הנה הוא

"בכל דבר יש משהו יפה", קובע שלט קטן בביתם של שי אביבי ומיכל ליבדינסקי. הצהרה רוחניקית קלאסית, גורפת למדי, תכלס גורפת הרבה יותר מדי. בהחלט עילה לגלגול עיניים אלמלא תלו בעלי הבית את השלט דנן בשירותים.

נדמה לי שזה מפתח לאישיותו של אביבי. לאו דווקא אומנות המיקום של אמרי שפר, אלא מידה של הומור בריא, לפעמים סרקסטי אבל לרגע לא ציני, שמכניס הכל לפרופורציה – החל בדיבורים ברומה של השגחה עליונה, "אקזיסטנס" כפי שמכנה אותה אביבי (לרוחניקים, אגב, הוא קורא "עדה"), וכלה בנושא הטעון ביותר שהשיחה מתגלגלת אליו.

לפני שנתיים הבעת בריאיון ל"הארץ" חשש מהאפשרות שיכריחו אותנו להתחסן מפני הקורונה. בסוף לא הכריחו, אבל אתה בינתיים התחסנת?
"לא, והנה עכשיו חטפתי את האומיקרון. לפני שבוע קמתי".

איך זה היה?
"כמו שפעת טובה".

חוש טעם? ריח?
"אבדו ללילה אחד".

היה רגע של "פאק מה עשיתי" כשגילית שאתה חולה?
"לא. היה רגע של 'תודה לאל', או 'לאלה' כמו שאומרים אצלנו בעדה, כי סופסוף הגיע הפטור המיוחל. אני שנתיים מתחבק, מנשק. לא ממש פחדתי מהדבר הזה".

אבל מהחיסון פחדת.
"פחדתי לא רק מזה שיכריחו אותנו להתחסן, אלא מכל הדבר הזה של שוטרים, פקחים שרודפים אחריך עם מסכות, קנסות ענק, שלא לדבר על מה אנשים חטפו בהפגנות בבלפור. למין האנושי יש את הצד הפסיכי הזה שמחכה רק לצאת החוצה, להוריד את הציפוי שאנחנו יודעים לשים על עצמנו ולהפריד, להכות, לקנוס, לדקור זה את זה בחרבות. זה מה שמפחיד אותי".

כלומר הכפייה? לא העניין עצמו?
"להיות תחת השיגעון האנושי. כשהוא מתפרץ זה אללה יוסתור".

היה קונפליקט אם כן לחסן את הילדים?
"לא, מבחינתנו הלכנו בין הטיפות. קיווינו רק שהבן שלנו לא יגיד, 'אני רוצה להתחסן כי זה תוקע אותי', וזה לא, כי הילד גר בפרדס חנה-כרכור. אבל זה לא שהיינו בהנהגה של מתנגדי החיסונים. אני לא מרגיש מנהיג, לא בקיא בפרטים, ויש בי גם רכיב נפשי כזה שיכול לראות את שני הצדדים".

אז ההתנגדות לחיסון היא ממקום יותר אינטואיטיבי, פחות מיודע?
"בלי קשר לידע, בשבילי יותר אינטואיטיבי להיות במחנה הלא מחוסנים, כמו שיותר אינטואיטיבי לי להיות במחנה השלום".

לרוב האנשים יש עמדות מאוד נחרצות בעניין החיסונים.
"תשמע, זה וירוס נשימתי. אין איך לחסום את הדבר הזה. יש לי חברים מהעדה שהלכו להתחסן ואמרתי סבבה כל עוד הם לא אמרו 'גם אתה'. זה היה יכול להישאר בגבול של איש באמונתו יחיה – אתה רוצה לשים מסכה, שים. אתה רוצה לא לצאת מהבית, סבבה. האלמנט הפסיכי של האנושות, של לכפות את הדבר שלי עליך – גם לי יש אותו, וזה מביא לי דברים מאוד רעים".

