הקריירה של טום קרוז בת 35. הוא אמנם עשה שני תפקידי משנה כבר ב-1981, אבל הפריצה הייתה ב-83' עם שלושה סרטים במכה אחת: "לאבד את הבתולים בטיחואנה", סרט המסע-בעקבות-זיונים שהיה התפקיד הגדול הראשון שלו; "שעשועים מסוכנים", הקומדיה הרומנטית בכיכובו שהרקידה אותו בתחתונים כל הדרך למועמדות לגלובוס הזהב; ו"נערי הכרך" של פרנסיס פורד קופולה, שנחשב עד היום לפרויקט המכונן של ה"Brat Pack", דור השחקנים הצעירים שכבש את הוליווד בתחילת האייטיז עם שמות כמו אמיליו אסטבז, אלי שידי, מולי רינגוולד, רוב לאו ודמי מור. כן, איפה הם ואיפה הוא.
אז 35 שנים, וגם 43 סרטים שהכניסו במצטבר 7.8 מיליארד דולר ברחבי העולם (ואלה רק הסרטים בכיכובו של קרוז. אם סופרים גם תפקידי משנה והופעות אורח, זה בערך 9.3 מיליארד). בדרך היו גם שלוש מועמדויות לאוסקר ושלוש זכיות בגלובוס הזהב, ללמדכם שלא הכל זה כסף.
אחרי כל זה, כש"משימה בלתי אפשרית: התרסקות" בכיכובו מעורר התפעלות גורפת - מהו התפקיד הכי גדול של קרוז בן ה-56? מתי הוא היה "הדבר הכי טוב בסרט הזה" ומתי הוא עצמו ביאס ביצירה שמכל הבחינות האחרות הייתה ראויה? זה מה שנעשה כאן: דירוג כל התפקידים של קרוז, בניכוי השניים מ-81' שאיש לא ראה, לפי איכות ההופעה שלו *ולא* איכות הסרטים. ואיך נחליט את זה? כמו שלדעתי העולם כולו צריך להתנהל: מה שאני אומר קובע.
41. "הרחק מכאן", 1992
סרט מגוחך למדי של רון הווארד על זוג מהגרים צעירים בארה"ב של המאה ה-19, ותפקיד מגוחך לחלוטין שהלביש על קרוז מבטא אירי, שלא בטובתו ו/או בטובתה של התרבות האירית.
40. "אגדה", 1985
הפרויקט הראשון של רידלי סקוט אחרי "בלייד ראנר" היה הבטחה לא ממומשת לפנטזיה אפלה כהלכתה, אבל בעוד שוויזואלית היו שם לא מעט רגעים מוצלחים, קרוז נראה כמי שלא מבין מה רוצים מהחיים שלו. מהבחינה הזאת מצבו השתפר, קצת, כשהוא עבר לידיים של האח סקוט השני.
39. "אהבה בשחקים", 1986
טוני סקוט ליהק את קרוז לתפקיד האופייני לתחילת הקריירה שלו - המצליחן השחצן - אלא שלקרוז עצמו עוד לא הייתה אז המודעות העצמית שהופכת את זה לנסבל, אז זה לא.
38. "ימי הרעם", 1990
עוד סרט בינוני מאוד של טוני סקוט, שוב משטנץ המצליחן השחצן. תפקיד שנראה גנרי כבר בזמן אמת, והיום מי זוכר שזה קרה בכלל.
37. "מבצע ואלקירי", 2008
נכון להיום זאת ההופעה האחרונה של קרוז בדרמה-נטו, ואיזה סיום פושר לשלב ה"תנו לי אוסקר" בקריירה שלו. התפקיד היה מעניין על הנייר - קלאוס שנק פון שטאופנברג, הקצין הגרמני שניסה וכמעט הצליח להתנקש בחייו של היטלר - אלא שקרוז נתן הופעה עצית לא אופיינית (אם כי בלי מבטא גרמני, תודה לאל על חסדים קטנים). ביים בריאן סינגר, שהאובססיה שלו לנאצים תמיד נראתה פטישסטית באופן קרינג'י.
