השנים הראשונות של המילניום סימנו את תור הזהב של הפסיכולוגיה בתרבות הפופולרית. טיפולים פסיכולוגיים התרחשו בכל מקום בטלוויזיה - מאולפנו של ד"ר פיל (טיפוס הזקוק במידה רבה לטיפול בעצמו), דרך "בטיפול" של חגי לוי (שזכתה לגרסה אמריקאית מצליחה) ועד "הסופרנוס". מושגי הבסיס של הפסיכואנליזה שימשו את אנשי HBO ליצירת דמויות טלוויזיוניות בעלות עומק רגשי שלא נראה עד אז על המסך הקטן: רות פישר המדכאת ("עמוק באדמה") וטוני סופרנו הפסיכופט היו כאלה, כמו גם נבלים נוסח אייבון ברקסדייל וסטרינגר בל ("הסמויה"). שני הלהיטים הגדולים של רשת הכבלים AMC, "שובר שורות" ו"מד מן", המשיכו את הקו הפסיכולוגיסטי של קודמיהן עם דמויות ראשיות עתירות רבדים (וולטר ווייט ודון דרייפר), שבעידן אחר היו יכולות למצוא את דרכן לתיאורי המקרה של זיגמונד פרויד.

זה היה המצב עד לעליית שירותי הסטרימינג של נטפליקס. הרשת האמריקאית, ובשורת הבינג' המיוחסת לה, לא השפיעה - כפי שכבר נכתב אינספור פעמים - על אופן הצריכה של תוכן טלוויזיוני; היא השפיעה גם על התוכן עצמו.

עם גיבורים כמו טוני סופרנו ודון דרייפר נדרשנו לנהל זוגיות רצינית שנשענה, כמו כל מערכת יחסים מתפקדת, על היכרות מעמיקה והזדהות הנרקמת לאיטה. גיבוריה של נטפליקס, הנוהגת לשחרר את פרקי הסדרות שלה בבת אחת, גוררים אותנו לרומן חטוף. הדגם הזה מוליד סדרות חסרות הבנויות על מתח עלילתי בלבד, ולפיכך מסתפקות בגיבורים רדודים ללא תוחלת חיים. בסופו של דבר, אלו האקסים המיתולוגיים שנחרטו בזיכרוננו, ולא הריבאונדים שחלפו מבלי להותיר חותם. 

עדיין לא הבחור הרע

"נרקוס", הלהיט הנטפליקסי העוסק בדמותו של פבלו אסקובר, מהווה דוגמה אולטימטיבית לשינויים הללו. מונולוג הפתיחה של הסדרה - המגדיר את המתח שילווה אותה בהמשך - עוסק בקושי לשמור על ערכים אנושיים במסגרת המלחמה בברוני הסמים: "לא הייתי מאשים אתכם אם הייתם רואים בי אחראי למרחץ הדמים הזה", מתוודה סוכן ה-DEA סטיב מרפי (בויד הולבורק) בפני הצופים, במהלך סיקוונס שבו עשרות עבריינים וחפים מפשע נטבחים במסיבה על ידי שוטרים קולומביאניים בעקבות מידע שמסר להם. רגע לפני עליית כותרות הפתיחה, הוא אומר: "אבל עוד אל תקראו לי 'הבחור הרע'".

אבל כטקסט שמבקש לדון בגבולות המיטשטשים בין "בחורים טובים" ל"בחורים רעים", "נרקוס" מקיימת רק חצי מההבטחה שלה. קולומביה של שנות ה-70 וה-80 מצטיירת בסדרה כמדינה כאוטית ומושחתת מן היסוד; אנשי המשטרה המעטים שלא ניתן לקנות בכסף מסכנים את חייהם במלחמה כנגד ברוני הסמים כדי לנקום על הרג חבריהם, ומוכנים לסכן חיים של חפים מפשע תמורת ראשו של עבריין, ולא כדי להביאו לבית המשפט. לתוך הקלחת הזו מונחת הפרוטגוניסט סטיב מרפי, שהתדרדרותו המוסרית נוכח המציאות המורכבת מהווה קו מרכזי ומעניין בעלילה.

