תבואו עם סיפור
זה לא חייב להיות משהו קורע לב, זה לא מאסטר שף פה, אבל לא תזיק איזו אמא בכיסא גלגלים, חיית מחמד עם טרשת נפוצה או סתם שברון לב טרי. גם בגלל שבאופן טבעי אנחנו מעדיפים לתת את המיליון למי שצריך אותו, לא לזה שסתם רוצה, וגם כי אם אנחנו הולכים לבלות אתכם שעות על גבי שעות בערוץ 20, יעניין אותנו יותר לשמוע חוויות מהכלא, ופחות מהספרינג ברייק באילת עם הבינתחומי.
תהיה גבר
לא כביטוי לתכונות אופי מסוימות המשויכות לזכרים, אלא פיזית עדיף להתאבזר בטסטוסטרון. מאז העונה הראשונה לא הייתה לנו זוכה נשית, זה לא אומר שלא תהיה אחת בעתיד (אולי הפעם? הלוואי), אבל עדיף להיצמד לסטטיסטיקה. נכון שלא כולם יכולים להיות אלירז, אבל לא תאמין כמה רחוק אפשר להגיע עם פרצוף סביר, אשך או שניים, ולא מעט כריזמה.
תשתדל לא ליפול לטייפ קאסט המעייף והשרירי על שם סער שיינפיין ועמיר גולדברג, ולהיות המאצ'ו שמלאה אותנו כל העונה עם רומן לא קיים עם דיירת, בזמן שהדייר הרגיש שאתו הוא רב כובש את ליבנו ולוקח את המיליון. חבל.
תהיו אתם עצמכם
אם יש משהו שנעלה עליו מהר יותר מאביבית על בחור עם יתרה בעו"ש, זה זיוף. העמדת פנים לא תחזיק מעמד, בטח שלא לאורך זמן. אף אחד לא יכול להיות מישהו שהוא לא שלושה חודשים מול מצלמה, אז אין טעם לנסות מלכתחילה. בשביל לאהוב אתכם, אנחנו קודם כל צריכים להאמין לכם.
טפחו שפה ייחודית
כלומר - תתקדמו, יא לזעות. אם אתם לא נשמות של ברבור או גזעיים או סתם עף לכם הפוני ללפלנד (נכון, זה מריאליטי אחר, זאת עצה גלובלית), סביר להניח שלא תצליחו לתפוס את תשומת ליבנו, לפחות בשבועות הראשונים. אין דבר שיכניס אתכם לדיבור יותר מאשר אוצר מילים ייחודי, או לפחות יעזור לנו להבדיל ביניכם, וונאביז נטולי אישיות שכמותכם.
לאלירז הייתה אלין, לברי הייתה זיוה, לליהיא הייתה את פרידה. תמיד נחמד שיש חבר טוב לחלוק אתו את הרגעים הקשים בבית ולטפח את תדמיתכם כיצורים חברתיים (ולצאת מקסימים כשאתם משווים אותם לפנינה בתוך צדפה), אבל האמת היא שכל עוד יש מישהו לצדכם, שממש במקרה הוא גם אהוב ובולט טיפה פחות מכם, לפחות יהיה מי שיעוף לפניכם.
שפרו הופעתכם
אבל לא יותר מדי. אנחנו לא אוהבים שמכאיבים לנו באישונים, אבל גם לא להסתכל כל היום על מישהו שגורם לנו לחוש כגורילות בערפל. עדיף להיראות סבבה, אבל לא לנקר עיניים. על מנת ליצור הזדהות כדאי לכם להיות איפשהו באמצע, אולי קצת מעל הממוצע כדי ליצור משיכה בסיסית אך לא מאיימת. בקיצור, אל תהיו מכוערים מדי, סבבה?
עצה זו מנוסחת בלשון זכר אבל היא פונה לשני המינים: יכול להיות שחודשיים מהיום תהפוך משחקן כושל ואנונימי לדייר ששורד הדחות על בסיס שבועי, שילדות צועקות לו שהן אוהבות אותו מעבר לחומה (ושיזהר מפוטנה!) ושהווייב הכללי שאופף אותו, בין אם תולדה של פידבקים סביבתיים או של תפיסת מציאות לקויה, יהיה של כוכב. יכול להיות. אז מה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שתיתן לזה לעלות לך לראש. אחרי התכנית יהיה לך מספיק זמן לטפח אגו פריך, אין טעם להתחיל לעצבן אותנו כבר מהבית.
רוצים לזכות? אל תהיו שמאלנים מדי, אל תהיו ימניים מדי, אל תהיו דתיים מדי אבל גם אתאיזם זו לא התכונה שאתם צריכים להדגיש. תהיו נחמדים אבל אסרטיביים, תריבו לפחות פעמיים במהלך העונה אבל בלי שזאת תהיה אשמתכם, תתגעגעו לאמא, תאהבו שיר שכולם מכירים, תדעו לצטט מסרט ישראלי, אל תהיו אשכנזיים מדי, אל תהיו ערבים, בשום פנים ואופן אל תהיו עשירים. אל תעשו שום דבר מוזר מדי אבל גם אל תשעממו אותנו. תרקדו כאילו אף אחד לא רואה, כלומר תזכרו תמיד שכולנו רואים אבל אל תתייחסו לזה, זה מעצבן.
אבל תהיו גם אנדרדוג
זהו מה הקבוצה הפופולרית בבית, עכשיו תתרחקו ממנה. הקפידו ליצור יחסי עוינות קרים עם כל המקובלים, עדיף בתוספת קמצוץ של קיפוח. כי תמיד עדיף להיות טיפה לוזרים, או לפחות עם אטיטיוד לוזרי. גם בחיים עצמם כי זה שומר על פרופורציות, אבל במיוחד בתכנית כי אנחנו תמיד נהיה בעד החלש. זכרו! אמנם הנטייה הטבעית שלנו היא להצטרף לעדר, אבל הנטייה הטבעית של הצופה היא לסמס לאינדיבידואל. אחרי הכל, כולנו זוכרים את דודי מליץ. סתם אנחנו לא.
