שני פרקים בתוך הריבוט של "טווין פיקס" (ימי ב', 5:00 ו-22:00, yes Oh ו-yesVOD), אני מתקשה למצוא סיבה אחת לראות את הפרק השלישי. "אכזבה צפויה" אפשר לקרוא לזה, כמו ההסבר של שלדון ב"המפץ הגדול" לסירובו לצפות בסדרת האנימציה החדשה של "מלחמת הכוכבים": "עוד לא צפיתי בסרט 'מתקפת המשובטים'. אני מעדיף לתת לג'ורג' לוקאס לאכזב אותי לפי הסדר הנכון".
האמת היא שדיוויד לינץ' ומארק פרוסט מאכזבים אותנו מאז הניינטיז. "טווין פיקס" שאנחנו זוכרים ואוהבים לא הייתה סדרה אלא עונה, הראשונה, שהציגה מופת של דו-קוטביות – בקוטב אחד היא הייתה קאמפית, מצחיקה, סקסית, מותחת ואשכרה מפחידה (אם כי לאו דווקא בסדר הזה), ובמשנהו ביזארית עד כדי אזוטריה ואמנותית עד כדי סוריאליזם. כמו אדם בי-פולארי היא הייתה נהדרת ברגעים המאוזנים שלה ומרתקת גם בקצוות. בעונה השנייה הלך האיזון (ובעקבותיו הרייטינג), ובסרט העאלק-פריקוול "טווין פיקס: אש הולכת איתי" כבר נותר רק הקוטב הסוריאליסטי-אזוטרי. מהבחינה הזאת, העונה השלישית ממשיכה בדיוק מהמקום שבו עזבנו את "טווין פיקס". היא מאכזבת בדיוק בסדר הנכון.
כל כך הרבה קווי עלילה ודמויות הוצגו בשני הפרקים הראשונים שאין טעם אפילו לאמ;לק לכם את זה, אז אתמקד בעיקר: לינץ' ופרוסט לא שוכחים שהם השאירו את הסוכן קופר במצב שמילולית כפאו שד, אז עכשיו יש לנו שני אייג'נט קופרים – איש מפחיד שמסתובב בעולם האמיתי כשהוא מופעל על ידי בובנאי דמוני, והסוכן המקורי שלכוד כבר 25 שנה בנבכי "הלשכה השחורה" (מילה טובה לקייל מקלכלן, שעושה את הגרסה הרדופה בקריפיות שלא חשבתי שיש בו). האירוע המכונן של עונה 3 הוא רצח שמתרחש בכלל איפשהו בדקוטה אבל איכשהו מעיר מרבצם את כל השדים בטווין פיקס, לרבות אשת בול העץ וסגן השריף המיסטיקן הוק, ובעודנו מנסים לחבר את הנקודות יש גם קו עלילה מקביל בניו יורק, שם משגיח בחור צעיר על תיבת זכוכית שהיא – כנראה – מין פורטל אל הלשכה השחורה.
"טווין פיקס" לא בחלה מעולם בסצנות תלושות, ושני הפרקים הראשונים רצופים הופעות קצרות ולא מנומקות של שחקנים מהצוות המקורי – ביניהם לורה פאלמר (שריל לי) ושני הוריה (ריי ווייז וגרייס זבריסקי), ד"ר ג'ייקובי בעל משקפי הטרולילו (ראס טמבלין) ולוסי הצפצפנית ממשרד השריף (קימי רוברטסון), שלי ג'ונסון היפה (מדשן אמיק) וג'יימס הרלי הבוק (ג'יימס מרשל). נכון לתום הפרק השני, לינץ' ופרוסט אפילו לא מנסים ליצור קשרים עלילתיים ביניהם ובין ההתרחשויות הסבוכות ממילא בדקוטה, בניו יורק ובטווין פיקס עצמה. אי אפשר לפסול את האפשרות שבשלב מסוים תבוא שזירה של כל החוטים, אבל באותה מידה ייתכן שזה יישאר עוד WTF אחד בעונה שלאחר 100 דקות מסך היא גם ככה ערימה של WTFים. כך או כך, כבר אמרתי: אני מתקשה למצוא סיבה להישאר ולראות מה נהיה.
אין שום דבר דו-קוטבי במהדורת 2017 של "טווין פיקס". היא לא מצחיקה, לא סקסית ולא מותחת, ולמרות כל העומס יש בה אווירה עקבית של קריפיות נטו. קצב לא היה מעולם אחד הפיצ'רים שהסדרה הזאת הציעה, והתוצאה היא סצנה ארוכה מדי אחרי סצנה ארוכה מדי של דברים מטרידים שאתה לא מבין. זה עלה לי על העצבים כבר בשליש השני של הפרק הראשון, והדבר היחיד ששכנע אותי לדבוק בשני – כלומר, חוץ מזה שהבטחתי לכתוב את השורות שאתם קוראים עכשיו – היה אפקט ה"וואי, איך (הכניסו כאן את שם השחקנ/ית מהניינטיז) הזדקן/ה". זה משחק נחמד, אבל בסוף גם הוא נמאס.
האמת היא שאי אפשר היה לצפות מהעונה הזאת לשום דבר אחר. חלק מזה נוגע לתהליך שעברה כאמור "טווין פיקס" עצמה, מה גם שאתם תצפו היום בסדרה המקורית (כפי שעשיתי באופן ספוראדי כשהיא שודרה בערוץ CBS המוזר ההוא), תגלו שאפילו העונה הראשונה נראית היום מרוחה, איטית על גבול הבלתי נסבלת. אי אפשר היה לצפות לשום דבר אחר גם מדיוויד לינץ', שכל היצירה שלו עברה טווין פיקסיזציה - מהאיזון המושלם של "לב פראי" אל הארט האוס האניגמטי של "מלהולנד דרייב", שלא לומר "אינלנד אמפייר". שלא תטעו, אני מת על " מלהולנד", אבל זה מסוג הדברים שאפשר להתמודד איתם רק בפורמט של שעתיים עם התחלה ואמצע וסוף. הטלוויזיה, עם כל תהליך ההתבגרות שעבר עליה מאז "טווין פיקס" המקורית, היא לא המדיום הנכון ליצירות שמצד אחד מתחננות לפענוח ומצד שני לא מציעות שום מפתח נראה לעין לקודים של עצמן. קולקטיבית, אין לנו סבלנות לזה.
בסופו של דבר, העניין כאן הוא לא מה שקרה עם "טווין פיקס" מאז תחילת העונה השנייה: העניין הוא הנס של העונה הראשונה, הליתיום המטאפורי שאיזן את מה שנראה בלתי ניתן לאיזון. עם המסקנה הזאת בראש, לא פלא שהשורה התחתונה שלי בנוגע להמשך עלילותיו של אייג'נט קופר לקוחה דווקא מעולמו של שלדון קופר.
mako תרבות בפייסבוק