תעשה לי פאקינג אודישן

אביבי מאוד מודע לכך שהוא קצת צביר קלישאות – אומן / מתנגד חיסונים / איש שמאל /רוחניק מפרדס חנה-כרכור (להשלמת המראה, באותו ריאיון ל"הארץ" הוא הביע תסכול מכך שלא יוצא לו להגיע לעתים קרובות יותר להפגנות נגד נתניהו). אלו פוזיציות שהיית מצפה מהאוחז בהן להרביץ בך תורה, אבל גם בעניין הזה יש מה שמונע גלגול עיניים, כי אביבי אינו מטיף. שוב ושוב הוא אומר בשלל וריאציות שהוא לא בקיא, לא רואה רק צד אחד, לא בטוח, לא יודע. זו לא צניעות מזויפת; נדמה שזה עוד מפתח אישיותי, ובמקרה שלו גם מקצועי.

אנחנו נפגשים כי "הנה אנחנו", סרטו של ניר ברגמן, זיכה את אביבי בפרס האופיר הראשון שלו. שנתיים התעכבה יציאת הסרט בנסיבות מגפתיות, והנה הוא סופסוף יוצא. אביבי מגלם גבר גרוש שמטפל פחות או יותר לבדו בבן שנמצא על הספקטרום האוטיסטי (נועם אימבר), ומתעקש להשאיר את המצב על כנו גם כשהרשויות מאותתות שהגיע הזמן להעביר את הבן למוסד מותאם לצרכיו. כדי להימנע ממה שהוא תופס כהפקרה, האב לוקח את בנו למסע שבסופה של הדרך מלמד אותנו יותר על דמותו של אביבי מאשר על זו של אימבר.

זה הסרט השלישי ברציפות שבו אביבי מגלם אב, וכזה שלא זוכה להרבה רגעים של נחת: ב"געגוע" של שבי גביזון זה גבר שמאבד בן שהוא מעולם לא הכיר, ב"שבוע ויום" של אסף פולונסקי זה אב שמתאבל על בנו. במשלח יד שרבים מהעוסקים בו חוששים מזיהוי-יתר עם סוג מסוים של תפקיד, מה שנקרא טייפקאסטינג, זה רצף יוצא דופן.

ניר ברגמן כתב בהערות הבמאי על "הנה אנחנו" שהוא לא מצא את עצמו בתחילת הצילומים, ושאתה הצלחת לתמוך בו ולכוון אותו. מה הוא קיבל ממך?
"יכול להיות שפשוט הייתי רגוע יחסית, שלא כהרגלי; שלא שאבתי תשומת לב. אולי זאת הייתה התמיכה".

איך הפרויקט הזה הגיע אליך?
"קיבלתי טלפון לבוא לאודישן".

עם כל הרקורד שלך, זה מובן מבחינתך שאתה עושה אודישן?
"אני מתעקש על המינוח 'אודישן', מנפנף את הדבר המכובס הזה של 'פגישת היתכנות'. אני אומר, בוא תעשה לי פאקינג אודישן. זה שומר על האגו".

זה לא הפוך? אין מקום של "רבאק, עשיתי דברים בחיי"?
"זה בדיוק המקום שהאגו יכול להרים ראש, ולא שזה לא קורה – 'תעזבו אותי בשקט עכשיו, תסתכלו על מה שעשיתי, ותחליטו בבית אם אתם רוצים אותי'. אבל בדברים המז'וריים חשוב לי להיבחן".

ושוב לתפקיד של אבא.
"אני קורא לזה 'טרילוגיית האבהות שלי'. אלה סרטים נורא שונים, אבל מבחינת השחקנות שלי ראיתי בזה טרילוגיה. זה גם פרוש על העשור של גיל ה-50 שלי, שעוד מעט מסתיים. הרגשתי שזה מהלך עשורי כזה. קיבלתי אגב עוד הצעות, רצו עוד מאותו דבר, וכבר אמרתי לא. לפרויקט הבא, אם יהיה, אני ארצה משהו אחר".

