- "אתה באמת חושב שכתר מעניק לך כוח?" -
זה היה צפוי וידוע מראש, ועדיין קשה לעמוד במעבר בין רעידת האדמה של "גשמי קאסטמיר" אל העסקים כרגיל ב"מיסא". הפרק הנועל של העונה השלישית לא היה טוב יותר או גרוע יותר ממה שהתרגלנו לצפות לו בשלושת החודשים האחרונים. עוד שעה של תככים, נקמות ותזוזות מזעריות על גבי לוח המשחק העצום של ווסטרוז. ועדיין, פתאום הכל נראה מעט אפור יותר, כאילו הגענו למסיבה ענקית בדיוק ברגע שבו איבדה מהמומנטום שלה.
מנוחת הלוחם
לא די, אמרתי שזאת כניסה למוזמנים בלבד
הסיבה המרכזית לתחושה הזו היא שבניגוד לשתי העונות הקודמות, בחרו יוצרי "משחקי הכס" שלא להעניק לנו סצנת סיום שתשלח אותנו המומים אל הפגרה. לפני שנתיים דאינריז יצאה מהאש כשעל כתפה דרקון ובעונה הקודמת צעד צבא של מתים ומהלכים לבנים אל עבר החומה, רגע לפני עליית הכתוביות. מצד שני, אפשר להבין את ההחלטה לאפשר לנו ללקק את הפצעים ולעשות קצת סדר בבלאגן. אחרי הכל, רכבת ההרים הסוערת, האלימה והמדהימה שחווינו בתשעת הפרקים עד כה הייתה רק חצי מהספר השלישי. ואם החצי הבא יהיה עוצמתי באותה מידה, יכול להיות שזה רעיון טוב לקחת קצת אוויר דווקא עכשיו ולהתכונן לסיבוב הבא.
הקלוז'ר המשמעותי מכולם הוא של דאינריז, שהתחילה את העונה הנוכחית כפליטה על גבי ספינה רעועה עם מספר זעום של דות'ראקים מוכי מחלת ים לצידה. היא מסיימת אותה כשנדכאי העולם נושאים אותה על כפיים, אלפים רבים ששחררה מהכבלים כדי שיילחמו לצידה כבני חורין. הרגע הזה מנציח את אם הדרקונים כמנצחת הגדולה של העונה הזאת, אבל גם ממחיש עד כמה היא רחוקה עדיין ממוקדי הכוח העיקריים בווסטרוז. אלו שלא יהססו לרמוס את העקרונות שלהם, לבגוד ולהבטיח את הישרדותם בכל אמצעי אפשרי. מה יקרה כשהמציאות הזו תתנגש עם הערכים הנעלים שאותם היא טרחה כל כך לטפח במסעותיה בין ערי העבדים? אולי בעונה הבאה נגלה.
המצפון הקטן
טוב, הביתה, מחר ניסע לדיסנילנד
כמיטב המסורת, הסצנות החזקות ביותר בפרק כוללות בתוכן את טיריון ("שלחת את שליט שבע הממלכות למיטה בלי ארוחת ערב"). אם למישהו היה עדיין ספק מהיכן נובעת השנאה התהומית של בני לאניסטר לשימדון, היא התבררה סופית בפרק הזה. זה הגובה והמראה החיצוני, השכרות והחיבה לבתי בושת, אבל יותר מכל העובדה שבאמצע הבית הכי קר ואכזרי בווסטרוז התייצב לו קול המצפון. זה שלא מתבייש להעמיד את ג'ופרי (שוב) במקומו, למצוא סדקים במעטה הקשוח של סרסיי וכן, גם מי שמעז ללעוג להיגיון המוסרי של טייוין לאניסטר. זה לא מקרי שטייווין וסרסיי בוחרים להתעמת פעם אחר פעם עם טיריון באשר להשקפת עולמם. כל עוד הוא בסביבה תמיד יהיה מי שיזכיר להם שהמטרה לא תמיד מקדשת את האמצעים. זו גם הסיבה שואריז עושה מאמצים כל כך גדולים כדי לעזור לו להחזיק מעמד. כשהחשיכה תרד, כולם יחפשו נקודת אור קטנה להיאחז בה.
ואם כבר מציאות קודרת, בפרק הזה נפתרה סוף סוף חידת קו העלילה הביזארי באמת של העונה הזאת. לא ברור למה נדרשו 10 פרקים כדי שנדע שרמזי, בנו הממזר של רוס בולטון, הוא השובה של תיאון. ועם כל החיבה לסאדיזם הטהור שלו, לא ברור איך אולטימטום פשוט הצדיק את כל הכריתות, הדקירות ויתר הזוועות שהתרחשו שם. הדבר היחיד שהציל את החלק הזה הוא עוד רגע קטן של חסד: זה שבו יארה גרייג'וי מחליטה לשים קץ לסבלו של אחיה ולצאת להציל את מה שעוד נותר ממנו.
אז מה אתה חושב על הרווק עם דודו אהרון?
דווקא במקרה של ייגריט וג'ון סנואו, מהזוגות מחממי הלב של העונה, הגיע רגע הפוך לגמרי לחסד. בשבוע שעבר למדנו מהו מחיר הבחירה באהבה על פני העקרונות. הפעם, לימדה אותנו ייגריט, שגם הבחירה ההפוכה יכולה להגיע במחיר כואב במיוחד. בניגוד למה שקרה למשפחתו לשעבר, במקרה של ג'ון אפשר לגלות לא מעט סימפתיה גם כלפי התוקפת. ייגריט הייתה בסה"כ כלי במשחק אותו בחר ג'ון לשחק מרגע שנפל בשבי הפראים. האם הרגשות שלו כלפיה היו אמיתיים? בהחלט, אבל זה לא מה שיאחה לב שבור.
מתי כבר אפריל?
הדמדומים של הפרק הזה מזכירים לנו שוב כמה טובה "משחקי הכס" ביצירת מסך עשן. בזמן שכולנו ממשיכים להתעסק בבגידות, בנקמות ובמזימות בין חמשת המלכים, ממשיך צבא הלבקנים והמתים לעשות את דרכו אל עבר החומה. למעשה, ההבדל הגדול בין סיום העונה הקודמת לנוכחית הוא שאז רק אנחנו ידענו את זה, ועכשיו (הודות לעורבים של סאם) הגיעה הבשורה אל הדמויות עצמן. התזכורות הללו מגיעות בטפטופים קטנים, נדירים, אחת לעונה, אבל הן נועדו להזכיר לנו שמשהו גדול הרבה יותר מחכה לנו בהמשך.
אין כמו הבית, ניחוח קל של סדיזם באוויר
וזאת הדרך הטובה ביותר לסכם את העונה השלישית של "משחקי הכס". לפחות בעיניי, המפתיעה, האינטנסיבית והמהנה מכולן עד כה. מעבר לתופעות הענק שהתרחשו בה (עלייתה של דאינריז, נפילתם של הסטארקים, ההסתערות על חומת הצפון), ההתמקדות שלה בדמויות מאפשרת לנו לגלות אותן מחדש בכל רגע נתון. אין שחור ולבן, אין טובים ורעים מוחלטים (טוב, חוץ מג'ופרי), בכולם יש אנושיות מורכבת ומתפתחת, שמסתתרת מתחת לרושם הראשוני. תחושת ההפתעה התמידית הזאת, שמחכה מעבר לפינה, היא המאפיין החשוב ביותר בסדרה, והסיבה שבגללה נשב בעשרת החודשים הקרובים ונזעק "מיסא" עד שעונה 4 תגיע לגאול אותנו מייסורינו.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן