הי, מיכל.
"הי".
היית יועצת פוליטית, עבדת עם אהוד ברק, עמיר פרץ ויולי תמיר. בשנים האחרונות עברת למחזאות. זה מעבר טבעי?
"כולם בני אדם בסופו של דבר. גם כשאתה מתעסק עם פוליטיקאים וגם כשאתה מתעסק עם שחקנים, יש כאלה שהם יותר מעורערים, יש כאלה שפחות, יש כאלה שהם יותר חזקים, יש כאלה שפחות, יש כאלה שיותר מקבלים, יש כאלה שפחות. הכל בסופו של זה דבר בני אדם. אגב, גם שחקנים וגם פוליטיקאים הם אנשים מאוד מאוד רגישים. גם בעבודה עם שחקנים אתה צריך להיות לפעמים נורא פוליטיקאי".
יש פוליטיקאי שעבדת איתו והיית רוצה לראות על במה? איזה שחקן מצוין שמסתתר במסדרונות הכנסת?
"אני לא יודעת אם מהפוליטיקאים שעבדתי איתם יש מישהו שהייתי רוצה לראות על במה. מצד שני, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לראות את גיל פרנק או את דבל'ה גליקמן בתפקיד שר הביטחון. נראה לי שהאנשים שעבדתי איתם עד היום מצאו את מקומם איפה שהם צריכים להיות".
המחזה החדש שלך בתיאטרון "הבימה", "ורסאצ'ה - שם זמני", מספר על איש ארגון פשע לשעבר שיורד למחתרת לאחר שהפך לעד מדינה. איך הגעת לסיפור הזה?
"ל'ורסאצ'ה' הגעתי דרך שאלות של זהות ושייכות. בעיניי אדם לא יכול להיות מאושר בלעדיהן. תלישות היא תחושה איומה והשאלות האלה הביאו אותי לחפש פורמט שעליו יהיה אפשר להלביש את השאלות האלה. הסיפור של עדי מדינה תמיד הטריד אותי, זה תמיד נראה לי מוזר כי בשונה ממרגלים שעושים את העבודה שלהם לכאורה למטרות טובות, עדי המדינה עושה את זה ובוגדים בעצם בכל מי שהם היו".
עדי מדינה גם עוזרים לחשוף פרשות שקשה להאמין שהיינו מגיעים אליה בדרך אחרת. שולה זקן בפרשת אהוד אולמרט, לדוגמה.
"שולה זקן יום אחד הפנתה גב לאיש שעשה אותה 'שולה זקן' אילולא הוא, היא לא הייתה שולה זקן. היא הייתה יכולה להיות המון דברים אחרים אבל היא הייתה ה'שולה זקן'. יום אחד היא קמה והפנתה לו גב. עכשיו, יכול להיות שזה מה שהציל אותה מלשבת בכלא בעצמה, יכול להיות שיום אחד היא הרגישה שמצפונה מייסר אותה והיא לא יכולה עוד, יכול להיות שהיא רק רצתה לנקום. אבל כל התחושות האלה, ולא משנה באיזה מהם אתה בוחר, הן תחושות מרתקות, כי זה תהליך מרתק שעובר על בן אדם. זה פשוט לאט לאט להתפשט, לא מסימני הסטטוס שצברת, אלא מכל מה שהרווחת ויצרת בעקבותיהם, והתהליך הזה קורה גם לדמות של מיקי שהיה סגן ראש ארגון פשע ועשה המון כסף".
יצאת לחקור את העולם התחתון?
"כמובן. ישבתי למשל עם ארז רותם, שהיה כתב משטרה בערוץ 2 ועזר לי מאוד. הוא עשה סרט דוקומנטרי בו הוא עקב במשך מספר שנים אחרי בחורה שהפכה להיות עדת מדינה. היא באופן אישי לא הייתה חברה בארגון פשע אלא בת זוג של מישהו שהיה חבר בארגון. בחורה מבית טוב, נורמטיבית לגמרי, שיום אחד נחשפה לעולם הזה. בן הזוג שלה סיפר לה או פלט לידה שהוא רצח מישהו, ומצפונה ייסר אותה עד שהיא הלכה והלשינה נגדו. מאותו רגע חייה לא היו חיים. ההורים שלה הבריחו אותה מהארץ והיא חזרה לפה רק אחרי שנים. סיפור מטורף. דרך ארז יצא לי להכיר את כל הקודים של ארגון פשע, של חבר'ה שמסתובבים עם המון כסף מזומן, 'סטיפות' של כסף, ואז הולכים והופכים לעד מדינה ופוף - הכל נעלם. אתה הופך להיות תלותי, אין לך כלום. ברגע שאתה נכנס לתכנית להגנת עדים אתה הופך להיות תלוי במה שנותנים לך. בעיקר אנשים שנכנסים לדירת מסתור".
ביקרת בדירת מסתור?
"פגשתי בחור שהיה מאבטח בדירות מסתור. אלה חבר'ה שמכשירים אותם במיוחד, והסיפורים שהוא סיפר לי היו מדהימים – נגיד, בן אדם שכל חייו עשה מה שבא לו, בזמן שאשתו מנהלת את כל החיים בבית ודואגת לילדים, ויום אחד מכניסים אותם לדירה כזאת. פתאום כל המתחים בין בני הזוג עולים, הוא התחיל לחיות עם מישהי שהוא בקושי מכיר, הוא כבר לא הגבר החזק בבית. הילדים נכנסו לסיטואציה בלתי אפשרית. גם הילדים, שבמקרה שלו היו בני 12-13 וכבר התחילו לגבש לעצמם זהות, ופתאום נאלצו לעבור למקום אחר".
