לפני שבוע חזרה מד מן לעונתה השישית, ואיתה חזרו שיחות הסלון המתרפקות ו/או הסולדות בנושא שנות השישים העליזות. למרות התסרוקות המגניבות, חצאיות העיפרון והמיני והדפסי הוינטג' המעלפים, אי אפשר להגיד שטוב להיות אישה במד-מן. מדובר אמנם בתקופה רגע הגל השני של הפמיניזם, ופגי נושאת בגאון את הלפיד, אבל הוויית מועדון הבנים של סטרלינג-קופר לא ממש נפגעת, גם במעבר לסטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס. "הסקסיזם החונק" של הסדרה, כפי שהגדירו אותו בלוס אנג'לס טיימס, הוא אולי כלי להבנת הדיכוי הנשים כפי שנראה עד ממש לא מזמן, ואולי דווקא נוסטלגיה מסריחה לזמנים שבהם "אישה הייתה אישה". מה שבטוח, אם היינו צריכות לבחור לחיות באחת מסדרות הלהיט הנוכחיות, לא היינו בוחרות בחיים של מייגן, בטי, פגי או אפילו סאלי (שלא ברור מה הולך לצאת ממנה). הנה כמה סדרות שבהן באמת טוב להיות אישה, ולא כלקח לדורות הבאים.
האישה הטובה
אם לשפוט לפי סביבתה של אלישיה פלוריק, העולם המשפטי של שיקגו הוא ה-מקום להיות בו אישה. נשים נמצאות בכל עמדות המפתח, דואגות זו לזו ומקדמות זו את זו. עם כל הכבוד לויל גרדנר, ברור שהבוסית האמיתית של חברת עורכי הדין האיי-ליסטית היא דיאן לוקהרט (יש עונה שבה לא מציעים לה להיות שופטת/מושלת/ראשת העולם?), אשר כבר בפרק הראשון משוויצה לאלישיה בתמונה שלה עם הילרי קלינטון.
בהמשך לכך, האיום העיקרי מול פיטר פלוריק על משרת המושל איננו היריב הרפובליקני, אלא המיליונרית הפמיניסטית, וכולם מדברים רק על קולות הנשים (כלומר, כשלא מדברים על קולות השחורים). חוץ מזה, אי שם בחברת לוקהרט-גרדנר, אם את מספיק טובה, אין בעיה שתקחי חופשת לידה של 13 שנה ותוך שנתיים מיום חזרתך תתמני לשותפה בכירה. בנוסף, את תלחמי בעוז על השכר שלך ותמיד תנצחי בסוף, ואם את מביאה תינוק לבית המשפט זה הכי עוזר לך לקייס. יש טיסה ישירה?
רשימת מכולת: קלינדה שארמה הקשוחה שהולכת מכות עם שוטרים מושחתים, דיאן לוקהרט האלגנטית שלעולם לא נקלעת להטפות על כך שאינה אמא, אלזבת' טסיוני הנוירוטית שצוחקת בפניהם של הקודים החברתיים ואף פעם איננה נבוכה מעצמה.
תודה, אבל לא תודה: אלישיה פלוריק. גיבורה גיבורה, אבל בעל שנתפס עם זונה כ-18 פעם ועכשיו רץ למשרת המושל? בלי ספוילרים, כולנו יודעות שיש גבר שווה שרק מחכה שתעזבי את הבית.
30 רוק
אנחנו מוכנות לוותר על התואר במשפטים אם ג'ק דונגי יסכים להעסיק אותנו כמפיקות אחראיות ב30 רוקפלר פלאזה שבמנהטן, ונוכל להסתובב כל היום עם ליז למון. למון אולי מספרת לעצמה כל הזמן שהיא לוזרית, אבל תכל'ס, מי מנהלת את חבורת הדגנטרים הכושלת שאמריקה רואה בסוף היום על המסך בבית? חוץ מזה, כנגד כל הסיכויים ולמרות השובניזם הנוטף ממנו, דונגי המנכ"ל הקפיטליסט בוחר לעשות מנטורינג צמוד דווקא ללמון עטויית פירורי הבייגל'ה. למון בתורה תמיד דואגת לחברה הנרקסיסטית והסוטה שלה, ג'נה מרוני, שמתחתנת עם מלכת דראג שמשחקת, ובכן, אותה.
