בספריות הווידאו הנוסטלגיות, היינו צריכים לחפש אותם מתחת לערימות סרטי ה"מתח/פעולה". מדבקה אדומה, שעליה כיתוב בטוש שחור: "אימה". מאחר וסרטים פורנוגרפיים לא הוצגו לראווה בספריות הווידאו הציבוריות (בשביל זה נועדו הווידאומטים), הסיבה היחידה להסמיק מול דלפק ההשאלות, הייתה עם קלטת מהמחבוא הזה ומבט של ילד שאמור לשאול את "בטהובן 2". ז'אנר האימה לווה תמיד ברגשות טאבו: ממגרשי הדרייב אין עד להצגות חצות באולמות חשוכים ומפוקפקים. והיום? כל ערוץ שמכבד את עצמו מתהדר בסדרת אימה מדממת אחת לפחות. אז איך בדיוק קרתה האינפלציה הזאת?
מפחדים עוד משנות ה-50
בריאן פולר, יוצר מותחן האימה החדשה של NBC, "חניבעל" (פריקוול לסרט האימה האיקוני "שתיקת הכבשים"), מסביר בראיון שהעניק ל"הוליווד ריפורטר": "אחת הסיבות שז'אנר האימה מצליח למצוא קהל היא פשוט כי לא היו סדרות כאלו עד עכשיו". סדרות האימה של העשור האחרון שינו את האופן שבו שאנחנו צורכים את הז'אנר, אבל שיטוט קצר בעבר מלמד אותנו שהוא ליווה אותנו עוד מהימים הראשונים הטלוויזיה.
סדרות כמו "אזור הדמדומים" ו"אלפרד היצ'קוק מגיש" הציגו רפרטואר של תעלומות מסתוריות ומותחנים על טבעיים עוד בשנות החמישים. גם "משפחת אדמס", למרות היותה קומדיה, נהנתה מיתרונות הז'אנר, וכך גם "The Munsters", ששודרה במקביל. שנות התשעים הביאו עמם את "תיקים באפילה" ו"טווין פיקס" המוערכות, לצד סדרות מפחידות שיועדו לילדים, כמו "צמרמורת" ו"אירי, אינדיאנה". באותו עשור עלתה לשידור גם סדרת הפולחן "באפי ציידת הערפדים", שהצליחה לנעוץ יתד בלב הפריים טיים, ולמתג את הערפדים כגיבורי תרבות עבור בני נעורים בכל העולם.
ערפדים, כידוע, לא רק שאינם מתים, אלא גם לא ממהרים לצאת מהאופנה. בסוף העשור הקודם, עם ההצלחה חסרת התקדים של ספרי "דמדומים" ובעיקר של הסרטים המבוססים עליהם, החלו הערפדים לנשוך את דרכם חזרה אל המסך. "דם אמיתי" של HBO ו"יומני הערפד" של CW סימנו את שובם של בעלי הניבים אל הפריים טיים, והצטרפו לשתי סדרות מצליחות נוספות: "דקסטר" של Showtime, העוקבת אחר עלילותיו של רוצח סדרתי, ו"על טבעי" רוויות השדים והרוחות מבית CW.
כולם רוצים "מתים מהלכים"
רשת CW (וגלגולה הקודם WB), אשר קהל היעד העיקרי שלה הוא בני נוער, נוטה לתת במה לסדרות מהז'אנר. אך את הזינוק המשמעותי בפופולריות שלו, כמו גם את הרף האיכותי הנוכחי, קיבלו סדרות האימה דווקא בערוצי הכבלים. אלו אינם כפופים לגחמותיהם של מפרסמים, וסובלים מפחות אילוצים רגולטוריים, מה שמאפשר לסדרות המשודרות בהם להיות מדממות וגרפיות יותר מאי פעם. זו גם הייתה כוונתם של ריאן מרפי ובראד פלצ'וק, יוצרי "אימה אמריקאית" מבית FX, שמכריזים בכל הזדמנות על רצונים להפחיד. "אימה אמריקאית" מתכתבת אמנם עם האסתטיקה של סדרות וסרטי האימה המוקדמים, אך היא מצליחה גם לתפקד כפנינה טלוויזיונית קאמפית נדירה. כדי להפחיד, כך סבורים בטלוויזיה, צריך הרבה מאוד דם ואיברים פנימיים על המרקע, ואלו מנות שהרשתות אינן ממהרות להגיש לצופים שלהן. עד שהגיעו "המתים המהלכים".
