במשך 6 הדקות הראשונות של הפרק הראשון של "מד מן", דון עושה את מה שהוא הכי מפורסם בו: לא מדבר. דבר לא יוצא מהפה שלו. אישתו, מייגן, עולה לרקוד "הולה", ומקבלת את תשואות הקהל כשהמנחה המקומי מדגים לה כיצד להזיז את האגן. דון מחייך, אולי טיפה מובך מכמה הוא ואשתו שונים. היא חייבת להיות במרכז הבמה ותעשה הכל בשביל זה. דון לא צריך לדבר, אבל המצלמה ננעצת בו. כולם רוצים לדבר איתו. גם כשמייגן פוגשת לראשונה מעריצה, היא אפילו לא יודעת את שמה. המעריצה, או הדודה של המעריצה, קוראת למייגן בשם של דמותה בסדרה. דון ממשיך לשתוק.
היחיד שמצליח לגרום לדון לדבר הוא חייל בחופשה מוייטנאם. "שמעתי שאנשים נשואים מצליחים לשרוד יותר", הוא אומר לדון על הסיבה שבגינה החליט להתחתן בהוואי. הם מחליפים מציתים בטעות. דון מקבל מצית של גיבור, של מישהו שחוזר לשדה הקרב. דון הוא לא גיבור. הוא פחדן מוג לב שלבש את שמו של מישהו אחר על מנת לחמוק מהקרבות. רק מישהי אחת יודעת בדיוק מיהו דון, וזו אישתו לשעבר, בטי. אבל עכשיו, בטי רחוקה שנות אור מדון, לטובה ולרעה. ומייגן, שאותה דון באמת אוהב לעומת בטי, היא דף חלק. ריק. חסר אישיות כמעט. "את לא אמנית עם טמפרמנט של אמנית", אמרה לה אמא שלה בעונה שעברה, והעונה הקרובה עומדת להיות עבור מייגן בדיוק כזו: היא תרקוד הולה ותנענע את האגן, תנסה למשוך את תשומת ליבם של כולם, ובמיוחד של דון. אבל דון הוא דון. היא לא מכירה אותו, לא באמת מבינה אותו.
של מי הלוויה הזאת בכלל?
הפרק הראשון של מד מן היה כל כולו מוות. ואם הוא מסמן לנו את הכיוון של העונה הנוכחית, אנחנו עומדים בפני 13 הפרקים המדכאים בתולדות הסדרה, וזה אומר משהו כשמדובר במד מן. באופן שאינו משתמע לשני פנים, דון מחליט שאת החופשה שלו בהוואי, הוא יבלה בקריאת החלק הראשון של "הקומדיה האלוהית". מתוך מהדורת 1956 בתרגומו של עמנואל אולסנגר:
וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ
וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,
כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.
הוֹי מַה־קָּשֶׁה לוֹמַר, אֵיכָה הָיָה הוּא
זֶה־יָּעָר עַז, פִּרְאִי וְעַב הַסֹּבֶךְ:
מִדֵּי זָכְרִי בּוֹ, יִתְחַדֵּשׁ הַפַּחַד.
יאפ, זה מה שדון קורא. בזמן שהוא בהוואי. בזמן שמייגן, שזופה להפליא, עוברת לשכיבה על הגב החשוף שלה, הנוצץ תחת קרני השמש. דון לא שם, הוא לא יכול לראות את חיטוביה של אשתו היפה. הוא אבוד ביער השחור, במחצית נתיב חייו. הנקודה הזאת מתקשרת היטב למה שיש לרוג'ר סטרלינג לומר לפסיכולוג שלו: "באיזשהו שלב אתה מבין שבחיים אתה חולף על פני אותן הדלתות" אומר סטרלינג, ברגע של כנות מפעימה מפי הדמות שכולה העמדת פנים (כמו כולם בסדרה, אם כי אצל רוג'ר זה תמיד מודגש טיפה יותר). "ואיך זה גורם לך להרגיש?", שואל אותו בפרפרזות שונות הפסיכולוג שלו, "אין לי רגשות", עונה סטרלינג וחוזר לחוסר הכנות האופייני שלו.
