מהיר יותר, עצבני יותר ויקר הרבה, הרבה, יותר

160 מיליון פאונד, או 201 מיליון דולר, או 773 מיליון שקל - זה הסכום שהשקיעה "אמאזון" בהפקת 36 פרקים שיתפרסו על פני שלוש העונות של "The Grand Tour", מגזין הרכב שעולה השבוע (ו') לאוויר. זה יוצא 4.5 מיליון פאונד - או 5.6 מיליון דולר, או 21 מיליון שקל – לפרק. הדבר היחיד בטלוויזיה שמופק כיום בסכומים כאלה הוא "משחקי הכס", שפרק ממוצע שלה תומחר ב-6 מיליון דולר, סכום שקפץ בעונה האחרונה ל-10 מיליון. עכשיו, הנה שלושה הבדלים בולטים בין "משחקי הכס" ל"המסע הגדול":

 1. זאת עם הדרקונים היא הצלחה מוכחת כבר שש עונות ברציפות, וזאת עם המכוניות היא הימור מראש על שלוש עונות של הצלחה.   

2. "משחקי הכס" משודרת ב-HBO, שזה בטלוויזיה. "המסע הגדול" משודרת בסטרימינג, כך שטכנית היא בכלל סדרת רשת.

3. על "משחקי הכס" יש להניח ששמעתם. על "המסע הגדול" יש להניח שלא.

הסעיף השלישי הזה הוא סוג של אשמתכם, או ליתר דיוק אשמתנו כתושבי ישראל - אחת המדינות היחידות בעולם שלא מתרגשות מכל הסיפור הזה. העניין הוא ש"המסע הגדול" לא באמת צצה אאוט אוף דה בלו עם תקציב רב-שנתי של משרד ממשלתי; מדובר בגירסה חדשה, נוצצת ומסקרנת של תכנית שכבר בגלגול הקודם שלה הייתה הנצפית ביותר בעולם. ממש ככה, מוכח מחקרית.

פי אלף יותר טופ גיר

"טופ גיר", מגזין הרכב של ה-BBC, עלה לאוויר כבר ב-1977. בשנת 2002, לאחר דעיכה מתמדת בנתוני הצפייה, הוא הושק מחדש עם צוות מנחים טרי וקונספציה עוד יותר טרייה, שאמרה ככה: אנחנו מגזין על מכוניות. מכוניות זה כיף. בואו נהיה כיפיים.

התוצאה הייתה פנומנלית בשתי רמות. ראשית, נתוני הצפייה: המגזין נעשה כל כך פופולרי שבשנת 2013 הוא נכנס לספר השיאים של גינס עם התואר "התוכנית העובדתית הנצפית ביותר בעולם" (המילה "עובדתית" מתייחסת לטלוויזיה שאינה מתוסרטת ואינה שייכת לסוגת הריאליטי). המספרים של "טופ גיר" היו לא נתפסים: היא שודרה ב-214 גופי שידור ברחבי העולם והגיעה על פי הערכת CNN לממוצע של 350 מיליון צופים לפרק. על הדרך נוצרו "טופ גיר אמריקה" ו"טופ גיר אוסטרליה", ואפילו "טופ גיר לייב" – סדרת מופעים של צוות המגישים ברחבי העולם. והנה נתון שממחיש אולי יותר מכל את הפופולריות שלהם ושל הפורמט: באולפן התוכנית התארחו מדי שבוע כמה עשרות צופים בני מזל. בשנת 2008 עמדה רשימת ההמתנה על 300 אלף איש, ומישהו חישב את קיבולת האולפן ומצא שזה ווייטינג לייסט של 21 שנה.

הזכרתי את המגישים, והנה אנחנו מגיעים לפיל שבחדר. "טופ גיר" נשענה על משולש שכבר יצא לי להגדיר פעם כגלגול מודרני של מונטי פייתון: ג'רמי קלארקסון הכריזמטי, השמרן, הקפיטליסט והדעתן; ג'יימס מיי נעים ההליכות, המבוגר והשקול (והאיטי. לא לחינם הוא מכונה "קפטן סלואו"); וריצ'רד האמונד הצעיר והחתיך-אך-נמוך שבחבורה, אם תרצו ה"פייס" של ה-A-Team הספציפי הזה. ואם אכן תרצו, אז קלארקסון הוא שילוב בלתי אפשרי בין חניבעל סמית לבי.איי בראקוס. וזה בדיוק מה שהרג את "טופ גיר".

