ב-30 באפריל 2008 הגיע "איירון מן" לאולמות, אבל לקולנוע הגיע משהו גדול בהרבה: היקום.
היום, כשגם "די.סי" וגם "מלחמת הכוכבים" וגם "הארי פוטר" הם יקומים קולנועיים, זה נראה כמעט מובן מאליו. אבל כש"מארוול" התחילה עם זה, הכי קרוב לשאפתנות שלה היה פרויקט "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון, שלושה סרטים שתוכננו מראש וצולמו בבת אחת, מה שלכאורה היווה סיכון משולש אבל בפועל הצניח את העלויות פר-סרט. ההפקות של מארוול הן מסורתיות יותר במובן הזה: הכל חלק מתכנית-על, אבל הסרטים נעשים אחד-אחד, עם תקציבים, ובהתאם גם סיכונים, שתמיד נמצאים צפונית ל-100 מיליון דולר לחתיכה.
וזה מצליח להם. לא רק במובן הכלכלי: ביקום הקולנועי של מארוול אין אפילו סרט ממש מחורבן אחד. שזה מופלא לכשעצמו, ועוד יותר מופלא כשמביטים על הנעשה בדי.סי, שם המצב הפוך ברמה של תמונת מראה. זה גם מסבך את חיי כמבקר, כי בתום עשר שנות יקום קולנועי, רגע לפני "הנוקמים: מלחמת האינסוף" שיוצא בשבוע הבא (26.4), אין עוד מנוס מדירוג 18 הסרטים הראשונים בפרויקט המתגלגל העצום הזה. אז הנה הוא, מוגש לאחר צפייה חוזרת בכותרים הישנים יותר. כן, עד כדי כך אני משקיען. דיר באלאק לשנות לי את זה בעריכה לחננה.
18. "תור: העולם האפל", 2013
אחרי סרט ראשון שייקספירי באווירתו, מארוול שינתה כיוון והלכה על גנרי. כלומר, אני מניח בזהירות שזה לא מה שמפיק-העל קווין פייגי ביקש מהבמאי אלן טיילור, אבל זה מה שיצא: סרט גיבורי-על כל כך שגרתי שצריך את גוגל כדי להיזכר מה קורה בו (זה הזה עם החומר המסתורי שנקרא "אתר". לא מזכיר לכם כלום? אז מש"ל).
17. "הענק הירוק", 2008
דבר אחד ייאמר לזכות הגרסה בבימוי לואי לטרייה ובכיכוב אדוארד נורטון: היא לא איומה כמו הקודמת, זאת מ-2003 שביים אנג לי עם אריק באנה בתפקיד הראשי. לא שזאת חוכמה גדולה, אבל עדיין. לטרייה ניסה להפוך את האלק לכיף, שזה בהחלט נאצל, אבל האלק הוא לא כיף; הוא כנראה גיבור-העל שהכי לא היית רוצה להיות, וזה הופך אותו לנון-סטארטר ביקום של מארוול, שכל הקטע שלו זה מה שהאמריקאים מכנים Good clean fun. אין פלא שזה היה הניסיון האחרון לבסס סרט שלם על הברנש הירקרק (וכמה, כמה טוב שאחריו נורטון הלך ומארק רופאלו בא).
16. "הפנתר השחור", 2018
אני מאוד מכבד את מה שהבמאי ריאן קוגלר ניסה לעשות בסרט הזה, אבל אין כמעט שום דבר שאני אוהב באיך שהוא עשה את זה. כבר כתבתי בהרחבה למה, אבל "נורא משעמם" די מסכם את זה אם אין לכם כוח להקליק.
15. "איירון מן 2", 2010
הרבה אנשים מתעבים את הסרט הזה, שאחריו החליטה מארוול להפקיע את תת-הפרנצ'ייז של איירון מן מידיו של ג'ון פאברו, מי שביים גם את הסרט הראשון. אני חושב ש"איירון מן 2" חמוד מאוד ושההופעה של רוברט דאוני ג'וניור מעפילה לפסגות ג'ק ניקולסוניות, אבל אין ספק שהוא גם סרט פגום - בראש ובראשונה בגלל הבד-גאי דמיקולו שמגלם מיקי רורק.
14. "הנוקמים: עידן אולטרון", 2015
הסרט האחרון שעשה ג'וס ווידון אצל מארוול לפני שעבר למתחרה די.סי הוא גם הסרט החלש ביותר של האיש המוכשר הזה, יוצר "באפי ציידת הערפדים" ו"Firefly" - וגם "הנוקמים" הראשון, שהצליח בכל מקום שבו סרט ההמשך נכשל. יש לא מעט סצנות מוצלחות ב"אולטרון", אבל כמכלול הסרט קורס מרוב תת-עלילות ודמויות, מה גם שהכמויות של אנימציhת המחשב גורמות לזה להיראות פחות מארוול ויותר "שרק".
13. "שומרי הגלקסיה 2", 2017
אם "אולטרון" לא הבהיר את הנקודה, בשנה שעברה הוכח סופית שסרטי האנסמבל של מארוול נופלים בסיבוב השני. ולמען האמת, נופלים על מהמורות דומות: גם ג'יימס גאן, כמו ווידון, הגזים לגמרי בסרט ההמשך והפציץ דמויות מיותרות (עד עכשיו אני לא מבין מה הפונקציה של סילבסטר סטאלון) וסצנות אובר-דה-טופ (פאק-מן? היינו ממש חייבים את פאק-מן?). זה לא סרט רע; זה פשוט יותר מדי.
