בשלב מסוים, כשהפקת הסדרה "מלאך של אמא" הייתה בעיצומה, הודיע אחד השחקנים שהוא מבקש לפרוש. זה אולי משונה להגיד את זה ב-2016, אבל הסדרה, המשודרת בחברת הלוויין yes, היא אולי הראשונה בתולדות היצירה הטלוויזיונית המקומית שבה קו עלילה שבמרכזו דמויות ממוצא אתיופי. מדברי קרן וייסמן, יוצרת הסדרה, עולה כי השחקן, שבשמו היא מבקשת לא לנקוב, הוכרע על-ידי המטען שנושאת עמה המשימה שעדיין נחשבת נדירה - להופיע כאדם כהה-עור על מסך הטלוויזיה הישראלי.
"היה לו תפקיד מרכזי, והוא החליט ברגע האחרון שהוא לא רוצה לשחק אותו, כי הדמות הייתה אלימה ושלילית, והוא חשש שהיא תצטייר סטריאוטיפית", מספרת וייסמן. "היה מאוד קשה למצוא שחקנים אתיופים לשחק את התפקידים, ועד שמצאנו אותו, הוא פשוט לא רצה לגלם את הדמות הזאת כפי שהיא, ונאלצנו למצוא ברגע האחרון שחקן אחר".
יש לומר זאת באופן ברור: היצירה הישראלית המתוסרטת נהיית מרשימה ואיכותית משנה לשנה, ועדיין - היא בעיקרה לבנה, חילונית ותל-אביבית עד מאוד. בשנים האחרונות היא מתפתחת ונוגעת בגוונים השונים של החברה הישראלית, בין היתר ביצירות פורצות דרך מ"זגורי אימפריה" ועד "שטיסל", אך ליבת הכתיבה, ההפקה והשידור, עדיין מתנהלת בין מספר משרדים ובתי קפה בתל-אביב.
בשל כך, למודעות ולהיעדר הציניות יש חשיבות אדירה. במקרה זה עשתה yes צעד משמעותי כשמנהלת הדרמה, דגנית אטיאס-גיגי, הבינה את החשיבות בהבאתן למסך של דמויות ממוצא אתיופי. אחרי שהדתיים הלאומיים, דוברי הרוסית, החרדים והערבים זכו לנוכחות רגישה וחלוצית על המסך, עדיין לא שודרה סדרה שכיכבו בה ישראלים יוצאי אתיופיה ואשר עוסקת בנושאים שעוסקים בעולמם.
שנה אחרי המחאה נגד אפליית בני העדה האתיופית בישראל, חוג היצירה הישראלית עדיין לא הושיט יד אמתית לטיפול באפליה בין שורותיה. גם "מלאך של אמא" לא לגמרי עושה זאת. בסדרת המתח המדוברת יש רק שתי דמויות מרכזיות בנות העדה, ומקומן אינן דומיננטי כמו של אחרות. וייסמן מספרת כי אפילו עם זה לא היה לה פשוט. נדמה שהיה קושי "לאכול" את ניגיסט, הדמות שמגלמת תהילה ישעיהו, כפי שוייסמן רצתה שתהיה.
"זה היה ציר העלילה הראשון", היא מספרת. "לפני שכתבתי את זה כסדרה, כתבתי סיפור קצר על הנושא. שם ציר העלילה נע בין שתי נשים - אמו של הילד שנרצח והדמות של ניגיסט, והיא קוצצה משמעותית בסופו של דבר. היא מבוססת על מישהי שאני מכירה. עשיתי אותה כמו שהיא עם תוספות - היא אינדיבידואליסטית, לא שייכת לקהילה האתיופית, ויש לה ילד מחוץ לנישואים. הפואטיות שלה גרמה לתחושה שהיא יוצרת ריחוק, ולכן קיצצו אותה".
את עצמך מצאת את עצמך כיוצרת יושבת בישיבה שבה אנשים אומרים לך "הדמות לא אתיופית מספיק"?
"לא הייתה לי שיחה כזו, אבל זה הווייב שהרגשתי. מצאתי את עצמי אומרת שזו דמות מאוד חשובה לי, ואני מעדיפה שיהיה לה את המקום שלה".
