הנה צירוף מקרים מעניין: "העורך", סרטו התיעודי של גלעד טוקטלי על דב יודקובסקי, שודר (ב-yes דוקו) יומיים לאחר שמכבי תל אביב הודחה בפעם השנייה ברציפות בשלב חצי גמר הפלייאוף. לכאורה אין שום קשר בין סרט על העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות" להפסד במשחק כדורסל, אבל עבורי – ונדמה לי שלא אפריז אם אומר שעבור רבים מבני דורי – הסמיכות הזאת בין הספורטיבי לדוקומנטרי יוצרת תחושה של רקוויאם להגמוניה. אותה הגמוניה.
אני יוצא קבוצת "ידיעות אחרונות". הגילוי הנאות מחייב אותי לציין שהמקום היה הבית המקצועי שלי במשך 15 שנים, ספציפית ה-15 הראשונות של המאה הזאת – שלהי ההגמוניה של העיתון בשוק התקשורת הישראלי, בהנחה שהוא לא ישוב כעוף החול למצב של שליטה כמעט בלעדית. מנקודת המבט הזאת, "העורך" עוסק אמנם במעסיקה הקודמת שלי, אבל זה כמו להראות לירבעם את הדוקו על מלכות שלמה. בדיוק אותו מקום, בכלל לא אותה עוצמה.
עורך וג'נטלמן
"הוא היה חזק יותר מראש ממשלה". זה המשפט שפותח את הסרט, ולא בכדי הוא גם זה שכיכב מבעוד מועד בפרומואים. קשה לתפוס היום כמה נכונה האמירה הזאת: דב יודקובסקי היה שם בימי מרד המערכת הגדול ב"ידיעות" שהוביל להקמת "מעריב", היה שם כדי לראות את מעריב הופך לעיתון הנפוץ במדינה, ואז היה שם כדי לעקוף את המתחרה מרחוב קרליבך ולהפוך את ידיעות לעיתון של המדינה. לעיתון שיש לו מדינה.
איתן הבר, רם אורן, ג'ודי ניר-מוזס, בלה אלמוג, גדעון רייכר – לא משנה באילו נסיבות הכירו המרואיינים את מושא סרטו של טוקטלי, הם מציירים תמונה דומה מאוד. יודקובסקי, ניצול אושוויץ, מצטייר כאדם בעל יצר הישרדות יוצא דופן ויכולת אינטואיטיבית להבין את הדי.אן.איי הישראלי. היכולת הזאת מיוחסת בין השאר לזרות המובנית של יודקובסקי, מי שנולד בפולין וחי בשנים המעצבות שלו בבלגיה ובצרפת.
ג'נטלמן אירופי בלבנט. הדימוי הזה חוזר שוב ושוב ב"העורך", במילים מפורשות או במרומז. דב יודקובסקי, יהודי אשכנזי קלאסי – משכיל, עדין, לעולם לא מחצין את רגשותיו – שניווט ביד בוטחת את דעת הקהל הישראלית עד שהודח מתפקידו ב-1989. במקרה או שלא במקרה, זה היה ארבע שנים לפני שערוץ 2 עלה לאוויר וניפץ את ההגמוניה של רוממה. ממש הרגע האחרון לפני שארצי שינתה את פניה.
בראיון ל"העין השביעית" דיבר טוקטלי בגלוי על כך שמשפחת יודקובסקי היא זאת שמימנה את "העורך", אבל הגעגועים שעולים מדבריהם של המרואיינים נראים כנים לגמרי. אלא שבין השורות, בסאבטקסט, עולה געגוע לא רק לאיש אלא גם לתקופה – וזה בדיוק המקום שבו התחברו אצלי בראש העיתון של המדינה והקבוצה של המדינה.
הגמוניה אהובתי
בימי שיא שלטונו של ידיעות, שנות ה-80, ישראל הייתה מדינה של קבוצה אחת, עיתון אחד ועדה שלטת אחת. כשמדברים על האליטות הישנות, מדברים על הימים שחיים יבין היה החדשות שלנו, שמיר ופרס היו הפוליטיקה שלנו ומכבי תל אביב הייתה מדורת השבט שלנו. כאשכנזי שבכל יום חמישי צפה במכבי תל אביב ובכל יום שישי קרא ידיעות אחרונות, גם אני אמור להתגעגע לימים הפשוטים ההם. אבל רצף הרקוויאמים לשתי הקבוצות של המדינה, ההיא מרחוב מוזס וההיא מיד אליהו, לא עשה אותי נוסטלגי. הוא עשה אותי מפוכח.
האמת היא שאין שום דבר ראוי לגעגועים במדינה של קבוצה אחת ועיתון אחד ועדה אחת. מעצם הגדרתה, הגמוניה היא מצב של הדרת המיעוט (או המתחרה, או החלש). דב יודקובסקי ז"ל ושמעון מזרחי יבדל"א מייצגים לא רק מצוינות אלא גם דורסנות, לא רק הקמה של אימפריה אלא גם שימור של גבולותיה באמצעים דומים – רכישת מיטב הכישרונות של המתחרים ("חדשות" במקרה של ידיעות, כל הליגה במקרה של מכבי). יש רגע ב"העורך" שבו דנים בנוסטלגיה של ממש במדור הדעות הבאמת-פלורליסטי שהיה פעם-פעם בידיעות, אבל מה עונה יותר להגדרה של ריבוי דעות – מדור פלורליסטי בעיתון ששולט בלעדית בשוק או תקשורת פלורליסטית שמתחרה על נתחים ממנו?
שמחתי כששמעון מזרחי זכה בפרס ישראל, ו"העורך" גרם לי להצטער על כך שמעולם לא פגשתי את האחראי הישיר לקוממיות של מקום העבודה הקודם שלי. באותה נשימה, המשמעות של קריסת האימפריות היא יותר פלורליזם, יותר תחרות, פחות הדרה. הילד שהייתי כנראה ימשיך להתגעגע לחמישי עם מכבי ושישי עם המוסף לשבת; המבוגר שאני חייב לברך על כך שהוא חי במדינה שכבר אין לה קבוצה, שכבר אין לה עיתון, ושאפשר לצבור בה מעמד ועוצמה וכבוד גם אם שם המשפחה שלך מכיל פחות מתשע אותיות.