזה. וממש בלחש אמרתי 'אני אעשה את הכלה מחתונת הדמים', וכמעט לא יצא לי קול. ואז אני נעמדת ומתחילה 'תהרגי אותו!' ממש בצרחות. בקטעי השיא אני דופקת חזק על החזה. מקפיצה את השדיים כמו משוגעת וכל הזמן הזה הידיים שלי רועדות. ואז אני מסיימת בצעקות. ואז נעמדת. ושוב בקול שקט אומרת 'זהו'".

ואיך הם הגיבו?
"האמת שאיך שגמרתי ניסן נתן לי איזה הערה. אז קודם כל איך ששמעתי עכשיו את הקול שלו בקלטת, ישר התחלתי לבכות, כי נורא אהבתי אותו, ואני תמיד קצת מתגעגעת אליו. והוא אמר לי שם משהו נורא נכון. תמיד להיות ברגע עצמו ולא לעשות מה שהתכוננת אליו, אלא מה שנכון עכשיו".

ואיך הרגשת אחרי כמה צפיות?
"אז זהו, בהתחלה זה היה לי זר. ובעיקר שאלתי את עצמי למה בכלל קיבלו אותי, ואז נרגעתי וראיתי את זה עוד פעם והבנתי שהיה שם משהו. זה לא היה אולי טוב, אבל היה בזה משהו".

איפה הייתי ברצח רבין

נדבר קצת על נויורק
"בעונה הראשונה הייתי בשוק. הייתי מזועזעת. לא הבנתי איך מצלמים כל כך הרבה סצנות ביום אחד. אתה צריך להביא תוצאה ברגע, בשנייה. אבל בעונה השנייה כבר נהיית מין מיומנות, ואתה כבר סגור על הכל ולומד לעשות את זה מהר".

איך הסתדרת עם הבנים? עם אושרי ותורג'מן?
"היה כיף. אתמול ראיתי את שני הפרקים הראשונים וזה ממש נראה טוב. בעונה הראשונה הרוב צולם באולפנים בבולגריה. והפעם צילמנו מלא בניו יורק, לא רק מעברונים. ויש מוזיקה טובה וזה מרגיש שזה עלה כיתה. כמו באלבום שני, יש כל כך הרבה לחץ ורף שנקבע. אז הפעם האלבום השני יותר טוב".

נחמד שאת מביאה דימוי מעולם המוזיקה
"כן. מה לעשות!?"

תמיד חלמת להתחתן עם מוזיקאי?
"ממש לא. למרות שגם החבר הראשון שלי היה מוזיקאי. וברור שהמוזיקה מגרה אותי. הקראש החזק על שלומי היה כשראיתי אותו בהופעה. כשרון והומור זה שני הדברים שהכי עושים לי את זה".

את כבר נדחפת לו לשירים?
"אהה...יש לי עצות טובות, מקשיבים לי".

מעירה על טקסטים?
"לא, במילים הוא אוכל אותי בלי מלח. אני לא יורדת איתו לרזולוציה של עריכת טקסט. אני יודעת להגיד בכללי אם חסר לי משהו. אם כדאי להכניס שיר לאלבום או לא". 

הוא כתב לך כבר שיר מספיק יפה?
"תשמע את האלבום הבא שלו. יותר מזה אני לא  צריכה להגיד. אתה תקשיב ותדע".

את מתכננת את הקריירה שלך? יוזמת דברים או מחכה שיציעו לך?
"בישראל אין הרבה בחירה. כי הכל קטן".

אם את חושבת שלכוכבות בהוליווד יש הרבה בחירה, את ממש טועה. דברי פעם עם איילת זורר
"דבר עם נטלי פורטמן".

וכמה היא בוחרת?
"היא לפחות יכולה לבחור לעשות רק סרטים. לא טלוויזיה".

ואז היא עושה סרטים איומים. ברבור שחור יש פעם בעשר שנים
"לפעמים היא חייבת לעשות כל מיני סרטי זבל, אבל היא לא פועלת רק ממניע כלכלי. היא לפחות לא אומרת לעצמה: 'אני חייבת לעשות את זה כי אני חייבת כסף'".

את אומרת לדברים כן רק בגלל כסף?
"זה קרה לי כמה פעמים בחיים".

אז את בלחץ?
"כרגע לא. אבל זה מלחיץ. כי אני יכולה לשבת עכשיו בבית שנה. למזלי יש לי את התיאטרון שזה הבית והפרנסה. אז אני אומרת לעצמי 'אני אשב, אני אכתוב, אני אזום, או שאני סתם אעשה יוגה. ויהיה בסדר'. אבל זה מלחיץ".

את לא צריכה להיות בלחץ. יש לך גם בעל שמרוויח לא רע
"זה המזל שלי. ולמזלי גם אין לי 3 ילדים".

נו תיכף יהיו לך
(יובל מחייכת ושותקת)

אוקיי. כמה זמן זה ייקח, נו באמת? חצי שנה?
"לא יודעת".

