כשאבנר בן יאיר סיים את לימודי הקולנוע וחיפש נושא לסרט, הוא לא תאר לעצמו שמפגש עם חבר'ה ברסלבים ישנה את חייו. את מסעו, הכולל חזרה בתשובה, נישואין, מגורים בהתנחלות, גירושים וחזרה בשאלה, תוכלו לראות היום ב-21:00 בסרט "הקפיצה הגדולה" ב - yes דוקו. הסרט ליווה את בן יאיר במשך עשר שנים מטלטלות במיוחד, ועל המסע הזה הוא כותב היום ל-mako תרבות:
באחד השיטוטים שלי בעיר ראיתי קבוצה של אנשים מגודלי זקן רוקדים בטירוף לקול מוזיקת טרנס שבקעה מוואן מכוסה סטיקרים של רבי נחמן. עמדתי שם כמה דקות והתבוננתי בתופעה המוזרה הזאת. אנשים מבוגרים, ככה ברחוב, מה הם רוצים? מה הם קופצים?רגע נוסף עבר ואז הבנתי - הם הסרט שלי.
כמו לוחם גרילה מיומן אירגנתי חבר צלם, מצלמה ומיקרופון ויצאתי למסע ששינה את חיי ב180 מעלות. בתחילה לא היה קל להשיג שיתוף פעולה מצידם, היו הרבה חששות שנוציא אותם כפריקים. שלא נעביר את המסר הרצוי מבחינתם. הצעתי שרק נהיה איתם כמה ימים בלי לצלם, שיכירו שילמדו לבטוח.
לבסוף הם אפשרו לצלם. כצפוי, הכל היה בשביל להעביר את המסר – רבי נחמן, להיות שמח. האם מצאתי שם שמחה? אני לא בטוח. אבל כן מצאתי אנשים. אנשים שמחפשים דרך, אנשים מבולבלים לעתים, אנשים שרוצים לעשות טוב אבל לא תמיד יודעים איך.
אחרי שלושה שבועות של צילומים וחפירות אין סופיות על משנתו של רבי נחמן, נכנסנו לחדר עריכה. ניסנו לחבר את השוטים אבל שום דבר לא עבד. יצא סרט כאוטי ולא ממוקד, בדיוק כמו האווירה בצילומים.
עד לאותו זמן, כמי שמגיע מבית חילוני קיצוני, חשבתי שיהדות זה ש"ס - כלומר כסף, שחיתות וכל מה שרואים בטלוויזיה על דתיים. פתאום נפתח צוהר לא מוכר אל הרוחניות שיש ביהדות, זאת שבכלל לא ידעתי על קיומה.
חודש אחר כך עזבתי את תל אביב בהרגשת מיצוי ומיאוס ועברתי לגור במדבר, בחוות עיזים. במשך שנה הסתובבתי עם העיזים ולמדתי את משנתו של רבי נחמן. בשלב זה כבר לא נפגשתי עם הנחמנים, עכשיו כבר הייתי בדרך משלי והמשכנו לצלם את מה שקורה איתי מבלי להבין למה ומבלי לדעת לאן זה יוביל.
רעיון השמחה חדר לאט לאט להכרתי. כנראה זה מה שבאמת חיפשתי. בעוד אני מתקרב לתשובה בצעדים גדלים והולכים, עלתה השאלה האם אני לא הסיפור האמיתי של הסרט. בהתחלה זה הרתיע אותי, מעולם לא רציתי לעשות סרט על עצמי. אבל לאירועים ולמציאות היה קצב משלהם.
בנוסף, מצאתי את עצמי בחסידות חב"ד ולא ברסלב, כך שהפער בין רעיון הסרט המקורי למציאות התרחב.
המצלמה הסתובבה והופנתה אלי בהדרגה. היא לוותה אותי לחוות העיזים אליה עברתי, להיכרות עם מור החוזרת בתשובה ולחתונה החב"דית שלנו.
הקמנו בית בישראל, יצאנו אל הדרך שלנו. תמיד נמשכתי אל הרוחניות. שנים רבות חשבתי שהיא מנוגדת לחומריות, והתשובה חיזקה את התפיסה הזו. הפסקתי לעסוק בקולנוע וגם מור עזבה את המקצוע שלה – מלבישה בהפקות קולנוע וטלוויזיה.
נולדו לנו ארבעה ילדים, חווינו קשיים כלכליים גדלים והולכים אבל האמנו שהעלייה במדרגות הרוח חשובה ומפצה יותר מכל דבר אחר.
על מה שעברנו ולאן הגענו לא אספר יותר כאן. תוכלו לראות זאת בסרט, רק אומר שהבנתי בהדרגה שרוח וחומר אינם מנוגדים. לפעמים הם משלימים ובעצם, כמו שאני מבין כיום, הם אותו הדבר.