"היוצרים לא נתקלים באתיופים"
זו היצירה הראשונה של וייסמן התל-אביבית, המלמדת קולנוע בבית ספר ברמת-השרון. "המטפלות בגינה שאלו אותי למה האתיופי הוא הרוצח", היא מספרת בחיוך, "למרות שזה עדיין לא ברור. אבל זה גם קו העלילה שעליו מתבסס הסיפור - החברה רואה אותו כחשוד המיידי".
למה לדעתך אין עדיין טיפול על המסך בקהילה האתיופית ביצירה הישראלית?
"אומר זאת כך - אני גרה בתל-אביב, ובגן של הבן שלי הייתה רק ילדה אחת חצי אתיופית. כור ההיתוך לא עובד פה. למה אין על המסך? צריך לשאול גם למה אין בהיי-טק, למשל? בסופו של דבר זו פריבילגיה ללכת ללמוד משחק, וזו פריבילגיה ללכת לחוג אמנות".
במגמת הקולנוע בה את מלמדת ברמת-השרון יש ילדים ממוצא אתיופי?
"מה פתאום. לא ראיתי אחד בכל בית הספר. אני גם לא רואה פה ברחוב. לא מזמן ראיתי בפארק הירקון כיתה שיצאה לטיול כנראה, וכל-כולה היו אתיופים. רק להסביר לך עד כמה זו אוכלוסייה מבודדת. היוצרים לא נתקלים באתיופים".
זה תלוי בעובדה שאין מספיק יוצרים בני העדה?
"סיפורים טובים יכולים להיכתב על כל אחד, אותי מעניין כצופה לראות משהו שאני לא מכירה".
אטיאס-גיגי מסרה כי "yes שמה לה למטרה לתת ביטוי בסדרות המקור שלה לאוכלוסייה הישראלית על כל גווניה, כדוגמת 'שטיסל'; שחשפה את הצופים לעולמם של החרדים; 'פאודה', שאפשרה לצופה להתחבר לדמויות שנמצאות משני צדי המתרס של הסכסוך הערבי-ישראלי, וכעת עם סדרת הדגל החדשה 'מלאך של אמא', שעלתה לאחרונה, ואחד מקווי העלילה המרכזיים שבה מתרחשים בקהילה האתיופית ומציג דמויות שבאופן כלשהו מפריכות ומנפצות את הסטריאוטיפ המוכר".
"ריצוי קהל מאוד משמעותי"
"לאורך השנים, לכל אוכלוסייה שהיא לא האוכלוסייה הדומיננטית, קשה מאוד להיכנס לטלוויזיה המסחרית", אומרת אשת התוכן והטלוויזיה ליאת פלדמן. "כש'מרחק נגיעה' שהציג סיפור אהבה בין חרדית לרוסי יצא, זה היה מאוד מפתיע, כי יש גבול שקשה מאוד לחצות אותו. 'עבודה ערבית' הייתה חלוצית מאוד. תמיד צריך מישהו שיהיה הראשון שעושה את זה. לזכות הצופים ייאמר שכשזה מצליח, זה הופך בעיניהם למובן מאליו. היכולת לעכל אוכלוסיות שונות על המסך קלה יותר משאנחנו חושבים".
לדברי פלדמן, גם הטלוויזיה האמריקאית, שאליה אנו נושאים עיניים, הייתה זקוקה לשנים של התפתחות עד שהופיעו על מסכה אפרו-אמריקאים, ולעוד כמה וכמה שנים עד שהם הוצגו כדמויות לא סטריאוטיפיות. בפעם האחרונה שהופיעה על המסך הישראלי דמות ממוצא אתיופי, הייתה זו של התינוק שנולד לכוכב הסדרה של עידו רוזנבלום "החדש של עומרי גורדון" (קשת), במסגרת סטוץ עם זמרת ליווי.
במידה מסוימת "ילד האהבה" של גורדון מתחבר לשורת סדרות אמריקאיות שבהן ילדים שחורים הופקדו בידי אפוטרופוסים לבנים בסביבה לבנה. אלה שהסדרות הללו - "על טעם ועל ריח", "עובדות החיים" או "וובסטר" - שהנחת המוצא של כולן הייתה כי עדיף לקהל בבית לעכל ילדים כהים ולא מבוגרים, שודרו בארה"ב לפני 30 ו-40 שנה.