ברגמן כותב גם שמעולם לא היית כל כך חשוף רגשית בסרט. הוא צודק?
"לגמרי. זה תהליך שהתחיל כבר ב'שבוע ויום', כשהרגשתי באיזשהו אופן שאני משיל מעליי שטיקים ומגיע פשוט. ב'הנה אנחנו' כבר לא הייתי צריך לעבוד הרבה, פשוט הרגשתי. זו בשלות, גם של גיל 57. הגיע הרגע שאני יכול לשים את הלב בחוץ ולחשוש פחות".

אתה אומר "להשיל שטיקים", משמע היו שטיקים להשיל. פעם היית שחקן פחות טוב?
"פעם לא הצלחתי להיות שחקן טוב. זה עדיין עניין שמצליח או לא מצליח, אבל היו שנים שהייתי כל הזמן כמו אילם שמנסה לדבר. נראה לי שהייתי חסום יותר".

"הנה אנחנו" הוא כאילו "סרט על אוטיזם", אבל אותי הוא תפס כיצירה על אבא שחווה את תסמונת הקן המתרוקן. זה משהו שאתה כבר מכיר מהבית?
"הגדולה שלי, זוהר, בת 17. איתי בן 14 וחצי. אז אנחנו עוד לא שם, אבל אימה כבר יש".

גם בתוכי יש חלקים של "לרצוח את כולם"

הרבה ממה שקורה בתוך צמוד הקרקע של אביבי וליבדינסקי הוא נחלת הכלל. עשור שלם רץ המופע המשותף שלהם, "באושר ועושר", שבו הם מציגים "מפתחות לזוגיות" שאספו מהניסיון האישי המצטבר – 23 שנים ביחד, כולל פרידה אחת באמצע (הייתי כותב "לא כולל", אבל לאביבי יש סיבות להחשיב גם אותה).

בערך 20 שנה, מאז שחטפת מכות בהפגנה נגד פיטום אווזים, אתה מזוהה עם צמחונות וטבעונות. איך זה עובד בבית? ילדים של טבעונים מורדים ואוכלים סטייקים?
"לבן שלי אני קורא 'הזחל הרעב', מבט על המקרר וביס. אף פעם לא היה קטע של להגיד לו 'אבל אל תאכל את זה', זה להזין אותו בדרכו. אצל זוהר, היא עם חיות יותר מרגישה את הביצה. אבל אני חייב להגיד שגם אנחנו נתפסים הרבה יותר צמחוניים-טבעוניים ממה שאנחנו באמת. אם בודקים, אז מעולם לא הצהרתי שאני טבעוני".

ובכל מקרה לא טבעונאצי.
"עם ילדים, אם אתה עושה תנועה, אז רוב הסיכויים שהיא תחזור אליך. הכרתי פעם רופא שיניים שאסר על הבת שלו כל מיני מאכלים, ותיארתי לעצמי שבגיל 17 היא פשוט תגור עם סוכר בתוך הפה".

אגב ילדות, אמרת פעם שהעובדה שנולדת וגדלת בעכו הצילה אותך מגזענות.
"אני ממש מרגיש ככה".

אתה עדיין מחובר לעכו?
"בטח. אני מרגיש תמיד ממוצא ערבי בקטע הזה".

מה עשו לך התמונות מהמהומות שפרצו שם בשנה שעברה?
"השתדלתי לא לראות. מה שקרה ב''אורי בורי' זה נורא, מה גם שאני מכיר את אורי ירמיאס והוא באמת אחד מהאנשים שהכי מקדמים דו-קיום. ההתפרצויות האלה של טמטום אנושי זה אסון, זה מבעית אותי. בכלל, אני בתקופה לא טובה על המין האנושי מבחינת אופטימיות".