משום מה, העקרונות הללו נשכחים כשמדובר בגיבור האמיתי של הסדרה - אסקובר עצמו (וגנר מוארה). אסקובר מוצג ב"נרקוס" כנבל שטחי למדי: אין לו היסטוריה, רחמים ונקודות תורפה – למעט הג׳וק המגלומני המניעו לטבוח בכל העומד בדרכו. הצופה מתוודע אליו לראשונה כאשר הוא כבר נחשב למבריח בעל שם – מה ששולל את האפשרות להבין את תאוות הדם והבצע שלו מתוך הקשר ביוגרפי (כל שאנו יודעים על ילדותו הוא שגדל בשכונת עוני). בניגוד לגיבורים טלוויזיוניים מוצלחים ממנו, הוא לא מגלה רגישות מכל סוג שהוא; הוא יכול להורות מבלי למצמץ על התנקשות בלתי הכרחית באשתו של אחד מחייליו הנאמנים – ולגלות את אותה אכזריות בדיוק כלפי חיות המחמד של אויביו (לעזאזל, טוני סופרנו לפחות אהב סוסים). גם המשפחה – נקודת תורפה מרכזית עבור עבריינים טלוויזיוניים טובים באמת (ע"ע וולטר ווייט) – משחקת ב"נרקוס" תפקיד זניח למדי: להוציא כמה דיאלוגים חלולים עם אשתו ועם בנו השמנמן, משפחתו של אסקובר נותרת אנונימית לצופה ואינה נספרת במערכת השיקולים הפשטנית של הגיבור, המוכן לנטוש אותה בעת צרה.

פרנק אנדרווד (קווין ספייסי ב״בית הקלפים״), ככל הנראה הגיבור הידוע ביותר שהולידה נטפליקס, סובל מחולשות דומות. זה אמנם מהנה לצלול לתוך סדרה המסופרת מנקודת מבטו של גיבור מניפולטיבי וערום כדוגמתו, עד לרגע שבו קשה להתעלם מכך שמדובר בדמות בלתי אמינה בעליל. מצליף דמוקרטי שזורק עיתונאית לפסי הרכבת? נשיא המשתתף באורגיה עם המאבטח האישי שלו? משתין על קבר אביו? הבנו, אנדרווד מוכן לעשות הכל. אבל השאלה שאמורה לעניין אותנו כצופים היא מה לעזאזל הוא לא מוכן לעשות?

עוד על "בית הקלפים" ונטפליקס ב-mako תרבות:

כתום זה ה"אוז" הישן

מבחינה זו, דווקא ״כתום זה השחור החדש״ - שכונתה בלעג על ידי המבקרים ״אופרת סבון״ - שומרת על מימד פסיכולוגיסטי. פייפר צ׳פמן (בגילומה של טיילור שילינג) היא דמות משתנה ובלתי צפויה; העונה הראשונה, לדוגמה, סימנה תהליך ברור שבו היא הופכת ממטרה מפוחדת לאסירה מן המניין (נקודה למחשבה: איזה תהליך בדיוק עבר אנדרווד?). מלבד זאת, ההווה בדרך כלל מעוגן בסדרה בפלאשבקים מהעבר; פשטניים ככל שיהיו, הם לכל הפחות מעידים על מודעות לחשיבותו של מניע דרמטי אמין.

"נטפליקס עדיין לא הביאה לטלוויזיה סדרה כמו 'הסופרנוס', ששינתה את פניה", אומר ד"ר איתי חרל"פ, מרצה לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. "'כתום זה השחור החדש' אפילו יותר שמרנית מ'אוז'. גם 'מוצרט בג'ונגל' של אמזון כל כך מיושנת, שנראה כאילו עשו אותה אפילו לפני עידן הכבלים. אפשר להגיד שכרגע הפלטפורמה הזו לא נותנת את הטון באיכות ובתוכן, והשינוי המעניין הוא דווקא בהפקה. באמזון מאפשרים לקהל לבחור פיילוטים, והטכנולוגיה מאפשרת לנטפליקס ללמוד הרבה על ההעדפות של הצופים".

אי אפשר לטעון ש"בית הקלפים" עשויה ברישול. במידה רבה, היא נמנעת מלספק פסיכולוגיה מורכבת לגיבור שלה בגלל שהיא פשוט לא מרגישה צורך בכך. סדרות מסוגה לא מתבססות על דמויות, אלא על המיץ העלילתי שניתן לסחוט מעולם התוכן שבחרו לחפור בו (במקרה זה, המערכת הפוליטית האמריקאית). לפיכך, על מנת לסחוב אותנו לפרק הבא (שינוגן בתום גיחה חטופה לשירותים) היא תזדקק רק לקו עלילה פתוח אחד; גם אם אנדרווד חלול, שטוח ואינו בר הזדהות, סביר להניח שנרצה לראות איזה שפן הוא ישלוף מהכובע בפעם הבאה.