כולנו יודעים שברוג'ר מסתתר הרבה מאד רגש, אלא שהוא משתדל להסתיר אותו, להחביא אותו היטב. אימו של רוג'ר מתה, וכל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה האשכבה: "זוהי הלוויה שלי!" הוא צורח בפי המוזמנים, כשהכל משתבש. דון, החולה, הצליח להקיא את נשמתו על השטיח היפה בבית האשכבה. רוג'ר מרגיש שכלום לא מסתדר לו. הוא חותך נאום בו מישהי שהייתה קרובה לאימו מספרת כיצד הבן שלה היה גאוות חייה, כיצד הקדישה את עצמה למענו וחיה דרכו. רוג'ר, לעומת זאת, לא חי דרך אף אחד. לאחר האשכבה, הוא יושב לדבר עם בתו. היא כבר חושבת על להשקיע בעסק חדש: העברה של אוכל קפוא, היא מציינת בהתלהבות יתרה. מתי בפעם האחרונה רוג'ר ישב לדבר כך עם בתו? מה הקדיש למען חייה וביטחונה, מלבד רישום של כמה צ'קים לזכותה מדי פעם בפעם? עכשיו, כשאשתו הצעירה כבר לא בתמונה (אם כי היא כן מגיעה להביע כבוד אחרון לאימו של רוג'ר, כאקט של בגרות), רוג'ר מבין לפתע במה הוא השקיע את חייו. ומה יישאר ממנו אחרי מותו? אחרי שבדק את כל הדלתות, וגילה שכולן נראות אותו הדבר?
את פרץ הדמעות שלו שומר רוג'ר, באופן מחוכם אם כי לא עדין במיוחד, דווקא לקופסה של מצחצח הנעליים, ג'ורג'יו. על אמו הוא לא הצליח להזיל דמעה והמשיך להחזיק פסון. אך לנוכח ההסתכלות על הקופסא הקטנה, המברשת, חומר הניקוי וההברקה, הוא מתפרק. זהו בכי על האדם העובד, שמצא את מותו כשהוא משאיר אחריו את העבודה שלו בלבד. זה כל מה שנשאר. קופסא של מצחצח נעליים. רוג'ר סיים לבדוק את כל הדלתות וגילה שכולן אותו דבר. עכשיו הוא מבין שאחרי מותו דבר לא יישאר אחריו מלבד המשרד, החליפה ופנקס. מלבד קופסה של מצחצח נעליים.
המקום שאליו הבטחות הולכות למות
הגאולה של הפרק מגיעה, כביכול, דווקא מבטי. אחרי עונה שהצליחה להגחיך אותה, בה הפכה לסוג של מפלצת עבור דון (זוכרים כיצד ניסתה לשסות את ביתם המשותפת בו, תוך שהיא חושפת פרטים מהעבר שלו?). הפרק הראשון של העונה שולח אותה לחפש גאולה. את המסע היא מתחילה אצל חברתה של סאלי. נגנית כינור שרוצה לעבור לניו יורק ולהצליח בגדול. בטי רואה את עצמה בנערה המוכשרת, שכן היא בעצמה עברה לעיר הגדולה לרדוף אחרי קריירת דוגמנות. היא סוקרת את סביבתה, את עצמה, את האחוזה הגדולה והקרה בה היא מתגוררת והבעל רב ההשפעה, שאינו יכול למחוק דוח מסכן. היא מביטה על כל אלה ומרגישה שפנתה אל תוך הדלתות הלא נכונות. היא רוצה לגאול את עצמה דרך הנערה הזאת, רוצה להראות לה שאפשר גם אחרת.
אך בטי לא יודעת לגאול דבר, גם לא את עצמה. היא מחפשת אחריה ומגיעה לבניין נטוש ומסכן, שבו גרים מספר היפים, המנסים לשרוד בעיר הגדולה. היא מבשלת להם, בתנאים לא תנאים, ובתמורה המעיל היקר והיפה שלה נקרע. אם זה לא מספיק, הנערים שמקבלים ממנה גולש חם, לא מתייחסים אליה בשום צורה אימהית. הם אף מסלקים אותה בבושת פנים בסופו של דבר. כשבטי מבינה שהנערה השאירה את הכינור שלה, הכישרון שלה, אצל אחד הנערים, על מנת לקנות כרטיסים ללוס אנג'לס, היא מבינה שאיחרה את המועד. מישהי עברה דרך דלת אחת רחוק מידי. אי אפשר כבר לפנות חזרה.