חלק מהשירות הצבאי שלך היה במלחמת לבנון הראשונה. אפרופו האמירה שלך על גזענות, יכול להיות שיש יתרון בזה שחייל ישנא את האויב ולא יהיה כזה נאור?
"יש סיפור מהתקופה שפינו את אנשי ערפאת מלבנון. אנחנו היינו מעל ביירות, ופתאום נתקע אוטו מהשיירה שלהם ממש מתחתינו. פשפשתי בכיסיי, מצאתי מסטיק וזרקתי להם אותו. זה היה איתות, שההוא שם למטה יזכור גם שחייל ישראלי זרק לו מסטיק. ברור שבצ'קרה של הישרדות עדיף להיות הישרדותי, אבל בשאר המובנים התשובה שלי לשאלה שלך היא 'לא'".

התודעה הפוליטית שלך הייתה מעוצבת כבר כחייל בנח"ל?
"לא, אבל היא גם לא ממש מעוצבת עד היום. כאילו, גם בתוכי יש החלקים האלה של 'לרצוח את כולם'. לאו דווקא את אויבינו, אבל אולי את מי שקודח בים בשביל גז".

הגעת להפגנות בבלפור, זה כבר דורש תודעה מעוצבת.
"אין לי כזאת במובן שאני לא מכיר את הפרטים, אני לא קורא. זה יותר עניין של שייכות שבטית, נקרא לזה. למרות הנטייה שלי לרצחנות ולמלחמה וללהרוג את כולם, בהיבטים החיצוניים אני אצביע בעד שלום ולא אקדם את ענייני המלחמה. ברור לי שהמין האנושי חייב לזוז קדימה. יהודים, ערבים, נוצרים, תחשוב מה היה באירלנד. זה אפילו לא מוחמד ומשה, זה אותו פאקינג ישו, אנחנו פשוט פסיכים. אני אעדיף להיות בצד שמקדם את הביחד".

אתה מרוצה מהממשלה החדשה?
"כמו שאני נתפס כטבעוני, אני נתפס גם כאדם פוליטי כשאני לא. אני רק ניזון מפירורים ושאריות. אבל קראתי משהו יפה, מישהו אמר שלא משנה כמה טעויות בנט עושה – והוא עושה – אנחנו חושדים פחות שזה על רקע אישי. ביבי הוא לדעתי מלאך שנפל, בחור מוכשר שהשנים חבטו בו והוא חבט בנו. לא יכולת לסמוך עליו בשום דבר. בנט והממשלה הנוכחית, זה כבר מרגיש קצת יותר נקי".

"אקזיסטנס" פשוט נשמע יותר מגניב מאלוהות

גילוי נאות: פעם, קצת אחרי שהדינוזאורים שלטו בארץ, אביבי היה הבוס שלי. הוא וגיא בהר הקימו את מחלקת הפרומו של קשת (כיום קשת 12) ואני הייתי במאי צעיר תחת פיקודם. אז היה ברור לגמרי שהאיש הולך בדרכו של, נגיד, ארז טל – מצד אחד מנהל, מצד שני טאלנט (אביבי פרץ בערוץ הילדים בתחילת שנות ה-90, והיה למכת מדינה עם "החמישייה הקאמרית" ב-1993).

כשהכרנו היית מבכירי "קשת".
"התחפשתי לבכיר. זה לא שבאמת ידעתי מה אני עושה".

אחר כך היית ראש מחלקת התוכן של ערוץ 10. אהבת להיות מנהל גדול בטלוויזיה?
"מאוד. נראה לי שהייתי בתקופה הכי מדהימה של הטלוויזיה, עשור ההקמות – הכבלים, ערוץ 2, ערוץ 10. זה היה כמו קום המדינה, ולהיות מנהל בתקופה הזו היה מבחינתי כל מה שאני אוהב".

זה חסר לך?
"לא, כי היום אתה חייב להיות מקצוען ברמה עולמית, ואני לא יכול להתקרב לזה אפילו. אני כל כך לא מקצוען. אני לא מבין בזה, באמת לא מבין. היה מגיע מייל עם הרייטינג מקשת, ואני לא הייתי פותח את זה. זה לא עניין אותי, עניינו אותי רק הדברים היצירתיים".

ערוץ 10 חסר לך?
"לא, אבל אני גם לא כזה צופה".

