התחקיר לכתבה שלפניכם הוביל לארבעה אתרים שונים שטוענים שה11/9 היה קונספירציה יהודית. טוב, ככה זה כשאת מחפשת הומור אנטישמי. כלומר, כשאת עושה את זה ממש ברצינות, אחרי הכל לא ממש למצוא בימים אלה בדיחות יהודים טובות יותר או פחות, בטלוויזיה וגם במדיומים קצת יותר מחתרתיים (כן, אני מדברת על רשת האינטרנט!).
אל תכנסו ללחץ, אבל יש מצב שבשנה האחרונה השתחרר פקק של פוליטיקלי קורקט ופתאום בדיחות יהודים הן לא כזה טאבו כמו שהיו בעבר. בספטמבר האחרון, למשל, ההאשטג "יהודי טוב" הפך לשלישי הכי פופלרי בטוויטר, וזה לא היה בגלל בדיחות על קרעפלך. ההאשטגים הנקמניים "ערבי טוב" ו-"כושי טוב" (יופי חבר'ה, בוגר) אמנם לא איחרו לבוא, אבל לא הגיעו יחד לחצי מהפופולריות של בדיחות היהודים. מה הקטע?
לפני כשנה התארח הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רוויס אצל מלך הסאטירה האמריקאי והכשר, ג'ון סטיוארט. עקרונית, כשני-שלישים מהפעמים שג'רוויס פותח את הפה מתעוררת שערורייה, אבל הפעם הוא ממש צלל ראש לתוך שלולית הגינויים השבועית. ג'רוויס תהה כמה חסרי תועלת היו הנאצים בהולנד אם לאנה פרנק היה זמן לכתוב ספר. איגודי מפיקים וצופים רבים החליטו להחרים אותו בשל כך. סטיוארט, קורע כהרגלו, התמודד בקור רוח עם מה שבוודאי קלט שהוא סיבוך קל בקהילה, ולבסוף הפטיר "טוב די, אני לא מזמין אותך יותר".
מקרה דומה קרה להאלי ברי, שהתארחה אצל ג'יי לנו ותוך שהראתה לו תמונה שלה מעוותת-אף אמרה "כאן אני נראית כמו בת הדודה היהודיה שלי". הקטע נפל בעריכה אבל התסיס את הרשת והאלי, לעומת ג'רוויס, התנצלה – אבל הבדיחה שלה גם לא הייתה מצחיקה.
"אני מעדיף לדבר עם אנטישמים" אמר פעם וודי אלן "במקום להתלונן, הם מספרים לי שאנחנו שולטים במדיה ובהון העולמי, מצבנו מעולם לא היה יותר טוב!". ואכן, הסברה כי היהודים השתלטו על הוליווד (אהמ, חלקנו עדיין מחכים לטלפון) עולה כמעט תמיד בפסגה השנתית של טקס האוסקר.
אבל השנה סת' מק'פרלן לקח את זה קצת רחוק. הוא לא הסתפק בקטע מוזיקלי סקסיסטי, אלא היה חייב גם לדחוף את הקונסיפרציה היהודית לפיו של הדובי הפרובוקטור טד, או בשמו החדש – תיאודור שפירו, אם אתם רוצים שוב לעבוד בעיר הזאת.
אגב, זה לא אומר שחייבים לחכות לאוסקר כדי לשמוע את המרירות המודחקת על היהודים בהוליווד. לפני כחצי שנה כשל הקומיקאי ביל מאהר בלשונו, והקים עליו עליהום שלם, בבדיחה שסיפר בתכניתו ברשת HBO על המממנים היהודים להפקות הקולנועיות
החלק הקל בבדיחות יהודים הוא, כמובן, בדיחות שואה. הן גם אלו המתקבלות באופן השערורייתי ביותר. זה אמנם אמור להיות פשוט יותר לספר אותן כשאת חלק מהעם-הנבחר-לסבול, אבל לא תמיד זה עובד ככה. למשל השערורייה שהתעוררה סביב בדיחת השואה של ג'ואן ריברס, שלא הייתה מביישת את גלן בק.
לפני חודש וחצי, בפרק של 'משטרת האופנה', ריברס הדביקה להיידי קלום מחמאה עקמומית למדי, כשקבעה שבפעם האחרונה שגרמנים היו לוהטים כמוה, הם דחפו יהודים לתנורים.
כשנדרשה להתנצל, השיבה ריברס בפשטות "למה שלא תדאגו קודם למל גיבסון?!". לזה אני קוראת א-יידישאע-מאמע.
עוד אחת שלא מוכנה להתנצל על בדיחות שואה היא שרה סילברמן, שחתומה על המשפט "נכון, נאצים הם חארות, אבל הם כאלה חמודים כשהם קטנים!".
לסילברמן, שביקרה בישראל ב-2012, יש הרבה פרות קדושות תלויות על החגורה ובדיחות יהודים זוכות אצלה למקום של כבוד. "סבתא שלי היא ניצולת שואה, סליחה, ניצולת השואה-לכאורה. בכל מקרה, אני מאמינה שאם היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, השואה לא הייתה קורית. או, כאילו – לא הייתה קורית ליהודים".
אז מה גורם להתפרצות העולמית של ההומור שמצחיק אחדים ומקומם אחרים? לא בטוח, כנראה שאחרי 65 שנה של צבא קטן-אך-איכותי נהיינו קצת פחות רגישים ויותר מאפשרים. לראיה, העיסוק הישראלי בבדיחות האמורות כמעט בלתי קיים ביחס למחאה שיוצאת מגופים כמו הליגה האמריקאית נגד השמצה. ואולי זה קשור לכך שרוב מי שמספרים בדיחות על יהודים הם, עדיין, יהודים. כל שאם העולם רוצה בדיחת יהודים כמו שצריך, כדאי שיתן לאחד מהם לכתוב אותה.