"יכול להיות שזה שלב בדרך", אומרת פלדמן. "תמיד השונה מגודר קודם כל בתוך אוכלוסייה אחרת. כמה זמן לקח עד שהיה רומן בין לבנה ושחורה בארה"ב? זה גבול שקשה עדיין לחצות. אבל הצופים מוכנים ללכת עליו. אני זוכרת את הסדרה 'סטרייט ולעניין' ששודרה בשנות ה-80 בערוץ 1. היה שם ההומו הראשון בטלוויזיה הישראלית, אך מעולם המילה לא נאמרה. אולי זה תהליך טבעי".
גם פלדמן קושרת בין מצבה הכללי של האוכלוסייה האתיופית לנוכחות התקשורתית שלה. "המהלך ההסתגלותי שהאתיופים נאלצים לעבור בישראל יותר משמעותי מזה של הרוסים. זה לוקח זמן. ככל שהזמן עובר, משתלבים יותר ויותר בני העדה בטלוויזיה. אני בטוחה שכבר עכשיו יש יוצרים אתיופים שצריך למצוא ולהתחבר אליהם. תחשוב כמה כתבות יש על מחסור בנשים בתעשייה, וכמה מעט יוצרים ערבים יש. לאוכלוסייה שהיא לא האוכלוסייה השלטת, ההגמונית, קשה מאוד לפרוץ. צריך מישהו בגוף המשדר שיהיה מוכן לקחת סיכון ולא ירגיש שיש לו מה להפסיד".
את מאמינה שבטלוויזיה מסחרית זה יותר קשה מאשר בטלוויזיה הרב-ערוצית?
"ברור. בטלוויזיה המסחרית המסגרת מאוד נוקשה, כי ריצוי הקהל הוא משמעותי".
ציינו נקודות אובייקטיביות וטכניות כמעט להדרה של אתיופים. אבל האם יש פה גזענות בקרב אנשי תעשיית הטלוויזיה?
"באופן כללי יש לא מעט גזענות סמויה, ולא רק בקרב לבנים מבוססים. המקורות לגזענות הזו הם חוסר היכרות אישית וחשש לביטחון הכלכלי. חברה שפחות מוטרדת לביטחונה האישי והכלכלי, פחות גזענית. אחד הטיעונים שלי לטובת הפריים-טיים, זה שהוא מכריח אנשים לראות את מה שהם לא מוכנים. ככל שאתה רואה דברים על המסך, התודעה שלך מתרחבת. מה שאתה רואה, אתה כבר יכול לעכל".
"נמשכים לדמויות בהירות"
"לקח עשרות שנים עד שקבוצות מיעוט אחרות זכו לבמה שלהן", אומרת ד"ר אינס גבל, חוקרת תקשורת ומיעוטים מהאוניברסיטה הפתוחה. "דמויות חרדים כמו ב'שטיסל' צצו רק בעשור השני של שנות האלפיים, כשבעצם בשנים הראשונות של היצירה הטלוויזיונית, ערבים ודתיים לא היו דמויות בכלל. לקח עשרות שנים עד שהקולנוע והטלוויזיה התייחסו לדמויות של קבוצות אתניות".
האם נוכחות של אוכלוסיות על המסך יכולה להניע תהליכים של שילוב במציאות היומיומית?
"יש אינטראקציה בין מה שקורה על המסך ובין מה שקורה בציבור. הסדרה 'סרוגים' הנגישה את הציבור הדתי לאומי, 'עבודה ערבית' הציגה דמות אחרת של ערבי, לא סטריאוטיפית ולא בהקשר העימות. המציאות הטלוויזיונית משפיעה על היחס של הציבור, אבל היא גם תוצר של האקלים התרבותי. לכן בשנים האחרונות, כשבעצם אנחנו עוברים מכור היתוך לרב-תרבותיות ולהתייחסות - לפחות לכאורה - לקבוצות, עולה הצורך בהתייחסות".
למה לאתיופים לוקח כל-כך הרבה זמן?