משהו בטלוויזיה אתה בטח כן רואה.
"עכשיו ראיתי עם הבת שלי את 'חברים' בפעם הראשונה".

די.
"אני בדיליי, כי אני תמיד בהתנגדויות כאלה כשכולם מדברים על אותו משהו. אפילו את 'סיינפלד' התחלתי לראות באיחור של ארבע שנים".

איך "חברים"?
"עפתי על זה. היה לנו טריפ של כמה חודשים, זה מדהים".

גם לבת שלך היה מדהים?
"על כל פרק שראיתי, היא ראתה ארבעה".

בוא נחזור מהטלוויזיה לקולנוע. יש שחקנים שאומרים עליהם, 'הוא קיבל אוסקר על התפקיד הלא נכון'. אתה חושב שקיבלת את האופיר על התפקיד הנכון?
"נראה לי שכן. זה מסכם עשור של התפתחות".

למה לקח כל כך הרבה זמן עד שראינו אותך בתפקיד ראשי בקולנוע? הרי כוכב היית עוד בממשלת שמיר.
"אני ממש מייחס את זה לזה שלא הייתי מספיק טוב. אני לא רוצה לפגוע בדברים שעשיתי והיו טובים, לפעמים מעולים, אבל אני לא הייתי טוב".

איך נהיים טובים?
"קטע, נזכרתי עכשיו שאמא שלי שאלה אותי באזור גיל 50 מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ואמרתי 'שחקן'. זה קצת מצחיק כי באמת הייתי שחקן 20 שנה קודם, והייתי מצליח. יש לי דרך מבורכת להפליא, להתחיל את הקריירה עם 'החמישייה הקאמרית', מי יכול לאחל לעצמו יותר. אבל בגיל 50 ממש ביקשתי, אצלנו בעדה קוראים לזה מהאקזיסטנס, לעשות את ההתפתחות הזו. לא הרבה אחר כך הגיע הדבר הזה שאפשר את הניקיון מהשטיקים".

תתרגם לי אקזיסטנס.
"אלוהות. אבל אקזיסטנס פשוט נשמע יותר מגניב".

מצד שני, לאלוהות יש משמעות שלאקזיסטנס אין.
"הכוונה אצלנו בעדה היא למחשבה שיש סדר או השגחה, שהדבר הכי מעניין בעיניי זה להבין איך היא עובדת".

כלומר, זה לא סתם מישהו שבנה את המגרש ואמר 'לכו שחקו'. זה מישהו שממש כתב את החוקים.
"אני חושב שזה הדבר שגם בנה את המגרש, גם בנה את החוקים וגם מאפשר לפעול בלי החוקים האלה. עוד פעם, קטונתי, אבל לדעתי זו החקירה הכי מעניינת שיש – איך העולם הזה פועל. לא מי ברא אותו, אלא איך הוא עובד".

תמיד חקרת את האזורים האלה?
"זה התפתח ב-20 השנים האחרונות".

בגיל ארבע וחצי שרדת פיגוע בחברון, סיפרת שאמא שלך חסמה בידיה קילוח של דם מהצוואר שלך. יכול להיות שזה קשור לתחושה שלך שיש השגחה?
"אני לא חושב שיש קשר, אבל זה כן לראות צירופי מקרים שהם מעין שערים. למשל, כשנולדה הבת שלנו חשבתי על זה שאבא שלי עלה מאוטובוס מפרס כשהוא היה בן שנה, וההורים של ההורים של מיכל הגיעו קודם באונייה מרוסיה לארגנטינה. כאילו, מה היה צריך לקרות בשביל שתיוולד הילדה הזו. והמשפט שהגיע לי זה 'הדיוק המושלם של המקריות המוחלטת'".

ברשותך, שאלה בלתי נמנעת לכל אדם שמאמין בקיומה של השגחה. אתה חושב שהיית מרגיש ככה אם היה לך חרא?
"זה לא תמיד פשוט. כשחרא לי אז כן, זה 'שימות העולם, שאני אמות'. אבל אני מנסה לזכור את זה, מנסה לקבל איתותים לדיוק המושלם הזה".