טינה פיי לא רק יצרה סדרה מבריקה שמנפקת כמעט עשר בדיחות לדקה, אלא גם הכתירה לכוכבת בחורה כל כך אפרורית שאפילו את האודישן הראשון לניצבת מס' 20 בגוסיפ גירל היא לא הייתה עוברת. זה לא הפריע לפיי לשדך לדמותה חתיכים כג'ון האם (שאותו זרקה כי היה מטומטם מדי) מאט דיימון (תחרותי מדי) ולבסוף ג'יימס מרסדן המהמם, שהעתיד צופן לו, ככל הנראה, קריירה של עקר בית. אם זה לא מספיק לכן, כל הגברים שעושים סימנים של מניאקים נחשפים כבנים רועדים לאימהות דומיננטיות, כמו פרנק רוסטנו וג'ק דונגי בכבודו ובעצמו.
רשימת מכולת: ליז למון, האישה שיש לה הכל ומוכנה להחליף את זה תמורת דונאט מחומם במיקרו, ג'נה מרוני שעובדת בלעוף על עצמה ומתעסקת בתחום גם בשעות הפנאי.
תודה, אבל לא תודה: אייבורי ג'סופ. להחטף לצפון קוריאה ואז לחזור לזרועותיו הקפואות של ג'ק דונגי זה יותר מדי אפילו בשבילנו.
בנות
אפשר לאהוב ואפשר לשנוא את העונה השניה של 'בנות', אבל עדיין אין עוררין על כך שהסדרה עשתה טוב לנשים בטלוויזיה, ולא רק בגלל דדיה המתבדרים בבריזה של לינה דינהם. ארבע הבנות אמנם מתעסקות לא מעט בפרוספקט הרומנטי, אבל מה שמגדיר אותן הוא לא הגברים בחייהן אלא האפיק אליו הן מנסות (ולא תמיד מצליחות) לתעל את הפוטנציאל שלהן. האנה לא סגורה על מה היא רוצה מהחיים של אדם, אבל היא יודעת שהיא רוצה לכתוב. ג'סה מעיפה בנקל את בעלה הסחי אבל לא תוותר לעולם על האמנות שלה. שושנה רוצה את חויית החיים האורבנית שתמיד חלמה עליה ואם ריי מבאס אותה בדרך הוא יצטרך למצוא לעצמו מקום אחר לגור בו. ומרני, טוב, מרני זאת לא דוגמא.
לעומת סקס והעיר הגדולה, 'בנות' לא מנסה להציג את החברות הנשית כיחסים האידיאליים שלעולם לא יאכזבו (ומציגה באופן כללי תמונת עולם קודרת ובודדה יותר, מה לעשות) אבל מוקד העניין הוא עדיין הבחורות הצעירות והפריווילגיות, שכל האפשרויות פרושות בפניהן והן אפילו לא מצליחות לארגן לעצמן ערב אחד נורמלי. ועדיין, הייתן מעדיפות אותן על הרופא החתיך והבורגני מפרק 6.
רשימת מכולת: שושנה, שושנה ושושנה. הכי הולכת להצית את המסיבה הזאת, לכבוש את העיר הזאת ולהשתלט על העולם הזה, ועם תסרוקת שמעולם לא העלתם על דעתכם.
תודה, אבל לא תודה: האנה. היו שלום ותודה על דימוי הגוף. בחייאת, תעשי עם עצמך כבר משהו. אה, ומרני.
