הבהרה: הדירוג כולל את כל הסרטים שביים ספילברג למעט "אזור הדמדומים", כי המאסטר ביים רק אפיזודה אחת מתוך השלוש שמופיעות בו. הבהרה נוספת: בתור ספילברגופיל חשוך מרפא, הרשימה הזאת היא הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.
32. טרמינל (2004)
ספילברג הוא במאי של קנבס רחב ומשיכות מכחול גדולות. "טרמינל", סיפורו של אדם שתסבוכת דיפלומטית הופכת אותו לאסיר בשדה תעופה (טום הנקס), הוא סרט קאמרי, קטן, כמעט סטטי – וכל כך מחוץ לקומפורט זון של ספילברג ששום דבר בו לא עובד.
31. הצבע ארגמן (1985)
ב"ספילברג", הדוקומנטרי של HBO, נרמז שהאיש עצמו מבין היום שהוא לא היה צריך לעשות את הסרט הזה. הכוונות היו טובות, אבל כגבר לבן שניגש לסיפור על נשים שחורות, האשמה הלבנה המפורסמת גרמה לספילברג ליצור מלודרמה פשוט מגוחכת שכורעת תחת עודף משקל היסטורי.
30. אמיסטד (1997)
ר' "הצבע ארגמן" והחליפו "נשים שחורות" ב"עבדים שחורים".
29. פארק היורה 2: העולם האבוד (1997)
סרט הפופקורן החלש ביותר בקריירה של ספילברג. נטול נשמה, נטול השראה, מזכיר את "גודזילה" בכל המובנים השליליים של המילה. אם יש כאן איזשהו רידמפשן, זה הרגעים שבהם הטי-רקסית מונעת מרגשות אימהיים לצאצא שלה; זה רגע של חסד בסרט שהוא פחות יצירה ויותר מוצר.
28. 1941 (1979)
שנתיים אחרי "מפגשים מהסוג השלישי", בתחושה שספילברג עצמו הגדיר מאוחר יותר כ"אשלייה שאני יכול לעשות הכל", הוא ביים את הקומדיה המובהקת היחידה שלו. אפילו ג'ון בלושי, דן אקרויד וג'ון קנדי לא עזרו לסיפור על ההיסטריה האמריקאית מפלישה נאצית להצחיק.
27. אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח (2008)
אנשים האשימו את עלילת החייזרים של ג'ורג' לוקאס באכזבה הזאת, אבל גם לספילברג היה בזה חלק לא מבוטל: זה הסרט היחיד בקוודרילוגיה הג'ונסית שמבויים כלאחר יד, שאין בו אפילו סצנה זכירה אחת. כלומר חוץ מההיא עם הפיצוץ האטומי, אבל מעטים זוכרים אותה לטובה.
26. סוס מלחמה (2011)
יש משהו שובה לב בקונספט של "בואו נראה איך עוברת מלחמת העולם הראשונה על סוס", אבל הסרט הזה זז כמו עגלה בבוץ. מצד שני יש כאן רגעי קולנוע אפי עוצרי נשימה, מהמיטב של שיתוף הפעולה הממושך בין ספילברג לצלם יאנוש קמניסקי.
25. לנצח (1989)
ריצ'רד דרייפוס והולי האנטר נהדרים בעיבוד המחודש הזה ל-"A Guy Named Joe", אבל הסיפור על הטייס המת שחונך טייס חי - שמצדו מתאהב כמובן בזוגתו של המנוח - לא באמת ממריא. משחק מילים לגמרי מכוון, מה תעשו לי.
24. הרפתקאות טינטין (2011)
הפלואו הקולנועי הנהדר של ספילברג נוכח בכל סיקוונס אקשן, ויש לא מעט כאלה, אבל טינטין הקולנועי הוא דמות כל כך לא מעניינת והסיפור כל כך גנרי שזה לא יותר מניסיון נחמד.
23. העי"ג (2016)
כמה שרציתי לאהוב את שיתוף הפעולה השני והאחרון של ספילברג ומליסה מתיסון, התסריטאית של "אי.טי", ככה נאלצתי להודות שהסרט הזה נעשה מעניין רק אחרי שעה שלמה של דריכה במקום. שווה צפייה, אבל לא יותר מסרט ילדים חביב.
22. שחקן מספר אחת (2018)
התפוצצות של אפקטים מיוחדים וניצול מרשים של תלת ממד לא מונעים מ"שחקן מספר אחת" להרגיש מכאני. זה אולי הסרט היחיד של ספילברג שנראה יותר כמו סרט של מייקל ביי: יותר מדי עשן ומראות, לא מספיק לב.
