10. וויליאם הארט, "נשיקת אשת העכביש", 1986.
כמו שראיתי את זה ב-86', הבעיה היחידה עם הזכייה של הארט באוסקר הייתה שהוא גזל מהריסון פורד פסלון על "העד", המועמדות הראשונה וכנראה גם האחרונה של פורד. אבל לא מזמן צפיתי שוב ב"נשיקת אשת העכביש" - סרט שבזמן אמת אהבתי אהבת נפש - ותשמעו, מה שהארט עושה שם זאת קריקטורת אוחצ'ה שהיום פשוט לא הייתה עוברת, ובצדק.
כן, יש כאן מלא נסיבות מקלות. בראש ובראשונה העובדה שבאמצע האייטיז, בשיא היסטריית האיידס, סרטו של הקטור בבנקו באמת ניסה לעשות חסד עם דמותו של מולינה, ה"הומו הריקני" (כמאמר התקציר ב"ידיעות אחרונות" שמשום מה צרוב לי בראש) שחולק תא כלא עם "השמאלני השרוף" ולנטין (ראול ג'וליה), אבל הארט תמיד היה מאנייריסט איום ונורא והתפקיד הזה אינו יוצא דופן. עם זאת, זה עוד כלום לעומת מבחן-הבדיעבד של הבחור הבא ברשימה.
9. אדי רדמיין, "התיאוריה של הכל", 2014.
ייאמר מיד, אהבתי את "התיאוריה של הכל". אני זוכר גם שהתרשמתי מהיכולת של רדמיין לשחק אך ורק באמצעות עפעופים, העוויות, חיוכים לא רצוניים וכיו"ב כלים העומדים לרשותו של שחקן המגלם אדם משותק, במקרה דנן סטיבן הוקינג. ליטל דיד איי נו שזה לא היה קשור בשיט להוקינג: ככה הג'ינג'י הארור הזה פשוט משחק.
צר לי, זה חזק ממני. מאז הרצף של "הנערה הדנית" ו"עלייתה של ג'ופיטר", וביתר שאת מאז המוסף המתגלגל ההוא של סרטי "הארי פוטר", רדמיין הוא בשבילי סדין כתום. שחקן שמבאס סרט עוד לפני שהאורות נכבים, מספיק שהוא חלק מהקאסט. אז אוקיי, בזמן אמת לא הייתה שום בעיה עם "התיאוריה", אבל היום אני לא יכול לצפות בו בלי לקבל צמרמורות רדמיין ידועות. לכן גם הוא חייב להיות ברשימה המאוד סובייקטיבית הזאת.
8. לאונרדו דיקפריו, "האיש שנולד מחדש", 2016.
תופעה אוסקרית מוכרת היטב היא שחקנים (ושחקניות, ובמאים, ואפילו מלחינים מאז אניו מוריקונה על "שמונת השנואים") שזוכים בפסלון על הסרט הלא נכון. ודיקפריו אכן היה צריך לקבל את שלו על תפקיד הפריצה ב"מה עובר על גילברט", לטעמי ההופעה היחידה בקריירה שלו שהייתה בה באמת איכות בלתי נשכחת. אלא ש"האיש שנולד מחדש" היה יותר מזכייה לא מוצדקת (כלומר, בניכוי העובדה שהיא מנעה מרדמיין זכייה מסמרת שיער על "הנערה הדנית"): זה היה מקרה מובהק של אוסקר על מאמץ.
הוא חוצה נהרות קפואים! הוא נאנס בידי דובה! הוא ישן בתוך סוס! דיקפריו לקח זהב על תלאות הפקה, לא על משחק. אז הנה, קצת צדק פואטי: ממני הוא מקבל עיטור אך ורק על משחק, תת סעיף בחייאת, תפסיקו כבר ללהק אותו לתפקידים של טאף גאי. התנגבתי במגבות קשוחות יותר.
7. ג'ניפר הדסון, "נערות החלומות", 2007.
הוכח מחקרית (טוב, לא מחקרית, אבל אם תשאלו בסביבה הקרובה שלכם אני בטוח שתגלו שזה תופס [השתתפות אסורה על אנשים בתקשורת שיושבים קיוביקל ליד כתב הקולנוע]): אף אחד לא זוכר את המיוזיקל הנפסד הזה, אף אחד לא זוכר את התפקיד שזיכה את ג'ניפר הדסון באוסקר המשנה, ואני מקווה שאין כאן אף מהמשפחה הגרעינית שלה, אבל אף אחד גם לא זוכר את ג'ניפר הדסון (כשחקנית. כזמרת אני מבין שהיא עדיין שרה ובועטת). האוסקר אמור להינתן על הישגים שראויים להופיע בקליפ "לזכרם" לאחר שהתפגרת; על "נערות החלומות" יהיה צריך להוסיף כיתוב עם שם הסרט כדי שהקהל יבין למה הוא מוחא כפיים חלש בנימוס. איי רסט מיי קייס.
6. גווינת פאלטרו, "שייקספיר מאוהב", 1999.
סיפור הקמפיין שהוביל לזכייתו של "שייקספיר מאוהב" בשבעה פרסים, לרבות הסרט הטוב ביותר, הוא כל כך פסיכי שהייתם צריכים לגלול עד האוסקר הבא אם הייתי מספר כאן את כולו. כרגע אסתפק באמירה כללית שאני חש שלוכדת את מהות העניין: דה פאק?
מעולם לא נמניתי עם ההייטרים של פאלטרו - אני מבסוט ממנה תמידית בתפקיד פפר פוטס ביקום של מארוול וזוכר לה לנצח את ההגשה המושלמת של השורה "אין צורך להפוך לוודי אלן" מתוך "דלתות מסתובבות" - אבל "שייקספיר" היה סרט פשוט נורא. התפקיד של פאלטרו אמנם לא היה הדבר הנורא ביותר בו (התואר הזה שייך לתסריט, שכמובן זכה גם הוא באוסקר), אבל עדיין. דה פאק.