"הם קבוצה מאוד חלשה בחברה. חלשה מהחרדים והדתיים הלאומיים. הם חלשים במובן של היכולת שלהם להשתלב במרחב הישראלי, גם כלכלית. כל זה משפיע על היכולת שלהם לדרוש ייצוג. היום המכרזים של הרשות השנייה דורשים ייצוג של קבוצות שונות - וגם שם לא חושבים על האתיופי".
בעולם הדימויים הטלוויזיוניים, לצבע העור השונה יש משמעות?
"יש לזה משמעות עצומה. אנחנו פחות רגילים לראות את הצבע הזה על המסך, אלא אם כן בהקשרים של מלכות יופי, ריאליטי או בהקשרים פליליים בחדשות. אנחנו יותר נמשכים כחברה לדמויות בהירות, ובוא נקרא לילד בשמו - אשכנזיות. הצבע גם הקשה על המזרחים, והחזות האחרת של החרדים גם מקשה עליהם. למרות שאנחנו מדברים על רב-תרבותיות, יש לנו אידיאל יופי מאוד לא רב-תרבותי".
לדברי ד"ר גבל, יש להדרת האתיופים מהמסך גם אלמנטים כלכליים מובהקים. "מבחינת האינטרס הכלכלי בטלוויזיה המסחרית, לפיו הפרסומות זאת המשכורת, והעובדה שהפרסומות משודרות בתנאי שיש ציבור שמוכן לקנות את המוצרים - האתיופים הם לא לקוחות פוטנציאליים. זה ציבור שנתפס עני באופן כללי. אנחנו מדברים על שוק שבו אנחנו חייבים למכור את המסך, והאוכלוסייה המבוססת היא שיכולה לקנות אותו. כלומר, זה לא רק מי מייצר טלוויזיה, אלא עבור מי - והתשובה היא בעבור מי שקונה, והאתיופים הם לא קהל היעד".
"הייצוג מנציח את הסטריאוטיפ"
יוצאי אתיופיה לא נפקדים מתוכניות הריאליטי. בשנים האחרונות היה ייצוג של בני ובעיקר בנות העדה בתוכניות השונות, כשהשיאים הם אולי זכייתה של חגית יאסו ב"כוכב נולד" ושל טהוניה רובל השנויה במחלוקת ב"האח הגדול". רובל מופיעה בימים אלה בתוכנית ריאליטי נוספת, "היחידה", בהוט.
יו"רית מועצת הכבלים והלוויין, ד"ר יפעת בן-חי-שגב, חוקרת ייצוגים בתקשורת בעצמה, לא אוהבת מה שהיא רואה.
"אם נחקור לעומק את הייצוג של טהוניה ב'היחידה', היא על תקן האתיופית הברברית הפרימיטיבית, ובאחד הפרקים היה מי שקרא לה 'חיה' ועוד מתוך אהבה, והיא אף הודתה לו על זה", אומרת בן-חי-שגב. "זה ממשיך בעיניי יותר מהכול את הטרגדיה הגדולה. עד שהם זוכים לייצוג, הייצוג מנציח את הסטריאוטיפ. זה הממד הטרגי של השילוב בתקשורת - הם מפנימים את הסטריאוטיפ. כשראיתי את זה, הזדעזעתי".
מה את כרגולטורית יכולה לעשות בנדון?
"כל העניין של גזענות מאוד חמקמק מבחינה רגולטורית, וקשה לנקוט צעדים נגד אמירה כזו. בכלל, כשרואים את האבולוציה של הייצוג, אנחנו רואים שהתהליך ברור. זה מתחיל באי-נראות, בשקיפות מוחלטת. השלב השני הוא כניסה זהירה למיינסטרים. כך קרה עם המזרחים, שהכניסה שלהם הייתה בתפקידים שמאוד מגדירים את הסטריאוטיפ".
לדבריה, "רגולטור צריך לשמור על האיזון העדין בין מעורבות תוכנית וניסיון לייצר מסך רב-תרבותי לצנזורה של תוכן. לאחרונה קיבלתי החלטה במועצה שמ-2017 5% מהתסריטים חייבים להיות של יוצרים חדשים. זו תפיסה שהדרך לגוון אותה היא להכניס דם חדש. כשיהיה יוצר אתיופי, הוא יביא את העולם שלו. והאתגר הגדול בעיניי הוא לגוון את האחראים לייצור התוכן. אם זה יצליח, זה יעלה ל-10%. הגיוון יתחיל ברגע שיהיו יותר ויותר מגזרים על הסט, בשלב הכתיבה, היצירה, ההפקה והבימוי".