פרויקט מינדי
בגדול, אני לא סומכת על קומדיות של פוקס. תמיד יש להן בסוף איזה לקח על משפחה כערך עליון ופרסומת סמויה למתנגדי הפלות. אבל מינדי קיינלינג, שאתם בוודאי מכירים כקלי קאפור מ'המשרד' האמריקאית, הצליחה איכשהוא למכור להם את הקומדיה הראשונה אי פעם בכיכוב אמריקאי ממוצא הודי, שלא לדבר על אישה. הפרט הכי מחמם לב בהפקה הוא שקיילינג, יוצרת הסדרה והכוכבת, שאבה השראה מאמה הגניקולוגית ביצירת גיבורת הסדרה. אווו!
מינדי היא גניקולוגית שנונה וקולית אך בודדה ומתוסכלת החיים, שמנסה למצוא אהבה בעיר שיש לה הכל להציע פרט לזה (כבר ניחשתם שמדובר בניו-יורק?). מינדי נכשלת פעם אחר פעם עם הבחורים שהיא שמה עליהם עין, אבל זה לא מונע ממנה לצאת חדה וקורעת, ותמיד יש לה משרה טובה יותר משלהם. ללא ספק, הקטע המגניב באמת הוא יכולתה של מינדי לנהל חברות נינוחה עם דני הקולגה החתיך והרווק בעל השפה המשונה. שום דרמת בית חולים לא הייתה עוברת על זה בשתיקה. וזה לא שמינדי לגמרי מתעלמת מהקטע. "אם שנינו נהיה רווקים בעוד חמש שנים, בוא נעשה הסכם" היא אומרת לו "ונהרוג אחד את השני".
רשימת מכולת: ברור שמינדי, נכון, היא דואגת לבריאותן של נשים באשר הן, אבל בעיקר – כל מי שמקבלת ליום ההולדת אופני כושר ומרטיני לפרצוף כנראה עשתה משהו נכון בחייה.
תודה, אבל לא תודה: בטסי. את אחלה ואת חמודה, אבל קחי סנדוויץ' ואסימון ותתקשרי אלינו כשירד לך הקול בחצי אוקטבה.
מוארת
במוארת, כמו בחיים, לא טוב להיות אף אחד. אבל אם כבר, בכל זאת עדיף להיות אישה, ולו כי הגברים הם ערימת אינוולידים רצינית ביותר. החל מליווי, האקס המתוק אך שבר הכלי המוחלט שסיכויו לגמור מפוצץ באמבטיה גדלים משעה לשעה, דרך דאגי, הבוס שמגדיר מחדש את המושג דושבאג, ועד טיילר, הידיד היחיד אך העלוב והרפה של איימי, אי אפשר לומר שלאיימי יש יותר מדי אפשרויות בחירה.
אפילו הבוס החלקלק שניהלה איתו רומן לפרק מסוים די מגעיל את השועלים. זה לא שאיימי עצמה, מנהלת בחברת פארם אמריקאית שעוברת התמוטטות עצבים וחוזרת כגלגול עצבני של הדלאי-די-כבר, היא מושא ההערצה של כולנו – אבל לפחות האישה רואה נכוחה את העיוותים המשוועים וחוסר הצדק הזועק שבאמריקה התאגידית. יותר מזה, היא מנסה לעשות עם זה משהו. זה שהיא עושה את זה בצורה עקומה, נרקסיסטית ועם יותר מדי מונולוגים מעייפים בזרם תודעה זה כבר סיפור אחר לגמרי.
רשימת מכולת: ג'ודי, אשת משאבי האנוש מעוררת היראה שלא מוכנה לקבל את הנרקסיזם הבולעני של איימי. ואיימי, כי מודעות אקולוגית וחברתית לא הולכת ברגל.
תודה, אבל לא תודה: סנדי. אז באת לפרק אחד ועשית לכולם מסאז' תאילנדי. את מעצבנת רצח.
