יש שאלה חוזרת בתרבות, שמשום מה אמורה להוות אינדיקציה לאופי ומופיעה בעיקר בהקשרים אמריקאים: עם איזו אישיות, חיה או מתה, היית רוצה לשבת לארוחת ערב? זו כמובן שאלה בעייתית, כי ככל שהאישיות ההיסטורית מעניינת יותר, כך היא נוטה להחליק בקושי בגרון, ואולי זו הסיבה שרוב העולם המערבי אוכל את ארוחת הערב שלו מול הטלוויזיה.
חגי לוי הגשים את הפנטזיה הזאת. בערך. בפרויקט הטלוויזיוני החדש והמדובר שלו, "המקוללים", שעלה השבוע לשידור בערוץ 8 של HOT, הוא מחיה אמנים והוגים מיתיים ודטרמיניסטיים, שחיו כאן לפני כמה עשורים טובים. ובמקום להזמין אותם לערב קישים, הוא חוזר בזמן לגיל 17 ופוגש אותם כנער דתי במשבר אמונה.
התהיות העיקריות סביבן חג הפרויקט אולי אופייניות לגיל ההתבגרות, אבל לא מפסיקות להיות כבדות ומורכבות רק כי גבהנו, מצאנו עבודה והפסקנו לשאול אותן: מהי משמעות החיים, מה תפקיד האמנות ואיפה עוברים גבולות המוסר? אל תצפו למצוא את התשובות בדוקו-בדיוני, אפילו להתחקות אחר השאלות מצריך ריכוז גבוה, אבל זה בכלל לא העיקר. הרי זה לא כל יום שהטלוויזיה שלכם דנה בסוגיות האלו מבלי שתרגישו את הזמן עובר.
האופן בו "המקוללים" משלב אלמנטים של דוקו ודרמה מתוסרטת מבריק ותקדימי לגמרי, ולכן הוא קצת מפיל בפח את צופיו, ואפשר לתהות לגבי התועלת בכך. מצד אחד, אף אחד לא אוהב להרגיש שעובדים עליו; מנגד, רובם המוחץ של הצופים בפרק הראשון לא מנחשים שמדובר בשחקנים ומשוכנעים באמיתותו המוחלטת של הסיפור (כן, גם כותבת שורות אלו), וזה, חייבים להודות, בכל זאת מחזק את כוונת המשורר.
אחרי "בטיפול" כל העיניים נישאו אל לוי, ובאזז הכרחי היה מקיף כל פרויקט שהיה בוחר לעשות. יכול להיות שרובד האשליה של "המקוללים" הוא גם קצת אצבע משולשת לקהל שעלול לחטוא במחשבה שהוא מכיר ויודע (ואולי אף חש בעלות מסוימת) על עבודתו של לוי. כך או כך, טשטוש הגבולות כל כך מחושב ועשוי לעילא שמוכרחים לשים את האגו בצד ולהתפעל מהמניפולציה.
תגובות