את "ורסאצ'ה" מביים אלון טיראן, אחיו של איתי טיראן. איך הייתה העבודה איתו?
"אלוהים אהב אותי. באמת. מה זה הבחור הזה? מאיפה הביאו אותו? כשאמרו לי שהוא הבמאי, לא הכרתי אותו, לא ראיתי עבודות קודמות. כשפגשתי אותו החלטתי לפתוח את העניין עם איתי כי זה כמובן היה באוויר. אמרתי לו שאני מעריצה אותו כי הוא העז להתמודד עם המיתוס, כי הוא אוהב תיאטרון ולכמה אנשים כבר יש את האומץ ללכת אחרי החלום שלהם תוך כדי שהם יודעים שהם מתעלמים מהעובדה שרואים אותם בפרספקטיבה נורא מסוימת".
הוא נעלב?
"הוא נורא שמח שפתחנו את זה, הוא באמת אוהב תיאטרון בצורה שאני עוד לא ראיתי. אני מתה על תיאטרון ואני לא אוהבת תיאטרון חצי ממנו. בגלל שעשיתי השנה גם מיוזיקל לילדים הצעתי לו לשתף פעולה והוא אמר 'לא בא לי'. אתה מבין? מעניין אותו רק תיאטרון גרמני מהמאה ה-17 או איזה מחזה של בחור שבדי מהמאה ה-16".
הסאטירה הפוליטית שכתבת, "אנגינה פקטוריס", הייתה הצלחה גדולה מאוד - הצגות סולד אאוט ב"צוותא" וברחבי הארץ והופעות בחו"ל. הפעם בחרת ללכת לכיוון אחר לגמרי ולכתוב דרמה על איש עולם תחתון. למה בעצם?
"מבחינתי זה המחזה הכי נשי שכתבתי. כאן אני מרגישה לראשונה בחיים שלי בצד של הבנות. כל חיי, במיוחד בתפקידי כיועצת אסטרטגית במערכת הפוליטית, הייתי במערכות נורא גבריות עם מעט מאוד נשים. בעבודות האלה נדרשות ממך 'תכונות גבריות', לא לבחון את עצמך לגבי איך את מתנהגת והאם את פועלת נכון, אלא לחשוב רק על האדם שאותו מייצגת. כמה נשים יש בהומור? ככל הידוע לי, ב'ארץ נהדרת' אין כותבת, אצל ליאור שליין יש אולי כותבת אחת. אין ספק שלנשים יותר קשה לעמוד בפרונט. סבתא שלי הייתה אומרת לי: 'את לא בחורה מסודרת אז אף אחד לא יתחתן איתך'. זה משפט שהשפיע עלי עד היום. אני מסודרת להחריד. זה דברים שנדבקו בי".
בשנים האחרונות את חייה עם ילדייך ועם בעלך, כתב חדשות 10 שלומי אלדר, ברוקוויל שבמרילנד. בבחירות לנשיאות בארה"ב כתבת בעיתונות וגם בטוויטר על המצב הפוליטי שם. איך את מרגישה אחרי שטראמפ נכנס לתפקיד?
"זה מעסיק ומטריד אותי, לא כי אני ישראלית שחיה בארצות הברית. בסופו של דבר אני אזרחית ישראל שחיה בארצות הברית בסך הכל שלוש שנים וחצי. נכון, הילדים שלי מתחנכים בבית ספר אמריקאי, אבל זה לא שהם שרים בכל בוקר 'גלורי! גלורי! טראמפ', למרות שאולי גם זה יגיע. בבחירה שלו אתה רואה פתאום את הסדקים בחברה האמריקאית הרבה יותר בבירור".
ראית את זה מגיע.
“אני מהעיתונאים הישראלים היחדים שטענו שטראמפ הולך לזכות ומי שעקב אחרי הטוויטר שלי גם ראה את זה. בגלל שראיתי את התהליכים שקרו בישראל וחייתי שנים בקרב אנשים שחיו בתל אביב ואף פעם לא הבינו איך למרצ אין 300 מנדטים בבחירות, הרי כל החברים שלהם מצביעים לה. אנשים חיים בתוך עצמם ואת עצמם. קח את השכונה שאני גרה בה בארצות הברית - זאת שכונה מאוד יהודית וליברלית, אנשים שם היו בטוחים שהילרי תיבחר ולא ראו בכלל אופציה אחרת. אני מהאנשים שיצאו מחוץ לשכונה שלהם ופגשו אנשים. פעם אחת, בנסיעה לאזורים הכפריים של מרילנד, ראיתי מדשאות שלמות שכולם עם שלטי תמיכה בטראמפ. בגלל שאני באה מפוליטיקה אני יודעת מה זה לשים שלט. זה סוג של מחויבות, במיוחד לאמריקאים. להגיד 'אני מצביע לטראמפ' זה ללכת נגד כל הממסד, וזאת הצהרה".
את מעריכה שהוא יסיים את הקדנציה?
"רק אם כל הממסד וה-CIA יחברו נגדו זה לא יקרה. אני לא רואה איך הוא נופל בגלל השטויות שלו. זה מישהו שמחר תתפרסם קלטת בה הוא שוכב על המיטה וזונה במגפי עור מחטיפה לו ויהיו מספיק אנשים שיגידו 'וואו איזה כיף לו'. זה מסוג האנשים שמה שאותי מגעיל לא עוזר נגדם".
תגובת ״גב האומה״: "4 הכותבות ו-6 הכותבים, 3 המשתתפות ו-3 המשתתפים הקבועים ב'גב האומה', כולנו מאחלים לגברת אהרוני הצלחה עם ההצגה החדשה".