"היוצרים הם השינוי"
הנשיקה הראשונה בין גבר שחור לאישה לבנה שודרה בטלוויזיה בבריטניה ב-1962, בזמן שהועבר שידור של מחזה מאת בארי רקפורד. 6 שנים אחר-כך שודרה לראשונה על המסך בארה"ב נשיקה בין-גזעית (אם לא כוללים את הנשיקות שהחליפו לוסיל בול ובעלה הקובני דזי ארנז בשנות החמישים) בין סגן אוהרה השחורה לקפטן קירק הלבן בסדרה "מסע בין כוכבים". בישראל טרם נרשמה היסטוריה מהסוג הזה, ואולי היא חלפה על מסכנו בלי שחשבנו שזה ראוי לציון. בשנה הבאה אולי נבחין בכך, במסגרת הסדרה "משפחה דלמטית" שתשודר בשידורי רשת בערוץ 2.
הסדרה הקומית של יוסי וואסה, שחקן ותיק בן העדה, ושי בן-עטר, תביא לראשונה למסך הישראלי משפחה מעורבת עם אב שחור ואם לבנה, על המורכבות שבקשר.
"היוצר בתוך מערכת כזאת הוא מאוד משמעותי", אומר וואסה ל"גלובס". "השינוי שקורה עכשיו מול רשת, הוא שבעצם בא אליהם יוצר עם שפה מסוימת, והם קיבלו את זה. הכול די מתחיל מהיצירה ומהיוצרים, ולא שמישהו אחר כותב עליך, אלא על מה שאתה חווה ומרגיש. זו לא סדרה 'על האתיופים', אלא סדרה של אתיופים ישראלים שמספרים את הסיפור שלהם. כמו שזגורי כתב על עצמו, ומי שלא גר בבאר-שבע היה יוצר את זה אחרת. היוצרים פה זה השינוי. השינוי פה הוא גדול, ואני זוקף את זה הרבה לזכותו של גל זייד, איש טלוויזיה אמיץ שהאמין במה שקשה מאוד להבין".
קשה יותר לאתיופים להצליח בשוק הטלוויזיה?
"השוק הזה לא קל, ומי שמלכתחילה לא קרוב לעניין הזה, מוצא הרבה יותר קשיים. אתה צריך להגיד 'אני יכול לעשות זה, וצריך להאמין בזה'. בסוף מדברים על קהילה עם המרחק המנטלי הגדול ביותר מהתרבות פה, יש תהליך שעוד צריכים לעבור".
איך זה עבורך כשחקן בשוק הזה?
"בשנים האחרונות נכנסו לשוק יוצרים יותר צעירים עם ראש פתוח שגדלים בסביבה הזאת, והם מעזים יותר ויוצרים סדרות שהן לא רק סטריאוטיפים - מנקה ומאבטח. אבל זה עדיין לא מובן מאליו. בתיאטרון זה מורכב הרבה יותר. עכשיו זה מתחיל לקבל שינוי. גם החבר'ה שהיו בריאליטי כמו טהוניה וטיטי תרמו הרבה בנוכחות שלהם, ויש דור צעיר שלוקח את הנוכחות שלנו הרבה יותר כמובן מאליו".
ומה באשר להתמודדות שלך עם הזכיינית?
"רשת לוקחת פה סיכון. התהליך מול אנדמול ישראל היה מדהים. באתי וסיפרתי שאין לי תאריך לידה, ושאחד הפרקים עוסק בזה. אלעד קופרמן, המפיק, נדהם ואמר: 'תשמע, גם להורים שלי לא היה', ומהרגע הזה הייתה שפה משותפת. הייתי צריך להפוך את זה לנגיש ומובן, והם היו מעורבים במידה הנכונה ונתנו המון חופש ורגישות".
אתה מוכן לזה שאתה עומד לעשות היסטוריה?
"כולם אומרים לי את זה, ואני לא מבין על מה כולם מדברים. בסך-הכול עשיתי סדרה".
הכתבה פורסמה במקור בגלובס.