הסוף כבר מעבר לדלת
מה ראית כשמתת?", שואל דון את השומר בכניסה, בזמן שהוא נגרר אל תוך המעלית מזיע ותחת הזיות, "שמעת את האוקיינוס?". "אני חושב שראיתי אור לבן", עונה לו השומר בכניסה בקלישאה איומה ומאכזבת. גם דון מאוכזב לשמוע את התשובה, הוא מרגיש שהמוות שלו קרוב. כמו תמיד, השקר הולך ומתהדק. בעונה שעברה דון עשה ככל שביכולתו לא להזין את השקר, לחיות חיים פתוחים יותר, טובים יותר, לאהוב את אשתו החדשה, למרות שהיא מביכה אותו ושרה לו "זובי זובי זו". כעת הוא חוזר לעצמו, חוזר לבגוד, חוזר לזרועותיו הנעימות והבוטחות של השקר. אין זה מקרה שדון בוחר לבגוד דווקא עם אשתו של הדוקטור. דון חייב להרוס משהו יפה, טהור ואמיתי, בדרך להשיג את הגאולה שלו עצמו. זו הסיבה שבגינה הוא התחתן עם מייגן. זו הסיבה שהוא בוגד בה עכשיו. בדרך, אחרי דיונים עם מי שעתיד לשנות את הרפואה לעד, הוא לוקח למיטה את אשתו. "כולם מתים בסוף", מנחם אותו הדוקטור, ידידו החדש והתמים. הוא עושה דרכו בלב הסופה, על מגלשיים, בערב ראש השנה החדשה, על מנת להציל חיי אדם. זה מה שראית כשמתת דון: אדם טוב ממך, עושה דבר נעלה ממך, בזמן שאתה הורס לו את החיים.
ההפתעה של הפרק היא ללא ספק פגי, שתהינו מה יעלה בגורלה כשצילו של דון כבר לא מרחף מעליה. מסתבר שבאופן מרהיב, פגי נשארה בת חסותו של דון. משקיעה את מלוא חייה בעבודה, מתייחסת לבן זוגה בזלזול כשהיא עצבנית על עוד בעיה בעבודה, מתעמרת בעובדיה ומשאירה אותם לעבוד בערב החג. "הם לא ילכו לבד?", היא שואלת בתמימות את טד. הם לא ילכו לבד, הם מפחדים מפגי. אם דון פותח דלתות אחרונות, פגי הולכת בדרכו. פגי בתחילת דרכה להפוך לדון, לעלות על אותה דרך. היא מבריקה, היא מצחיקה, היא בעלת קסם אישי רב. אך כולם מסביבה של פגי טיפשים מידי להבין אותה. היא מקדישה את הכישרון הענק שלה לתחום שלא תורם באמת לעולם. עוד פרסומת שתשודר בסופרבול, עוד פיסת זבל מסחרי שהשקיעו בו הרבה יותר מידי כסף. אוזניות, ללכת לאיבוד בעולם שלך. האוזניות שפגי מוכרת מתחילות להישרך סביב צווארה. היא הולכת לאיבוד בעולמה, אינה יכולה לשמוע אנשים אחרים, פוסעת אל תוך דלת נוספת.
הבחירה של מד מן לפתוח את העונה השישית בדיון כל כך אובססיבי סביב מוות, דלתות, חזרות, גם היא אינה מקרית. אחרי חמש עונות, סדרות מופת כמו "מד מן" נוטות להתחיל ללכת לעולמן. "הסופרנוס" סיימה את חייה בעונה השישית, "שובר שורות" ו"הסמויה" בחמישית. סדרות גדולות משתדלות לחמוק מבור העונה השישית. דרך כמה עוד דלתות כבר אפשר להצעיד את הדמויות? אבל מד מן עושה מעשה שלא יעשה: היא מצעידה את הדמויות באותן דרכים בהן כבר צעדו, מקרבת אותן אל מותן בצעדים קטנים. מד מן אמנם מתפתחת כסדרה, אבל הדמויות בה מעיזות לחזור על הטעויות שלהן שוב ושוב ושוב. עד שהסדרה תאלץ להחזיר את נשמתה לבורא. עד שהמוות יגיע להשמיע לנו את האוקיינוס בפעם האחרונה.