קלארקסון, שפיו תמיד היה גדול יותר אפילו מה-1.96 מ' שלו, אמר ועשה דברים מעוררי פלצות ב-13 השנים שלו ב"טופ גיר", על המסך ובחיים האמיתיים. הנה רשימה חלקית מאוד: הוא טען בשידור שכל נהגי המשאיות הם רוצחי זונות; הוא סינן את המילה "ניגר" בעת הקלטה של התוכנית (זה לא שודר, אבל יש מספיק עדויות לכך שזה קרה); על פועלי יונדאי הוא אמר פעם שהם אוכלים כלבים, ופעם הוא קרא ברצינות לחיסול השפה הוולשית. בהזדמנות אחרת, כשהמגזר הציבורי באנגליה הכריז על שביתה שיצרה אנדרלמוסיה בלונדון, קלארקסון אמר בתוכנית אירוח שהוא היה לוקח את השובתים ו"מוציא אותם להורג מול המשפחות שלהם". לאור כל זאת, אין פלא שבאביב 2015 הוא פתח את השפה של מפיק "טופ גיר", אושין טיימון, בוויכוח שהסלים מחילופי מהלומות מילוליות לשיגור חד צדדי של מהלומה פיזית.

זה היה הרגע שבו נשבר ל-BBC. קלארקסון הוזהר ונקנס בעבר בגלל התבטאויות והתנהגויות שאינן הולמות מגיש בערוץ ציבורי, וברגע שהעניינים גלשו לאלימות הוחלט למתוח את הקו. קלארקסון פוטר, "טופ גיר" ירדה מהאוויר באמצע העונה, וכשחזרה זה היה לפרק סיום מוזר לאללה שבו הגישו מיי והמונד את מיטב השאריות שלא שודרו – ובאולפן, במקום קהל מאושר, הוצב פסל של פיל. פיל גדול, ככה 1.96 מ', שעמד בחדר ואף אחד לא דיבר עליו.

למרות שלא פוטרו, מיי והאמונד הודיעו על עזיבתם. בשנה שעברה ניסה ה-BBC להחיות את מותג "טופ גיר" עם צוות חדש לגמרי, הפעם דו-ראשי – שדרן הרדיו כריס אוונס (לא להתבלבל עם שחקן "הנוקמים", אנחנו מדברים פה על ברנש שנכנס פעמיים בחליפה של קפטן אמריקה) ויוצא "חברים" מאט לבלנק (כן, בדיוק, ג'ואי). זאת הייתה העונה הגרועה ביותר בהיסטוריה של "טופ גיר" מבחינת אחוזי צפייה, ואוונס – למרות שהוחתם לשלוש שנים – הודיע על התפטרותו ברגע שהסתיימה. הוא כנראה ספג די והותר עלבונות בסגנון "בול כמו קלארקסון, רק בלי הכריזמה וההומור וההבנה במכוניות". לבלנק מצדו אמור להמשיך לשנתיים נוספות, ולהתחרות לא רק עם מגזין הרכב הוותיק והסופר-סחי "הילוך חמישי" – אלא גם עם המתחרה מ"אמאזון".

ותביא לי שישה מטוסי סילון

בהתחלה דיברו על "נטפליקס", אבל בסופו של דבר הציעה אמאזון ליוצאי טופ גיר את ההצעה שאי אפשר לסרב לה (ג'ף בזוס, מנכ"ל ויו"ר אמאזון, תיאר את העסקה במילים "מאוד, מאוד, מאוד יקרה"). וזה לא רק ה-160 מיליון פאונד שקסמו לפליטי "טופ גיר"; זאת גם ההזדמנות לעשות מגזין טלוויזיה באמצעים בלתי מוגבלים, בכל המובנים האפשריים.