את ההצלחה הכבירה של סדרת הזומבים מבית AMC אף אחד לא הצליח לחזות. הדרמה הפוסט אפוקליפטית על קורותיה של חבורת ניצולים בעולם שטוף מתים רעבים, טרפה את כל הקלפים וחילקה אותם מחדש. ונחשו למי יש את היד היותר טובה? בעונתה השלישית שברה "המתים המהלכים" שיאי צפייה, כשמדי שבוע היא מתעלה על הנתונים חסרתי התקדים שהיא עצמה קבעה. את פרק סיום העונה ראו 12.4 מיליון צופים, נתון מדהים לא רק בסטנדרטים של ערוצי פרימיום.
שאר הערוצים לא איחרו להגיב, ומיד ניסו לתפוס לעצמם מקום של כבוד בנישה ההולכת ומתמלאת. NBC בחרה לחזור למקורות עם "חניבעל", שעלתה בתחילת אפריל. הסדרה טומנת בחובה לא רק תקוות להשתלב בטרנד הפופולרי, אלא גם להציב סטנדרטים שיעמדו בשורה אחת עם "מד מן" ו"משחקי הכס". הניסיון להרוג את שתי הציפורים הללו במכה אחת פוגע עד כה בסדרה, שמתקשה להחליט מה היא. הקווים האדומים שמציבה הרשת לבריאן פולר בנוגע למה הוא יכול או לא יכול להראות ניכרים. מי שציפה לראות מעיים נשפכים, קיבל מותחן פסיכולוגי שברגעיו החלשים מזכיר יותר את "המנטליסט" מאשר את "שתיקת הכבשים". לעת עתה, מעניקים המבקרים לסדרה עוד כמה פרקים של חסד, אך בקצב הזה היא תתקשה לעמוד בציפיות שהעמידה.
רשת "פוקס", מצידה, מנסה את מזלה עם קווין בייקון ו-"The Following", המתמקדת בדמותו של רוצח סדרתי נמלט. זוהי אינה סדרת אימה אלא ניסיון ביצירת מותחן פסיכולוגי, כשקשה להימנע מהשוואה ל"דקסטר". הבעיה היא ש-The Following נופלת ממנה בכל פרמטר, נשחטת על ידי הביקורת ומתדרדרת במורד טבלאות נתוני הצפייה. זה לא מנע מהרשת להביע אמון בסדרה ולחדש אותה לעונה נוספת, אך בקצב הזה לא בטוח שיישאר מי שיעקוב אחריה בשנה הבאה.
סקס, אלימות וקרביים שפוכים
הסדרה שמועמדת עד כה לתואר הפתעת העונה היא "Bates Motel", עוד סוג של פריקוול לסרט אימה מיתולוגי, "פסיכו". הסדרה עוקבת אחר נורמן בייטס, הנער שיהפוך לרוצח המיתולוגי, ומנסה לרדת לעומק יחסיו עם אמו ולשפוך מעט אור על אישיותו הפסיכוטית. Bates Motel זוכה לנתוני צפייה נאים בערוץ הכבלים A&E, שחידש אותה לעונה שנייה כעבור ארבעה פרקים בלבד. סדרה נוספת שמושכת תשומת לב היא "Orphan Black" הקנדית, שהגיחה משום מקום ומצליחה לעורר תשומת לב חיובית בעיקרה. הסדרה עוסקת בנושאי שיבוט וגנטיקה, כשהגיבורה מתחילה לחשוד שהיא חלק מניסוי מדעי. כמיטב המסורת, כוללת החגיגה הרבה אלימות וגם סקס.