היבשת החדשה

התשובה של נטפליקס לפסיכולוגיזם של HBO היא, אם כן, פנייה לסדרות נישה. רשתות מבוססות כבלים כדוגמת HBO ודומותיה, המוגבלות ללוח שידורים מצומצם וקשיח, שואפות לייצר להיטים אוניברסליים שידברו לקהל רחב - ואילו מאגרי סטרימינג המבוססים על בחירה מתוך היצע, חופשיים לעסוק בעולמות תוכן נישתיים ולהתבצר בתוכם. 

גם היום, ב-HBO ממעטים לקחת סיכונים: ההפקות האחרונות מתבססות בעיקר על ז'אנרים מסורתיים (24% לדרמות קלאסיות/משפחתיות ו-46% לקומדיות) ומכוונות הכי גבוה שרק אפשר ("משחקי הכס" כמשל למגלומניה טלוויזיונית). החלוקה הז'אנרית של תכני נטפליקס, לעומת זאת, גמישה הרבה יותר: כ-24% מהתכנים מוקדשים לסדרות דוקו (לרבות "Making a Murderer", שברשת כבלים ודאי הייתה נדחסת לסרט באורך שעה וחצי)  ו-19% להפקות צנועות עם אוריינטציה נוסטלגית כדוגמת "Fuller House". 

ז'אנרים הם אמנם עניין של טעם, אך לחופש היחסי של חברות הסטרימינג יש השלכות נוספות, שמהשפעתן החיובית לא ניתן להתעלם. שימו לב לגיבורים הבולטים של סדרות HBO כיום - ג'ון סנואו ("משחקי הכס"), קווין גארבי ("הנותרים"), האנה הורבאת' ("בנות"), ריי ולקורו ("בלש אמיתי"), ריצ'י פינסטרה ("וייניל") וריצ'רד הנדריקס ("עמק הסיליקון") - רובם גברים, רובם לבנים, ורובם ככולם נציגיה של אותה אמריקה שפגשנו כבר בעשרות סדרות טלוויזיה אחרות. 

אבל לנטפליקס, כאמור, יש יותר במה לתת - ונציגיה של אמריקה "האחרת" שמחים לחטוף אותה. הקומיקאי ההודי-אמריקאי עזיז אנסרי ("Master of None") הוא אמנם הדוגמה הטובה ביותר, אך לצידו תמצאו ברשימת הגיבורים הבולטים של הרשת גם ייצוג נאה של גיבורות נשיות (פייפר צ'פמן של "כתום זה השחור החדש" ו"ג'סיקה ג'ונס" בכיכובה של קריסטין ריטר) כמו גם גיבורים שחורים (אגו של "Beasts of No Nation", סרט שבנטפליקס תלו בו תקוות כוזבות לאוסקר).

"מדובר בתהליך עם היסטוריה ארוכה", מסבירה ד"ר נועה לביא מהחטיבה לתקשורת פוליטית מהמכללה האקדמית תל אביב-יפו. "'בלוז לכחולי המדים' הוגדרה בזמנו כסדרה איכותית בגלל שהיא הציגה מגוון מגדרי ואתני רחב. טלוויזיה שמעוניינת לשווק את עצמה כחדשנית חייבת להציג את פוליטיקת הזהויות הזאת. לכן הגיוני שנראה אצל ספקיות התוכן ייצוגים, לכאורה, של נשים חזקות, שחורים חזקים, הומואים, לסביות או טראנסים - גם בגלל שיש להם את האפשרות לייצר נישה, וגם בגלל שמלכתחילה מי שרוצה למצב עצמו כרלוונטי בשיח של טלוויזיית האיכות צריך לאפשר את זה".

השינויים הללו אינם נחלתה של נטפליקס בלבד. הנטפליקיזציה הרי מיוצגת גם על ידי ספקיות תוכן מתחרות כדוגמת הולו ואמזון, הנושאות את אותו דנ"א ומייצרות תכנים בעלי אופי דומה ("מוצרט בג'ונגל" של אמזון היא סדרת נישה, "טרנספרנט" - במה חתרנית לדמויות להט"ביות). קל להעניק לטכנולוגיה משמעות משחררת (ואין כל ספק שהסטרימינג באמת הפך את התכנים לנגישים יותר), אך גם היא גובה מאיתנו מחיר, והפעם התשלום מתבצע בגזרת התוכן: פסיכולוגיה תמורת איזוטריה, גיבורים נצחיים תמורת פוליטיקה של זהויות. ימים יגידו למה נתגעגע יותר.