לפעמים זה מרגיש אבוד. האלימות ברשתות, הטוקבקים באתרים, העימותים בהפגנות - המצב בינינו, איך נאמר, לא מדהים. פעם ביקשנו המלצות למקומות בחו"ל שאין בהם ישראלים, עכשיו אנחנו מחפשים מקומות כאלה בארץ. זה לא רק חוסר הסכמה נקודתי בנוגע לנושא כלשהו, אלו פערים בלתי ניתנים לגישור שהופכים אותנו לעוינים, כמעט לזרים. אבל כיוון שיש עוד דרך לעבור עד הגירושים שיהפכו אותנו לישראל ויהודה, החלטנו לחפש כמה דברים שעדיין אפשר להסכים עליהם. ימנים, שמאלנים, דתיים או חילונים: מה מאחד ישראלים?
-
טריגרים
תמונה משפחתית של מאיה ורטהיימר ואסף זמיר בפיג'מות אוחזים בשני ילדיהם הג'ינג'ים גרמה לטנטרום בקרב הגולשים, לאחר שמצאו בה דמיון לתיעוד הקשה של חטיפת הביבסים. וזה, כמובן, מטומטם. אף אחד לא באמת חושב שההעמדה בתמונה מכוונת. אם התמונה מעידה על משהו, זה עלינו - תראו מה נהיה מאיתנו. הכל מזכיר לנו, אנחנו לא מסוגלים לראות תינוקות ג'ינג'ים בלי לפרוץ בבכי, כולנו מאוחדים תחת אותם טריגרים: כל סוגי הרעשים הרמים, מבזקי חדשות, צלילי אמבולנסים. בכל הליכה ברחוב צצים מולנו, מדי כמה דקות, כרמל או הירש. אפשר לשנוא חצי מהמדינה ושהם ישנאו אותך בחזרה, אבל שני החצאים הללו, בסוף, פוקחים עיניים מדי שבת ב-6:30 בבוקר ומרגישים לרגע שהם לא מצליחים לנשום. -
מצוקת מזג האוויר
אם נשהה לרגע את קטטת הבריכה שהיא העם שלנו, נוכל כולנו להסכים שהשנה יולי היה יותר גרוע אפילו מאוגוסט. זה נהיה גרוע יותר מקיץ לקיץ, בטח גם את זה אמרתם לעצמכם בהזדמנות כלשהי, ככל הנראה בזמן שפילסתם את דרככם בקרמטוריום המבעבע שהיה פעם רחוב עם זיעה מתחת לציצים, תחילתה של שפשפת ותרכיז נפשי מהביל של זעם וייאוש. הקיץ הישראלי הוא כאפה ממוטטת אבל תחזיקו מעמד, כי תיכף נתנגש בעמלץ הנפשי שהוא החגים ובהם, מסתמן, הכל עדיין יהיה נורא. אבל אם נעמוד על גג ממש גבוה בשעה מסוימת ובזווית מדויקת, נוכל להרגיש קצת בריזה. -
תלונות על יוקר המחיה
שמאלנים או ימנים - כולם יוצאים מרמי לוי עם עגלה ב-700 שקלים. עם כל הכבוד לפערים אידיאולוגיים, רובנו רק רוצים ענבים. אנחנו חיים במדינה של פירות בריאים, יפים, טובים וטעימים, הם צריכים להיות זולים, הם היו זולים, אבל היום כולנו כורעים תחת נטל הענבים בעונתם. אז נכון, פעם הקמנו על זה אוהלים ברוטשילד והיום יש לנו דברים אחרים על הראש (הנה דוגמה לאיך מדינה מתדרדרת - כשאין לה כבר את הפריבילגיה למחות בשביל קוטג', כי היא צריכה למחות למען חיי אדם) ועדיין מדי פעם צץ באיזה "סטטוסים מצייצים" פוסט עם צילום חשבונית מסופר בספרד וכולנו נחרדים לגלות כמה בעצם אמורה לעלות גבינה. -
טינה כלפי רוג'ר ווטרס
אפשר להתווכח לגבי הלגיטימיות של ביקורת כלפי ישראל. יש כאלו שיאמרו שאנחנו הקורבנות ואין חפים מפשע בעזה, יש כאלו שמסוגלים לחשיבה מורכבת מעט יותר ומבינים שאפשר להיות גם קורבנות וגם מקרבנים. אבל על רוג'ר ווטרס כולם מסכימים. כי הוא הרחיק אל מעבר לביקורת על מדיניות ישראל בשטחים אל עבר ערבות האנטישמיות הצחיחות. ובהתחשב בכך שהוא טען שישראל ביימה את מתקפת 7 באוקטובר ושהוא מתעקש על כך שמשפחת ביבס שוחררו בעסקה, הוא ככל הנראה גם קצת דלולו. איזה מזל שהוא קיים! ככה כולנו יכולים להתאחד תחת שנאה משותפת ולזמזם יחד - פאק אוף יו קרייזי דיימונד. -