אם כבר הזכרנו סקס, מדובר בנושא עיקרי גם ב Hemlock Grove, סדרת האימה החדשה מבית נטפליקס, שירות הסטרימינג המהפכני שהביא לנו את "בית הקלפים". "המלוק" זורקת אל תוך הקלחת שלה המון: ריפרורים ל"טווין פיקס", הצטרפות לקרב המתמשך בין ערפדים לאנשי זאב (תוך כדי לגלוג עליו במקביל), הפחדה באמצעות אלימות גרפית ואפקטים מיוחדים וזעזוע בדמות יחסי מין בתוך המשפחה. בדרך, היא שוכחת להקפיד על זוטות כמו תסריט או משחק, וסומכת על שאר האלמנטים שישמרו על הצופים דבוקים למסך. בדומה למודל אותו התחילו עם "בית הקלפים", גם הפעם העלו נטפליקס את כל 13 פרקי העונה הראשונה לאתר בבת אחת, והסגנון המרתוני הזה עושה עם הסדרה הרבה חסד.
טרנדים באים וטרנדים הולכים. בניינטיז כולם ניסו להיות כמו "סיינפלד" או "חברים", ובעשור שקדם לו היו אלו שוטרים, בלשים ועורכי דין שנהנו מפופולריות סדרתית. ועד שתפנה את מקומה להיסטריה הבאה, זוהי שעתה הגדולה של האימה: לפני שבועות אחדים הכריזה MTV על עיבוד טלוויזיוני לסדרת סרטי "צעקה", גיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") מעבד סדרת ספרי מנגה עבור HBO, נובלת הערפדים The Strain שכתב דל טורו תהפוך גם היא לסדרת טלוויזיה בכיכובו של קורי סטול ("בית הקלפים"), וזאת מבלי להזכיר את דרמות המתח והמסתורין שיתפסו משבצות שידור רבות בעונה הקרובה.
הנבואה השחורה של אמריקה
אבל ההצלחה הגדולה של הז'אנר לא מסמלת רק חדשות טובות עבור הקהל האמריקאי. רק בשבוע שעבר הכריזה מרגרט ליונס, מבקרת טלוויזיה ב"ניו יורק מגזין", שנמאס לה לראות אלימות בטלוויזיה. ליונס בדקה ומצאה שלמעלה ממאה סדרות דרמה מהשנה האחרונה בלבד, מכילות תיאור מפורט של רצח או אונס, כשרק 16 סדרות לא עשו זאת. היא מאזכרת את הטענה לפיה צפייה מרובה בתכנים אלימים עלולה להפוך את הצופה אדיש, אך במקרה שלה, היא מסבירה, ההפך הוא הנכון. היא הפכה רגישה כל כך לתכנים האלו, עד שאת ההפוגה שלה מהם היא מחפשת דווקא בעיתון.
אמריקה של היום לומדת שטרור מתקיים גם ללא בן-לאדן, ומתקפת טרור אפשרית נמצאת עדיין בראש סדר היום. "הומלנד" מתמודדת עם הסוגיות האלו, כמו גם סרטי קולנוע דוגמת "המטרה: הבית הלבן". אז מדוע היא מתעקשת להמשיך ולהתעסק בערפדים, זומבים ואנשי זאב? אולי זאת הדרך לטאטא את המציאות המאיימת אל מתחת לשטיח. את האסון הבא, כך נראה, תמיט אמריקה על עצמה: הטבח בניוטון ובאולם הקולנוע באורורה, האונס בסטובנוויל, הבריונות בבי הספר וברשתות החברתיות שמסתיימת פעמים רבות באופן טראגי – כל אלה מאותתים שמשהו רקוב מאד מתרחש בקרב הגילאים שצורכים את תכני האלימות והאימה האלה בדיוק.
מעטים הקולות המעזים להתמודד עם הנושאים הטעונים האלו, ורובם נמצאים בקולנוע העצמאי ובתרבות השוליים. פרק הירי בתיכון ששודר השבוע ב Glee (ומצטרף לפרק באותו נושא מתוך "אימה אמריקאית") מעיד שהנושא מחלחל לאיטו גם לטלוויזיית המיינסטרים. אמריקה תתעורר, ותבין שהרשעים שלה הם פחות טרוריסטים ויותר כוכבי נבחרת הפוטבול. בינתיים היא מסרבת להתמודד עם צעירים נורמטיבים שיורים כדי להרוג, ומעדיפה את העולם האלגורי והנוח יותר, בו החשוד המידי ברצח מחריד הוא איש-זאב בפוטנציה.