21. הוק (1991)
אחת הפתיחות היפות בקריירה של ספילברג, ששיאה במשפט של מארי דרלינג לעו"ד פיטר פן: "פיטר, נהפכת לשודד ים". אבל במעבר לארץ לעולם-לא הסרט נעשה מתאמץ, מיופייף, לגמרי לא קסום. נקודת אור רשומה לזכות ההופעה של בוב הוסקינס בתור סמי, הסנג'ר של קפטן הוק.
20. אימפריית השמש (1987)
במיטבו, "אימפריית השמש" מפליא להפגיש בין שני עולמות תוכן ספילברגיים קלאסיים: התמודדות של ילד (כריסטיאן בייל הצעיר) עם חוויית נטישה והזוועות של מלחמת העולם השנייה. במירעו הוא נופל לקיטש, אבל זה עדיין פריט חובה בפילמוגרפיה הספילברגית.
19. העיתון (2017)
יש נטייה לדידקטיות בסרט האצבע-בעין-של-טראמפ, שמתמקד בהחלטה של ה"וושינגטון פוסט" לפרסם את "מסמכי הפנטגון", אבל זה עדיין "ספילברג רציני" במובן החיובי ביותר. "העיתון" לא רק עוסק בשנות ה-70; הוא גם נראה לפרקים כאילו נוצר בעשור הקולנועי המופלא ההוא.
18. שוגרלנד אקספרס (1974)
גולדי הון אדירה בסיפור על זוג ההורים שבניסיון למנוע מהשלטונות לקחת את בנם לאימוץ נמלטים אל הדרכים הפתוחות, ובעקבותיהם כל המשטרה באמריקה. לא סרט לגמרי שלם, אבל האנרגיה הקולנועית האדירה של ספילברג הצעיר הופכת אותו לחוויית צפייה סוחפת ומשחררת.
17. אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור (1984)
ספילברג הביע חרטה על אספקטים שונים של הסרט הזה, החל בהוראות הבימוי לאשתו לעתיד קייט קפשאו (אמ;לק: "תצרחי ממש חזק") וכלה בנטייה של "המקדש הארור" לזוועות. אבל זה עדיין וינטג' אינדיאנה ג'ונס, סרט הרפתקאות שעשר הדקות הראשונות שלו לבדן הן בית ספר לקולנוע.
16. A.I: אינטליגנציה מלאכותית (2001)
אם תבודדו את סצנות השיא של "A.I", הסרט שסטנלי קובריק לא הספיק לעשות והוריש לספילברג, תקבלו כמה מהרגעים הגדולים בקריירה של האחרון - בראשם סצנת הנטישה של הילד-רובוט דייויד (היילי ג'ואל אוסמנט). אבל הניכור המאוד קובריקי, והמאוד לא ספילברגי, פוגם באפקט הכולל.
15. מינכן (2005)
הסרט על הנקמה הישראלית במבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן אינו נטול בעיות, אבל כשהוא עסוק בלהיות מותחן ריגול, הוא פשוט מופתי. די בעבודה של מייקל קאהן, העורך הנצחי של ספילברג, כדי להכניס את "מינכן" לרשימת סרטי החובה בכל קורס קולנוע עלי אדמות.
14. גשר המרגלים (2015)
ספילברג תמיד אהב את פורמט ה"אנשים רגילים במצבים לא רגילים", והתיק תרתי משמע שנופל על עו"ד ג'יימס דונובן (טום הנקס) – הגנה על מרגל סובייטי בשיא המלחמה הקרה – הוא מהמוצלחים שבהם. מעטים הסרטים שהצליחו לאזן ככה בין תמה רצינית, הומור טוב ואינסוף אנושיות.
13. פארק היורה (1993)
הרגע שבו גם אנחנו וגם השחקנים רואים לראשונה דינוזאורים – קודם התגובה הארוכה-ארוכה של לורה דרן, ג'ף גולדבלום וסם ניל, ורק אחר כך החשיפה של המפלצים עצמם – היא כל הגדוּלה של ספילברג בסיקוונס קצר אחד. רק היצ'קוק היה אשף כזה בפיצוח הפסיכולוגיה של צופים.
12. דואל (1971)
סרטו הראשון של ספילברג, שצולם לטלוויזיה והצליח כל כך שהופץ גם בבתי הקולנוע, הוא מבוא ל"מלתעות": איש אחד, משאית אחד נטולת נהג שרודפת אחריו, וזה הכל. מיצוי מושלם של פחד בתוך סיר גדול ומבעבע של אדרנלין קולנועי, זה מה שזה.