קניות חרדה מוגזמות
שישיות מים, קופסאות שימורים ורדיו שהוא גם פנס, גם סולרי, גם מטען וגם ערכת עזרה ראשונה. זה לא חדש לנו. גם בקורונה רוקנו את מדפי המזון ובמלחמת המפרץ מילאנו את החדרים האטומים בקופסאות שימורים. אנחנו מדינה שבה משפחה עם חמש נפשות מחזיקה שני מקררים. נורמלי זה לא, אבל גם לחיות במדינה שעברה כבר תשע מלחמות ובערך 50 מבצעים זה לא מאוד סביר. -
וקניות מוגזמות באופן כללי
גם אם יצאתם בשן ועין מקטטת רשת אלימה, רוב הסיכויים שאחרי זה תפגשו את היריב או היריבה ב"רעות תקני לי". רגע אחד אתן מאחלות זו לזו סרטן, רגע אחרי זה מחליפות קוד קופון של עינב בובליל לקוצץ ירקות חשמלי. יחסית לזה שלאף אחד אין כסף, הישראלים לא מפסיקים לקנות. כל חודש מחדש אנחנו נשבעים להצטמצם אבל אז דברים נראים לנו חיוניים באופן פתאומי, כמו מהדורה מוגבלת של ארטיק במחיר מופרז או ציר פילדלפי. -
אימת התחבורה הציבורית
התחבורה הציבורית הישראלית היא הליכה אל הלא נודע. אפשר לנסות לתזמן את היציאה מהבית בהתאם לזמן ההגעה המבוקש, אבל לוחות הזמנים הם יותר בגדר משאלה. רצוי להוסיף לכל הערכת זמנים לפחות 20 דקות של בהייה באפליקציית זמנים מגמגמת בזמן ישיבה על ספסל פלסטיק רותח בתחנת אוטובוס שהונדסה, באופן מפעים ממש, כדי לא להיות מוצלת באף שעה של היום. אבל זה בסדר, כי בסוף תעלו על האוטובוס, ואז יתחיל הקרב האמיתי על חייכם. עד שתגיעו למושב - שאותו תחלקו עם שמאלני או ימני או חרדי, לאוטובוס לא אכפת (אבל אולי לחרדי כן) - הנהג יבלום בפתאומיות לפחות שלוש פעמים באופן שירגיש כמעט אישי. -
ייאוש הפקקים
מי שחמק מהאוטובוס ייהנה מתנאים משופרים, אבל ממושכים לא פחות. הישראלי הממוצע מבלה ברכב כשעה וחצי ביום, רוב הזמן בפקקים. לא משנה כמה נתעב זה את זה, תמיד נחוש שותפות גורל עם דגימות המין האנושי שחולקות איתנו את המסלול בווייז שבדיוק הפך לאדום והודיע בהתלהבות שנוספו 17 דקות עד להגעה ליעד. -
גאווה אולימפית
שבע מדליות שלמות! ארטיום, רז, ענבר, החמודות שזורקות נייר טואלט - אולימפיאדת פריז הייתה מוצלחת במיוחד. וגם במשחקים הפראלימפיים, שעדיין נמשכים, אנחנו מרביצים הישגים לא רעים. אף פעם לא היינו אומה מאוד אולימפית, הישגים אולימפיים צומחים מתוך מגוון או משמעת, כלומר במדינות ענק או דיקטטורות. ובכלל, המנטליות הישראלית נעדרת את האובססיביות, הרעב והקטנוניות שדורשת מדליה אולימפית. אבל עדיין, למרות או בגלל שמדובר בשנה הכי קשה עבור ישראל, הצלחנו להתעלות. כלומר הם. אנחנו ישבנו על הספה עם תערובת מנצ'יס. אבל לרגע אחד כולנו הרענו לאותה המטרה, עודדנו את אותם האנשים, זינקנו בשמחה באותה השנייה בדיוק. ואז חזרנו לריב באינטרנט על המתאבקת האלג'יראית. -
אומץ
ממנו, כולם יודו, לא חסר. לא לשמאל ולא לימין, לא לחרדים ולא לערבים. כל סיפורי הגבורה של 7 באוקטובר, אחים לנשק, לוחמים, בדואים שהצילו מבלים בנובה, זק"א שעמדו מול זוועות אנוש, אנשי כיתות כוננות שהקריבו חיים, החטופים, המשפחות שלהם, המפונים מהצפון והדרום - הם הגיעו מכל שכבה חברתית ומכל עמדה פוליטית. כל האנשים שאנחנו לא סובלים: תמצאו שם מלא אומץ וגבורה. אצל כולם. טוב, חוץ מהממשלה.