"משהו לא בסדר", אנחנו אומרים לעצמנו תוך כדי כסיסת ציפורניים עצבנית. כבר חמש דקות של פרסומות חלפו ותחושת המועקה מתחילה להשתלט. מישהו כנראה לא רוצה שנדע מה קורה שם. מעבירים ערוץ - שוב פרסומת. עכשיו זה כבר בטוח. הם מושכים את זה כי אין להם לב לספר לנו שפאג'ר בלתי מזוהה חדר את התקרה ופגע ישירות במבזקן. רגע לפני שהתקף החרדה משתלט, פתאום זה חוזר: מוזיקה דרמטית, קולאז' מאיים של שיגורי טילים ובתים הרוסים, כתוביות באדום-לבן, והפרשנים סביב השולחן העגול. אפשר לנשום, הם שוב אתנו. גם המבזקן.
מלחמה ישר לוריד
זה לא מקרי שהתופעה הכי בולטת ב"עמוד ענן" היא ההיצמדות לטלפון הנייד בכל רגע של אזעקה. זה פרק הזמן היחיד שבו אנחנו לא שולטים במצב, לא חווים את המלחמה הזאת יחד עם כולם מול המרקע. תחושת השליטה הזאת שנלקחת מאתנו בעשר הדקות האיומות עם הפיג'מה בחדר המדרגות, נעלמת כשאנחנו גוללים במהירות לדיווח על הטיל שנורה בדיוק עכשיו לעברנו. שוב אנחנו יחד, שוב שולטים במצב, ממשיכים את דיבורי המלחמה.
הריאליטי האולטימטיבי
ואם כולנו כבר בפנים, קשורים רגשית ומכירים את המתמודדים, למה לא להכניס לכל האירוע גם קצת תחרות סמויה? לא משהו צורם או בולט מדי, אבל כזה שיספק את הצורך לבחור צד. הנה משה נוסבאום נמלט מטיל ברגע האחרון בבאר שבע (טוב, לא באמת. אבל תודו שזה מוסיף לדרמה), עמליה דואק מעבירה את הדרמה של האזעקות בעזריאלי, אור הלר בשדרות, יואב לימור באשדוד, כולם מתחרים בסתר על ליבנו. מי יקבל יותר דקות שידור? מי יזכה לקבל יותר דרמה? מי ידפוק גלגול דרמטי על הרצפה ויספק לנו פנס של כבוד להמשך הלחימה?
החלק האירוני באמת בסיפור הזה הוא תחושת הריקנות שנרגיש דווקא כשייגמר כל הסיפור. בלי מבזקים בכל חצי שעה, בלי מומחים, בלי פרשנים, בלי "מה פתאום הפסקת אש עכשיו? תנו להמשיך". אין מי שימסגר עבורנו את המציאות, ימנה את מספר השיגורים והיירוטים, יזמזם כותרות מלחיצות שיגרמו לשלווה. חוסר הוודאות יחזור ואיתו סימני השאלה, לפחות עד שניפגש כאן שוב כולנו בסיבוב הבא.