11. דו"ח מיוחד (2002)
כמה אינטליגנטי, כמה זורם, כמה קולנוע. לא מזמן צפיתי בסרט הזה, ו-16 שנה לאחר שנוצר הוא נראה כאילו הרגע סיימו את הפוסט-פרודקשן שלו. נכון שהסיום מעט חלש, אבל זה אחד המופעים הכי מושלמים של השילוש ספילברג-קמינסקי-קאהן.
10. לינקולן (2012)
יצירת מופת, אין הגדרה אחרת. "לינקולן" הוא לא סרט על מנהיג נערץ: הוא סרט על פוליטיקאי מלוכלך שעושה דברים פשוט איומים בשם המטרה המקדשת של קץ העבדות. אפילו בניכוי ההופעה המושלמת של דניאל דיי לואיס זה אחד הסרטים הגדולים שנוצרו בעשור הנוכחי.
9. תפוס אותי אם תוכל (2002)
אני שוב נדרש למילה הזאת, פלואו: בין המוזיקה הכמעט ג'אזית של ג'ון וויליאמס, הסיפור המטורלל של הזייפן פרנק אביגנייל וההופעה הכיפית האחרונה בקריירה של לאונרדו דיקפריו, ל"תפוס אותי" יש בדיוק את האפקט המשכר של לצפות בהופעה מושלמת. אולי לא נורא עמוק, אבל איזה כיף.
8. מלחמת העולמות (2005)
סרט שמעולם לא קיבל מספיק כבוד – לא על הטיפול המבריק שלו בטראומה של 9/11 ולא על העשייה הקולנועית המרהיבה, פשוט מרהיבה. צפו בהזדמנות בסצנה שבה המצלמה מתעופפת בין הגשר הקורס להתקף החרדה של דקוטה פנינג בתוך הרכב הנמלט ותגידו לי שאני טועה.
7. אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (1988)
ספילברג לובש תמיד את הלב שלו על השרוול, וכמה לב יש בסיפור על אינדי ואבא והגביע של ישו. אין הרבה סרטי הרפתקאות שראויים להתברג ברשימת ה-Feel-good movies הגדולים של כל הזמנים, אבל "מסע הצלב האחרון" זה בדיוק זה.
6. רשימת שינדלר (1993)
עבודת המצלמה. עבודת העריכה. ההופעה של רייף פיינס. האלימות הכל כך לא אופיינית לספיברג הצעיר. הפסקול שג'ון וויליאמס לא רצה לכתוב מרוב יראה. חבל-חבל שבישראל יש איזו הרמת אף קולקטיבית כלפי "רשימת שינדלר", כי אם יש דבר כזה אמנות תחת השראה דתית, אז ככה היא נראית.
5. להציל את טוראי ראיין (1998)
לא בטוח שזה סרט המלחמה הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל זה פחות לגנותו ויותר לזכותם של "מטאל ג'אקט" ו"אפוקליפסה עכשיו". אל תטעו, זה לא רק 26 הדקות הבלתי אפשריות של ההסתערות על נורמנדי: זה כל האפוס הזה.
4. שודדי התיבה האבודה (1981)
וזה חד משמעית סרט ההרפתקאות הטוב ביותר בכל הזמנים. כולל העתיד.
3. אי.טי (1982)
הסרט האהוב עליי, לא רק של ספילברג (ולמען האמת, יש מעט מאוד דברים שאינם סרטים שאהובים עליי כמו הסיפור על הילד שמוצא חבר מכוכב אחר). אבל אנחנו סופרים פה את הטובים ביותר, לא את האהובים ביותר, ומה לעשות שיש למאסטר שניים שמנצחים אותו בנקודות.
2. מלתעות (1975)
החל במוזיקת ה"טה-דם" של וויליאמס, עבור בהופעות של אשכרה כל הצוות וכלה בבניית המתח הפשוט סימפונית, זה אחד הסרטים המושלמים ביותר שנעשו. וזה שמדובר בסך הכל בסרטו השלישי של במאי שהיה אז בן 28 – זה בכלל בלתי נתפס.
1. מפגשים מהסוג השלישי (1977)
בגלל שזה סרט על קולנוע לא פחות משהוא על חייזרים, בגלל שהשיחה המוזיקלית של האדם והחייזר היא שירה שגורמת לי להתייפח מרוב יופי בכל צפייה מחדש, בגלל אלף ואחד דברים שהופכים את "מפגשים" למנצח של המשאל העצמי הזה. ואולי גם של מהדורת קמרלינג ל"הסרטים הכי גדולים בכל הזמנים", אבל אל תגררו אותי כרגע לגיהינום ההחלטות הזה.