5. שון פן, "מיסטיק ריבר", 2004.
בדיוק יצא לי לכתוב אפרופו "הפרד" שקלינט איסטווד הוא במאי מוצלח יותר כמעט בכל הילוך מאשר בזה המלודרמטי, והתפקיד של פן ב"מיסטיק ריבר" הוא בעיניי סימפטום של הבעיה: מוגזם, לוחץ חזק מדי על בלוטות הרגש, וכתוצאה משני הנ"לים גם לא באמת מרגש. ואני מזכיר - פן משחק כאן אב שאיבד את בתו, ושאחד מחבריו הטובים ביותר הוא החשוד המיידי כאחראי לכך (טים רובינס, שלקח גם הוא אוסקר, גם הוא על התפקיד הלא נכון. מסורת זו מסורת).
על ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו ואחת הגדולות של שחקן משנה בכל הזמנים, עורך הדין היהודי ב"דרכו של קרליטו", פן אפילו לא היה מועמד לאוסקר. יש כמעט צדק פואטי בזה ששתי הזכיות שלו, על "מיסטיק ריבר" ועל "מילק", היו על תפקידי Meh.
4. האלי ברי, "מונסטר בול", 2002.
יותר מעשור לפני ענייני "האוסקר הלבן", ברי לקחה את הפרס על סרט זניח במהלך שנתפס בזמן אמת כאפליה מתקנת, ובדיעבד נראה סתם כמו עוד WTF של האקדמיה. בסופו של דבר, הזיכרון החי היחיד מהסרט ומהפרס הוא נאום הזכייה שבישראל קיבל את האינסטנט-כינוי "האלי בכי"; זה פחות או יותר כל הסיפור. כלומר, זה והעובדה שמול ברי התמודדה סיסי ספייסק עם התפקיד המושלם שלה ב"בחדר המיטות", שבניגוד ל"מונסטר בול" היה גם סרט - איך קוראים לזה - טוב.
3. ג'ון וויין, "אומץ אמיתי", 1970.
נו באמת. אפילו ג'ון וויין לא חשב שג'ון וויין יודע לשחק, ולמען האמת הוא מעולם לא ניסה - האיש נודע בכך שההתנהגות שלו בעולם האמיתי, לרבות ההליכה הבלתי נשכחת, לא הייתה שונה במאום מהפרסונה הקולנועית שלו. "אומץ אמיתי" המקורי הוא סרט הרבה פחות טוב מהרימייק של האחים כהן, אבל זה שולי. העניין עם הזכייה הזאת אינו איכות הסרט וגם לא שאלת התפקיד הנכון/ לא נכון: להעניק לג'ון ויין פרס על אמנות המשחק זה מקרה קלאסי של אוכף על גב פר.
2. סנדרה בולוק, "הזדמנות שנייה", 2010.
סנדרה בולוק נהדרת. היא נהדרת כקומיקאית (בעולם מושלם היא הייתה לפחות מועמדת על "עצבניות אש") והיא נהדרת כשחקנית דרמטית (המועמדות שלה על "כוח משיכה" הייתה מהמוצדקות; זאת פשוט הייתה שנה טובה מדי עם קייט בלאנשט שזכתה על "יסמין הכחולה" ואיימי אדאמס שהפציצה ב"חלום אמריקאי"). אבל דווקא "הזדמנות שנייה"? דווקא דרמת ההולמארק הזאת?
אחד האבסורדים הגדולים הוא ש"הזדמנות" נתפס בשעתו כסרט "נכון" - מזכיר לכם, בולוק משחקת אישה לבנה (אוקיי, דה) שבעידודה הופך דר רחוב שחור לכוכב פוטבול. מול בולוק הייתה מועמדת גבורי סידיבי על התפקיד הבאמת בלתי נשכח שלה ב"פרשס", ומה נהיה? הפרס הלך לסרט הלבן-מציל-שחור שנשכח שנייה אחרי הטקס. אני רוצה להודות לחברי האקדמיה.
1. אל פצ'ינו, "ניחוח אישה", 1993.
סרט עבש; שחקן-שכנגד מהאיומים שהיו בביזנס (כריס אודונל); במאי ששבר רצף של קומדיות אקשן אדירות (מרטין ברסט, "מרדף חצות", "השוטר מבברלי הילס") בשביל הפיגול הזה; רימייק גס ועילג לסרט איטלקי טוב בהרבה. ועדיין, מכל החטאים של "ניחוח אישה", הפרס של פצ'ינו הוא החמור מכולם.
עזבו "לא התפקיד הנכון": אצל פצ'ינו הרי אפשר לנהל דיון אינסופי בשאלה מהו התפקיד הכן נכון (בשביל הכסף שלי זה שניים, "אחר צהריים של פורענות" ו"ים של אהבה", אבל באמת עזבו עכשיו). כי זה לא רק שהדמות של איש הצבא העיוור הייתה טובה פחות מאחרות של השחקן העצום הזה, לא רק שאיסטווד הפסיד לו אוסקר משחק סופר-מוצדק על "בלתי נסלח": זה שההופעה ההיא הייתה מחורבנת בכל קנה מידה.
בדירוגים האלה יש תמיד משהו שרירותי, אבל פצ'ינו הרוויח כאן את המקום הראשון ביושר מוחלט. לעזאזל, אפילו איליין מ"סיינפלד" עשתה עבודה טובה יותר עם קריאת ה"הוּ-אׇה" המטופשת ההיא.