העולם זקוק לגבריות כמו שהוא זקוק לנשיות

מישהו נכנס לבית, אומר שהוא קורא מונים של חברת החשמל. לי הוא נראה כמו מעריץ מטורלל של "החמישייה הקאמרית" שעומד לבקש מאביבי ביצוע פרטי של מערכון ה"אנחנו עומדים להיות פרה קדושה" (אביבי: "היום אני יותר מזוהה בתור הקריין של 'בואו לאכול איתי', פסיכי שאנשים מכירים אותי רק מהקול"), אבל בעל הבית פשוט נותן לו להיכנס. כשהמודד יוצא הוא קם ומתנצל, "אני הולך להשתין בקומפוסט".

אתה מאוד מזוהה עם נושאים של קיימות, דיברת בעבר על ההרגל שלך לאסוף זבל שאחרים השליכו. מה שלום טביעת הרגל הפחמנית שלך?
"אני עושה פחות מדי".

רכב אני מניח שאתה מחזיק. אין ברירה, אתה גר פה.
"זה חלק מהייאוש שלי, אני לא מצליח לתקן את עצמי. כלומר אני מתקן קצת, אבל זה לא מרגיש לי משמעותי".

אמרת שאתה לא אדם פוליטי, אבל עלה בדעתך פעם לקחת את האג'נדה שלך לפוליטיקה?
"אני לא רוצה להישמע תמוה, אבל דיברתי עם אסטרולוג קבלי שאמר לי דבר שהרגיע אותי: הוא אמר שההנהגה שלי תתבטא באיך שאני אנהיג את עצמי. שהאנשים יסתכלו עליי, לא שאני אנהיג אותם מאחוריי. זה הרגיע אותי כי קשה לי עם אנשים, עם סך הקולות. גם אם זה שניים או שלושה, זה מבלבל אותי ומעיף אותי. יש אנשים שיודעים לנהל קבוצות, אני פוחד ובורח מהדבר הזה. אולי זה בגלל היכולת הזו להזדהות עם שני הצדדים".

אם כבר מדברים על מיני תיקונים, אביבי מריץ עם אורי גוטליב ואלון נוימן ערב בשם "גבר גבר", שבו הם מציגים את תפיסת הגבריות שלהם. אני שואל איפה הוא נמצא על הספקטרום שבין הכאה על חטאי MeToo והתרפקות על הגבריות הישנה, ואביבי משמיע נוסחה: "בעיניי יש לגבר שני מנועים – מין ואוכל – ובתרגום המודרני האוכל או הציד הפכו לכסף. הטרטור של המנועים האלה, זה הקלקול הזה שהתפרץ שם בקפריסין, עם הסיפור באיה נאפה. זה כאילו לא בשליטתנו, אנחנו עדיין מוחזקים על ידי הדבר הזה של 'מין, מין, מין', אבל האמת היא שזה גם קצת כן בשליטה, ואני רוצה שנודה בזה. בעיניי זה החלק הראשון של הרפואה".

ניסן שור כתב פעם שכל גבר הוא אנס בפוטנציה. אתה מסכים?
"אני ארכך את האמירה, כי היא קשה, אבל כולנו צאצאי ג'ינגיס חאן. כולנו הוּנים. נכון שלא כולם אנסו את כל הכפר, יש כאלה שזרקו מסטיק, אבל המנוע חזק עלינו".

זאת תובנה חדשה, פוסט-MeToo, או שיכולתי לשמוע אותך אומר את זה גם לפני 15 שנה?
"לפני 15 שנה כנראה לא. תשמע, בשנות ה-70 זו הייתה נורמה. מפקד פיקוד הדרום היה בא וטופח למלצרית על הטוסיק וכולם היו מוחאים כפיים. זה התפוצץ, תודה לאל, והעלה את השמות. שמעון פרס? פרס? באמת?!".