מלבד הכימיה הנהדרת בין מגישיה, שהפכו לחברים קרובים גם בחיים האמיתיים, סוד הקסם של "טופ גיר" היה תמיד ביצירתיות האינסופית שלה. בשביל מבחני רכב סטנדרטיים הייתה "הילוך חמישי"; קלארקסון, מיי והמונד עשו שטויות עם מכוניות. בהתאמה, הקהל שלהם היה מורכב גם מחולי הגה וגם מאנשים שלא מתעניינים ברכב בשום רמה שהיא. הח"מ שייך לקבוצה הזאת: מכוניות לא מעניינות אותי אפילו כשהן שלי, אבל מעולם לא הפסדתי שידור של "טופ גיר". אני גם זוכר את הרגע המדויק שהתאהבתי בה: זה היה כשהחבר'ה יצאו בבוגאטי ויירון (זאת מכונית) ומטוס קל (זה אמצעי תחבורה) למרוץ שמטרתו הבאת פטריית כמהין אחת ממקום צמיחתה בצפון איטליה למסעדה בלונדון. כמה אדרנלין, כמה קריאייטיביות, כמה שטותי.

"טופ גיר" שיגרה לחלל מכונית רלאיינט רובין (זה היה כישלון, אבל הוא היה מפואר). היא שיחקה כדורגל-מכוניות עם כדור בגודל של צריף ודארטס במכוניות ששוגרו מתוך תותח. היא הייתה הראשונה בעולם שנהגה ברכב מסחרי בקוטב הצפוני. היא ניסתה להרוג טנדר טויוטה היילאקס במעיכה, שריפה, הטבעה והקרסת בניין (ולא הצליחה). היא בנתה מכוניות אמפיביות תוצרת בית וניסתה לחצות בהן את תעלת למאנש. בין לבין היא השמידה עשרות קרוואנים, סתם כי קלארקסון שונא אותם. ועכשיו, בהודעה לעיתונות שצוטטה ב-"Daily Mail", אותו קלארקסון טוען ש"'המסע הגדול תהיה כמו 'טופ גיר', רק של מתבגרים".

כמה אפשר להיות יותר "של מתבגרים" מ"טופ גיר" המקורית? שאלה טובה. אבל צריך לזכור שלצד הפראות שלה, "טופ גיר" בכל זאת שודרה בשידור הציבורי הבריטי על המגבלות שלו והצנזורה הפנימית שלו. "המסע הגדול" חופשית מהדברים האלה - ויש גם את העניין ההוא עם תקציב פר-פרק גדול פי עשרה.

איפה הכסף? ראשית, בלוקיישנים: כל פרק של המסע הגדול הוא מסע גדול במקום אחר. כדי לסבר את העין, הפרקים הראשונים צולמו בהתאמה בלוס אנג'לס, יוהנסבורג, וויטבי (גיחה יחידה למולדת הבריטית), רוטרדם, לפלנד, שטוטגרט, נאשוויל, לוך נס ודובאי. אבל אם להסתמך על ה-DNA של מגישיה ושל הקהל שלה, הכסף האמיתי ילך על הדבר החשוב באמת: עשיית שטויות.

האינפורמציה זורמת מההפקה במנות קטנות מאוד, אבל בחודש שעבר נודע שסצנת הפתיחה של הפרק הראשון – אני חוזר, סצנה אחת בלבד – עלתה 3.2 מיליון דולר. כל כך הרבה למה? בגלל שבקטע משתתפים 150 מכוניות, 2,000 אקרובטים ושישה מטוסי סילון. ותסמכו על קלארקסון ושות' שלא ימצאו שם תרופה לסרטן.

הרכב שנשאר אחרון

"טופ גיר" תמיד הייתה הדבר הכי שמח בטלוויזיה. גם בשנים האחרונות, כשבמקום שלושה גברים בשיא כושרם הגישו אותה שלושה גברים בגיל העמידה. איכשהו, האינפנטיליות שלה רק השתבחה ככל שהיא נעשתה פחות הולמת-גיל.

עכשיו עומדים קלארקסון, מיי והמונד למבחן מול עצמם – "טופ גיר" המקורית שימרה 100% מהפורמט, ואילו "המסע הגדול" אינה רשאית מבחינה חוקית לעשות שימוש בו או בחלקים ממנו – אבל הסיפור פה גדול יותר ממנה, גדול אפילו מהכותרת של הדיילי מייל השבוע – "כך פוצץ ג'רמי קלארקסון 160 מיליון פאונד כדי לכסח את טופ גיר'". הסיפור הגדול כאן הוא של הטלוויזיה הישנה מול ספקית התוכן ברשת, גוף שידור עם כל ההוד וההדר של האתמול מול חברה שכל-כולה עתיד. לא יודע מי ינצח בסופו של משחק הצ'יקן הזה, אבל אני כל כך הולך לצפות בו.