36. "לאבד את הבתולים בטיחואנה", 1983
סרט פח של קרטיס הנסן ("סודות אל.איי"), אבל איפשהו צריך להעריך את היכולת של קרוז לצאת בשלום יחסי מתפקיד של צעיר חרמן בשם וודי. ולא כמחווה לוודי אלן, כן? כמנוד ראש לזקפה.
35. "נערי הכרך", 1983
קופולה אמנם הרים כאן לדור שלם של שחקנים ויצר דרמת נעורים אפקטיבית, רק שדווקא קרוז לא הצליח להשאיר רושם מיוחד: זה הרבה יותר סרט של מאט דילון, סי. תומאס האוול, ראלף מאצ'יו ורוב לאו.
34. All the Right Moves", 1983"
סרט כל כך זניח ונשכח שהוא אפילו לא הוקרן בישראל. אבל כסרט ספורט-תיכון - קרוז מגלם שחקן פוטבול מוכשר שהולך ראש בראש עם המאמן שלו, "קצין וג'נטלמן" סטייל - זה הכי סביר שאפשר היה לבקש משחקן בתפקיד הראשי השני וחצי שלו.
33. "קוקטייל", 1988
אחת היצירות הכי מצוטטות ולא-בקטע-טוב של כל הזמנים. הכריזמה של קרוז היא מהדברים הבודדים שאיכשהו עובדים בסרט הברים הנלוז של רוג'ר דונלדסון.
32. "כאריות לכבשים", 2007
רוברט רדפורד, על כיסא הבמאי, הוא כנראה האשם העיקרי בהופעה הזניחה הזאת של קרוז: הסרט הדידקטי על המעורבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן היה כל כך בקטע של מסר שלא נשאר כלום מהדמויות. קרוז שיחק סנאטור רפובליקני, וזה יצא מעניין בערך כמו שזה נשמע.
31. "ג'ק ריצ'ר: אין דרך חזרה", 2016
סרטו של אדוארד זוויק החזיר את קרוז לתפקיד שישב עליו בסדר בסרט הראשון, אבל כאן הכל התחרבש: הסרט עשה רושם ממוחזר ועייף, וקרוז נתן את אחת מההופעות האלה שגורמות לך לחשוב שהסיפור שלו נגמר עד שעוברת שנה והוא חוזר בסרט שבו הוא נראה צעיר יותר בשנתיים.
30. "אבדון", 2013
סרט מד"ב גנרי לחלוטין של ג'וזף קוסינסקי עם הופעה פושרת לגמרי של קרוז. בזבוז זמן מוחלט שקרוז יפצה עליו כעבור שנה עם "קצה המחר" (וקוסינסקי יפצה עליו ב-2017 עם "רק האמיצים" המצוין).
29. "משימה בלתי אפשרית 2", 2000
מבחינתי זאת נקודת השפל של הבמאי ג'ון וו, של סדרת "משימה" ושל קרוז בתוכה. כן, את קטעי האקשן הוא סוחב כמו שרק הוא יודע; בשאר הזמן זה סתם קונצ'רטו לדושבג.
28. "המומיה", 2017
סרט איום ונורא, שלא תהיה טעות, אלא שהבמאי אלכס קורצמן קיבל מקרוז הופעה חביבה של הרפתקן קצת מניאק ש - איך אמר ההוא? - נקלע לסיטואציה. וחוץ מזה, תמיד מצחיק שהאדם השני הכי לא מזדקן אחרי דליה מזור כיכב ב"המומיה".
27. "כמו יום ולילה", 2010
לא ברור מה השתבש בסרטו של ג'יימס מנגולד ("לוגאן", "הולך בדרכי"), אבל לאחד הבמאים הגבריים בהוליווד יצא משהו שנראה קצת כמו קריקטורה של סרט טום קרוז. וראו זה קטע: מה שהרג את הסרט דווקא לא פגע בקרוז, שנראה די מתפנן על ההזדמנות להקצין את עצמו.
26. "ג'ק ריצ'ר", 2012
הריצו הרבה דאחקות על הליהוק של הוד גמדותו לדמות שמתוארת בספריו של לי צ'יילד כגבר בגובה 1.95 מ'; אני לתומי חשבתי שהוא היה ממש בסדר בתפקיד האפל-למחצה הזה, לא יותר ולא פחות.