אני אומר לך, אל תחכי. אני חושב שהתפיסה שאפשר להתחיל ללדת בגיל מאוחר, מתי שרוצים, היא מזימה של רופאים גברים. בחורות עדיף להן ללדת לפני 30
"בסדר, אז יש לי עוד שנתיים לא? חוץ מזה, אני מבינה הכל, יש לי גם בעל בן 37. אני מבינה שצריך".

באמת גדול ממך
"כן. יש לנו את הקטע הזה שהוא שואל אותי, 'אז איפה היית ברצח רבין?' ואני עונה, 'הייתי בכיתה ד'. אימא שלי העירה אותי בבוקר ובכיתי. ועשיתי קלסר עם כל הכתבות שגזרתי וציירתי 'יזכור' עם דמעות'. ואז שלומי אומר, 'את היית בכיתה ד'. אני גרתי לבד בלונדון, הייתי בן 20'".

"אני לא הולכת ל-99 אחוז מהאירועים"

איך הפכת לפאשן אייקון, לאחת כזאת שמככבת ברשימת "המתלבשות הכי טובות"?
"תמיד אהבתי אופנה, ובגדים, ולהתחפש. אמא שלי קיבוצניקית, אנטיתזה שלי, ותמיד רציתי להלביש אותה. יותר מזה, אני אספר לך משהו מצחיק. אח שלי עשה עכשיו סדר בדברים שלו ומצא מכתב שכתבתי לו בגיל 13 כשהוא עלה לכיתה ב'. ואני כותבת לו ליומולדת, שיהיה לו בהצלחה, ושיהיה לו ברור שהוא צריך ללבוש את זה ואת זה, ואני אעשה לו תספורת קוצים. וזה מזעזע שכבר אז ניסיתי להכתיב לו מה ללבוש. אז נכון, בסך הכל רציתי שהוא יהיה הכי שווה, ושיאהבו אותו. אבל מה חשבתי לעצמי? זה קצת מחלה נפשית".

אוקיי. אז את באמת בעניין
"לא ממש. כי אני לא מתעסקת בזה. כל הזמן שואלים אותי אם אני מכירה את המעצב הזה, את ההוא, והתשובה היא לא. אני לא מכירה וגם לא מתעסקת בזה. נגיד מרג'יאלה. הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה היה כשהוא עשה קולקציה עם H&M. כי אני מכירה רק את הרשתות ואת מה שזול, לא את המעצבים הגדולים. וכל היחס שלי לבגדים בא מהמקום של לרצות להיות יצירתי או אקלקטי".

ואם לדבר עליך בגוף שלישי, העניין הזה מוסיף ערך למותג "יובל שרף"
"אז זהו. כשהתחילו לבחור אותי למתלבשת נחשבת, הייתי בקונפליקט עם עצמי. זה לא שהכנסתי את עצמי לאיזו תחרות, אנשים בחרו בי באופן עצמאי כי ככה הם מרגישים. וזה מפרגן, נחמד, כיף. מצד שני הרגשתי שהיו רגעים שהכל איבד פרופורציה. שהתחילו לדבר איתי רק על זה. וזה לא המקצוע שלי".

מה זאת אומרת?
"הציעו לי להיות בפאנלים ולהגיש תכנית בערוץ האופנה. והבנתי שלעשות תכנית אירוח בערוץ האופנה זה לא אני. ממש לחצו עליי, אבל אמרתי לזה לא".

מתמכרים לזה קצת? לפפראצי? לתמונות במדורים?
"להפך. הייתה תקופה שכל שבוע הייתי במדורים, ואז איזה מלהקת אמרה לסוכנת שלי, 'תגידי לה שתירגע, זה כבר לא טוב'. ואני שואלת – מה זה להירגע? אני לא הולכת כמעט לאירועים. אני הולכת רק לדברים שאני קשורה אליהם, לחברים. אתה יודע כמה מיילים אני מקבלת ביום? אני לא הולכת ל-99 אחוז מהאירועים שאני מוזמנת אליהם. אני באמת מתרכזת בעיקר בעבודה. צריך פשוט להתעלם מכל התמונות וכל הצלמים ברחוב ולחיות. וזהו".

אפרופו החברה שלך נינט
"מה איתה?"

מה איתה?
"זאת חברות. זה לא שום דבר אחר. מה אתה רוצה שאני אגיד?"

לא יודע. כשרואים את שתיכן ביחד, זה נראה כזה... החיים הכי יפים
"אני לא יכולה להתעסק הזה. אין בזה טעם. אנחנו חברות. ולגבי המסביב, אצלה, גם בלי קשר אליי, זה חלק מהחיים, והיא למדה להתעלם מזה. וגם אני למדתי".

כן, אבל אי אפשר להתעלם מזה
"אפשר". 

• יובל שרף
• נויורק
• שלומי שבן