הקמפיין "Time’s Up", שנולד אחרי MeToo, בעצם אמר לגברים – זמנכם עבר. עם זה אתה מסכים?
"ממש לא, צריך גברים בעולם הזה. גבר בתפיסה שלי הוא אחד שאפשר לסמוך עליו בשעת צרה, ואני מתפלל להיות גבר כזה ורוצה גברים כאלה. יש על הציר הזה גם תוקפנות, את ה'הוא חתך אותי בכביש ואני אזיין אותו', אבל העולם זקוק לגבריות כמו שהוא זקוק לנשיות".

לבן שלך עוד צריך להסביר שהוא לא יכול לשלוח ידיים, או שזה כבר דור שהפנים את זה?
"אני חושב שהוא לא צריך הסבר, אבל יכול להיות שמסביבו כן. אצלו ואצל החבורה שלו אני מזהה המון עיסוק בגוף, בכושר. זה זכרי במובן הבריא, אנחנו עוזרים לו לטפח את הדבר הזה ולא אומרים 'תאכל חובזה ואל תעשה כושר'. הוא בן 14 וחצי, ואני מזמן לא מעז להתמודד איתו גופנית. אני מעריץ את השרירים שלו בהקשר של לבטוח בו, שהוא נרתם לעזרתי".

והבן הזה ילך לקרבי כמו אבא?
"אני מקווה שלא, כי כל המישור של קרבי ומלחמה זה בזבוז לשני הצדדים. אני מקווה שהוא לא ייקח בזה חלק, שימצא לעוצמה שלו מקום אחר, מועיל. למשל החזית האקולוגית, שהיא הכי חשובה עכשיו למין האנושי. כל השרירים, כל השכל, כל הכוחות וכל הזכריות, רק לשם".

שלב המלך והמלכה

אחרי עשר שנים על הבמה עם ליבדינסקי, מתבקש לבקש מאביבי טיפ לאריכות ימים זוגית. "צריך להבין את האבולוציה", הוא מייעץ. "החיים ביחד מתחילים בניצוץ של התאהבות ואז עוברים דרך פאזה של כאבים, ורוב האנשים נתקעים בה או נפרדים בה. אם צולחים את זה, אז מגיעים טפו טפו לשלב שאנחנו קוראים לו 'המלך והמלכה'. הוא מכיל את הנסיך והנסיכה של הניצוץ, ואת הדרקון והמכשפה של הכאב".

לכם הייתה גם פאזה אחת שהלכתם לשבילים נפרדים.
"פרידה קצרה. פרידה מגניבה".

כמה זמן זה נמשך?
"שלושה חודשים, אחרי בערך 15 שנה ביחד".

 איכשהו נראה שכולם במשבר סביב ה-15 שנה.
"זה שלב קשה שבאמת יכול להיגמר בפרידה, או בלפתוח את הנישואים, או בלפתוח אותם בקטנה, לא עכשיו 'הבופה פתוח'. את הדבר הזה צריך לצלוח".

אפילו אם נפרדים.
"כן, כי אז צריך לזכור שהפרידה היא לא בשביל שתברח. גם אם הלכת ושכבת עם מישהי, זה לא לטובת הבחורה שהרגע שכבת איתה. ברגע עצמו זה מסעיר ומגניב ו'תזדיין הזוגיות', אבל האפקט של זה יכול להיות הפוך. גם את הדברים הקשים אפשר לתעל כדי להציל, לשמר, להשביח את הזוגיות. מדי פעם אני עורך טקסי חתונה, ואז אני מקפיד להקריא שיר של הנביא ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על נישואים, שאומר: 'מזגו איש לכוס רעותו, אך אל תשתו מכוס אחת'. הוא כותב, תעמדו ביחד, אבל תעמדו ככה שאתם נותנים לרוח לעבור ביניכם. זה אתוס הפוך למה שאומרים על זוגיות, בטח בארץ. זוגות לא אמורים להיות רק ביחד. צאו למסעות בנפרד, צאו למסעות גם ביחד. צאו להרפתקאות שמחזקות את עמוד השדרה שלכם".