25. "משימה בלתי אפשרית 3", 2006
הבימוי של ג'יי.ג'יי אברמס השאיר כאן את הסדרה איפשהו באמצע - בין הקו הכמעט רציני של הסרט הראשון והשטותניקיות המוחלטת של הרביעי. קרוז, בהתאמה מושלמת, נותן תפקיד ככה-ככה.
24. "שעשועים מסוכנים", 1983
ההופעה הזאת של קרוז בסרטו של פול בריקמן מעלה בדעתי את הדאנק המהולל שדפק טל בורשטיין בפיינל פור 2001: עדיין לא מהוקצע, אבל ככה נראה שחקן שמגלה את הפוטנציאל של עצמו. סצנת התחתונים היא בכלל הקריירה של קרוז בדקה וחצי: כריזמטי, משעשע, קצת מגוחך, קצת סקסי, מאוד פיזי, תמיד אינטנסיבי.
23. "אוסטין פאוורס: גולדממבר", 2002
הסרט החלש ביותר בסדרה. קרוז, בתפקיד אורח שבו הוא מגלם את עצמו מגלם את פאוורס, הוא נקודת אור נדירה במה שהפך להלוויה של הפרנצ'ייז בבימוי ג'יי רואץ'.
22. "רוק לנצח", 2012
כמעט שום דבר לא עובד במיוזיקל הקומי הזה של אדם שנקמן, עיבוד למחזמר שהצליח יפה מאוד בברודווי, אבל האינטנסיביות האופיינית של קרוז יושבת סבבה על דמות הרוקר עם השיער הארוך מהאייטיז. הנה כך:
21. "הסמוראי האחרון", 2003
סרטו של אדוארד זוויק על איש הצבא האמריקאי שנודד ליפן סובל מעודף פאתוס, אבל הנוכחות של קרוז מרשימה מאוד ומצדיקה את המועמדות שקיבל לגלובוס הזהב. רק, כדבריו האלמותיים של הג'וקר, למה כל כך ברצינות?
20. "צבע הכסף", 1985
לא מסרטיו הגדולים של מרטין סקורסזה, לא מההופעות הגדולות של פול ניומן, וקרוז גונב את ההצגה עם תפקיד שופע כריזמה אופיינית – משהו בין מקסים לדורש סטירה. יודעים מה, רק על היכולת לשחק ברצינות עם התסרוקת הזאת מגיעות לו נקודות:
19. "הפירמה", 1993
כל העיבודים הקולנועיים של ג'ון גרישם נראים היום קצת מצחיקים, וזה בהחלט לא מסרטיו הגדולים של סידני פולאק ("טוטסי", "שלושת ימי הקונדור"). רק מה, הופעה ממש מחשמלת של קרוז.
18. "בחורים טובים", 1992
בתחילת הקריירה שלו יצא לקרוז שם של גנב סרטים - אחרי הכל, הוא עשה את זה גם לפול ניומן שהוזכר לעיל וגם לדסטין הופמן שיוזכר מיד. את "בחורים טובים" הוא לא גנב מג'ק ניקולסון, אבל זה היה תפקיד מדויק להפליא של אדם שנמצא תחת מכבש לחצים משוגע ובעיצומו של המבחן המקצועי הגדול ביותר בקריירת עריכת הדין הקצרה שלו - כמו "הפירמה" רק יותר. כל הקרדיט לבימוי של רוב ריינר.
17. "ראיון עם הערפד", 1994
סרטו של ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות") הוא מהפספוסים המבאסים בהיסטוריה של הוליווד, אלא שקרוז כאילו לא שם לב לזה בכלל: זה תפקיד כל כך מרשים שאני אפילו לא אתחיל כאן שוב עם דליה מזור וכל זה.
16. "משימה בלתי אפשרית", 1996
מעולם לא אהבתי את הסרט הזה על ערימות הטוויסטים הבלתי צליחות שלו, אבל אין ספק שזה טור דה פורס של קרוז בדיוק בתקופה שהקריירה שלו זגזגה בין שוברי קופות וסרטי "איכות": ההופעה הזאת היא בין לבין במובן החיובי של המילה, בדיוק כמו שהסרט הוא בין לבין במובן השלילי.
15. "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", 2015
הסרט החמישי בסדרה והראשון בבימויו של כריסטופר מקווארי והמשך די טבעי ל"קוד הצללים". בסך הכל אחלה הופעה של קרוז, רק ללא אלמנט החידוש של הסרט הרביעי. ר' מקום 12, קיצר.
14. "הנוסע", 2004
הסרט הנורמלי האחרון של הבמאי מייקל מאן ותפקיד נפלא של קרוז כרוצח שכיר שמתנחל במונית של נהג חסר מזל (ג'יימי פוקס, שהיה מועמד לאוסקר). פנינה שמשום מה לא הפכה לקלאסיקה.
13. "תוצרת אמריקה", 2017
סרט והופעה שלא קיבלו מספיק רספקט. נימקתי בהרחבה בזמן אמת.
12. "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים", 2011
נדמה לי שזה הסרט האהוב עליי בסדרה גם עכשיו, אחרי "התרסקות". עם בראד בירד ("משפחת סופר על") על ההגאים, קרוז התבקש לקחת דמות מאזורי הג'יימס בונד אל הכמעט קומדיית צחק-בקול-רם; העובדה שהוא צלח את זה בלי ששמנו לב בכלל היא חתיכת הישג.
11. "נולד ב-4 ביולי", 1989
כמו כל הסרטים של אוליבר סטון, גם זה נראה ממרחק הזמן קצת פתטי וקצת היסטרי. מצד שני זה גם תפקיד מרשים מאוד של קרוז, שבקלות היה עלול לצאת מתאמץ מדי כפצוע המלחמה רון קוביק, אבל הכניס פנימה מספיק נשמה כדי להתקבע סופית כשחקן דרמטי לא רק לגיטימי אלא גם מרגש. הכי הרוויח ביושר את הזכייה הראשונה שלו בגלובוס.
10. "קצה המחר", 2014
סרט מדע בדיוני נפלא, פשוט נפלא, של דאג ליימן. המהלך שעוברת כאן הדמות של קרוז, מסוג של יחצ"ן צבאי מלוקק ופחדן למושיע האנושות בעל כורחו, הוא ניצול מקסימלי של המנעד שלו – וזה עוד באחד הסרטים היחידים של קרוז בשנים האחרונות שבהם הוא לא השתלט לחלוטין על זמן המסך אלא פינה מקום לאמילי בלאנט, שבמובנים רבים היא הכוכבת האמיתית של "קצה המחר". איזה יופי של דבר.
9. "רעם טרופי", 2008
טום קרוז מעולם לא היה משחקני הזיקית. אתה יודע מה תקבל ממנו, לטוב ולרע. בדיוק בגלל זה, ההופעה הזאת כמנהל אולפן שמן-קירח-צועק-מרקד גדולה כל כך: זה קרוז מוכיח שאם הוא רק היה רוצה, הוא היה יכול להיות הסגן של רוברט דה נירו (ולמען הסר ספק, בימים שדה נירו היה דה נירו). קומדיה חד פעמית ותפקיד קטן-ענק.
8. "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", 2018
לכאורה מה הביג דיל לשחק את אית'ן האנט בפעם השישית, גם אם סגנונית יש כאן קצת פליק פלאק לאחור אל הימים היותר רציניים של הפרנצ'ייז. אבל הוואו פקטור המושלם של הסרט הזה נובע לא רק מעבודת בימוי אדירה (שוב מקווארי), אלא גם ואולי בעיקר מהמסירות המוחלטת של קרוז. תחושת ה"זה באמת קורה" היא לא משהו שניתן לרמות אפילו עם האמצעים הקולנועיים של היום, וקרוז אפשר למקווארי ליצור סרט אקשן מרהיב-אך-אמין פשוט בזכות הנכונות שלו לעשות כל דבר שפעלולנים חושבים פעמיים לפני שהם עושים. ניסיתם פעם לשחק תוך כדי צניחה חופשית? אז הנה למה מבחינתי זה בטופ טן שלו בכל הזמנים.
7. "מלחמת העולמות", 2005
לא מספיק מוערך בפילמוגרפיה של סטיבן ספילברג, לגמרי לא מוערך בפילמוגרפיה של קרוז. מסע היח"צ של "מלחמת העולמות" נדפק אנושות מהמופע הזכור לשמצה של קרוז אצל אופרה ווינפרי, שהסית את תשומת הלב מהשילוב היפהפה של תלישות, נחישות ופגיעות שספילברג הוציא מקרוז בשיתוף הפעולה השני שלהם.
6. "דו"ח מיוחד", 2002
וזה הראשון שלהם, סרט אדיר שממש נתפר למידותיו של קרוז - החל בכישורי האקשן, עבור בתזמון הקומי וכלה ביכולת המפתיעה לשדר גבריות פגיעה עד מרוסקת. עכשיו כשאני חושב על זה, התכונה הזאת היא המכנה המשותף לחמשת הסרטים שנשארו לנו.
5. "עיניים עצומות לרווחה", 1999
סרטו האחרון של סטנלי קובריק הוציא מטום קרוז משהו אפל ואבוד, סקס-מניאקי ונלעג, אשם ומבועת. תמיד אפשר לסמוך על קובריק שיהיה לפחות קצת אניגמטי, וזה נכון גם לדמות של ד"ר ביל הרפורד ולאופן המאוד מסוים שבו קרוז התמסר לה. ייחודי זה לא מילה.
4. "ונילה סקיי", 2001
הסרט הזה הוא לגמרי כוסברה: או שאוהבים או שבעעע. אני שייך למחנה הראשון, ונדמה לי שאפילו שונאיו יסכימו שאין עוד שחקן בעולם שהיה אמין (או אפילו סביר) לאורך כל מה שעובר על הגיבור של קמרון קרואו - ממלך העולם לאדם שפניו הושחתו לשפן ניסוי של הקפאת גופות/ השתלת זיכרונות. לראיה, ההופעה של קרוז כאן טובה וזכירה משמעותית יותר מזו של אדוארדו נורייגה במקור הספרדי, "פקח את עיניך".
3. "איש הגשם", 1988
צפיתי בו מחדש לפני כמה שבועות, ונדמה לי שרק עכשיו הבנתי כמה גדול הסרט הזה וכמה גדולה ההופעה של קרוז - על אחת כמה וכמה מול דסטין הופמן באחד משלושת תפקידי חייו (אתם רציניים? "קאובוי של חצות" ו"טוטסי"). קרוז משחק כאן גבר מגעיל שאין דברים כאלה, דמות שהמפתח האמיתי שלה הוא אטימות רגשית ושמשלימה שלישייה של כאלה - האב המנוח המנוכר והמתנכר, האח האוטיסט ריימונד והאח הכאילו-נורמלי צ'רלי. הבמאי בארי לוינסון מפשיר את צ'רלי ומאניש אותו רק בשליש האחרון של הסרט, מה שהופך את התפקיד הזה לכפוי טובה במידה כמעט לא סבירה. אבל קרוז? הוא אוכל אותו בלי מלח.
2. "מגנוליה", 1999
הזכייה השלישית של קרוז בגלובוס הזהב וחד משמעית הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו. יצירת מופת של פול תומאס אנדרסון עם אנסמבל אדיר של שחקנים ודמויות, שהמרגש מכולם הוא קרוז/ פרנק מקי, אמן הפיתוי ("כבדו את הזין ואלפו את הכוס!") שמתהפך לגמרי מול אביו הגוסס. הפסגה הזאת היא חלק מהפלא הכללי של שנת הבציר 99' - עם "המטריקס" ו"אמריקן ביוטי" ו"גרין מייל" ו"מועדון קרב" - אלא שכאן היא מסיימת רק במקום השני.
1. "ג'רי מגווייר", 1996
כתבתי כאן פעם בהרחבה על היכולת המופלאה של הסרט הזה לספר סיפור אחד לגברים וסיפור אחר לנשים. זאת באמת נוצה בכובע של הבמאי-תסריטאי קמרון קרואו, אבל זה פשוט לא היה קורה בלי שתי הפנים של (שוב) זוכה הגלובוס קרוז. דוקטור דושבג ומיסטר פגיעות.
זאת קלאסיקה שלהערכתי תישאר מדוברת ומוערכת גם בעוד 20 שנה, והיא המופע המזוקק ביותר של תופעת טום קרוז לדורותיה. אותו מופע שבגללו מחצית מהמין האנושי זוכרת ישר את "שואו מי דה מאני", ואילו המחצית השנייה נשבעת בשמו של "יו הד מי אט הלו".