12. "אנט מן", 2015
רגע לפני שאתחיל לבחור בין טוב לטוב, זו אחת האכזבות הגדולות שלי ממארוול - ולא מפני שהסרט גרוע, אלא כי היה לו כל כך הרבה יותר פוטנציאל. אפשר היה להריח צרות כשהבמאי אדגר רייט ("מת על המתים") הוחלף בפייטון ריד, ולמרות שהתוצאה לא הייתה מבאסת כמו שהאוהדים הרבים של רייט חשבו שתהיה, מדובר במקרה קלאסי של שמיכה קצרה: לא מספיק מצחיק, לא מספיק סוחף, לא מספיק וואו פקטור. לא מספיק.
11. "תור", 2011
תור היה תמיד קשה לפיצוח. ויזואלית מדובר בגרסה שרירית של אסטריקס, מהותית הוא אל-למחצה שסובל מהבעיה הסופרמנית המוכרת של עוצמת יתר. קנת בראנה לקח את החומרים הטריקיים האלה, עשה מהם משהו בין אופרת סבון לשייקספיר, ועד היום אני מעריץ אותו על זה שהוא גרם לכל הבלגן לעבוד. שלא לדבר על הליהוק של טום הידלסטון לתפקיד לוקי, הברקה שממשיכה לשרת היטב את היקום של מארוול עד היום.
10. "איירון מן 3", 2013
אולי הסרט של מארוול שסובל מהמקרה הכי חמור של הערכת חסר. אחרי הפטפטנות של הסרט השני, שיין בלאק החליף את ג'ון פאברו והביא איתו את הסגנון המוכר והאהוב שלו: אקשן כיפי, מצחיק במידה ומטומטם במובן החיובי של המילה.
>> איזה סרט תמיד מצחיק את תם אהרן, אורח הפרק החדש בסדרת הפודקאסטים הקולנועית "גיקונומי פיצ'רינג"? האזינו לפרק המלא:
שיין בלאק, האיש שכתב את "נשק קטלני" וביים את "קיס קיס באנג באנג" ואת "בלשים בע"מ" האדירים, עשה מ"איירון 3" אחלה סרט קומיקס. מבחינתי זו בחירה לגמרי ראויה לספתח של עשרת הגדולים.
9. "קפטן אמריקה", 2011
אהבתי מאוד את הסרט הזה עם יציאתו, אבל צפייה מחודשת בו קצת הורידה לי. זה עדיין סרט אוריג'ין מקסים ונוגע ללב, אולי המרגש ביותר ביקום של מארוול, אבל הבימוי של ג'ו ג'ונסטון שגרתי והנבלים הנאצים לא מצליחים לעניין לרגע. מצד שני, לצפות בו *אחרי* שרואים את ההמשכים שלו זה קצת לא פייר.
8. "ספיידרמן: השיבה הביתה", 2017
אחרי שני סרטי "ספיידרמן המופלא" של מארק ווב עם אנדרו גארפילד, שכוח העל שלהם היה לגרום לך להתגעגע לסרטי "ספיידרמן" של סם ריימי בכיכוב טובי מגווייר, העכביש חזר מ"סוני" לידיה של מארוול - ואין אפס, הגרסה של ג'ון ווטס עם טום הולנד הייתה הכי חוויה מתקנת שאפשר לבקש. אבל למה בעצם היינו צריכים שלושה ספיידרמנים שונים בתוך עשר שנים? על זה כבר אין לי תשובה.
7. "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", 2016
אגב חוויה מתקנת, זה בדיוק מה שהיה "מלחמת האזרחים" ל"אולטרון". הבמאים-אחים אנתוני וג'ו רוסו עשו כאן בעצם את "הנוקמים 2.5", וזה יצא להם פשוט יופי: סרט שמצד אחד הלך קדימה עם האקשן הנפלא שהם העריפו שנתיים קודם על "חייל החורף", ומצד שני הצליח להיות סרט אנסמבל מהודק ומוצלח בהרבה מ"אולטרון". המגרעה היחידה שלו היא הבטן שצמחה לו באמצע, כשספיידרמן נכנס לעניינים ומתפתח קרב ארוך מדי ומיותר למדי בין גיבורי-העל, אז זה כבר גובל בהתקטננות.
6. "הנוקמים", 2012
זה מתנקז לשוט אחד: המצלמה של ג'וס ווידון מקיפה את כל הנוקמים המקוריים רגע לפני פרוץ הקרב הגדול על ניו יורק, ואנחנו רואים בפעם הראשונה את מה שעמד לנגד עיניו של קווין פייגי כשהפרויקט המונומנטלי הזה יצא לדרך. העובדה שלמרות כובד המאורע הצליח ווידון לעשות מזה סרט קליל וכיפי, זורם וקצבי, מצחיק וסוחף - בעיניי זה תמיד היה לא פחות מנס.
5. "קפטן אמריקה: חייל החורף", 2014
לא רק סרט האקשן הטוב ביותר של מארוול, אלא גם אחד הטובים בכל הזמנים. האחים רוסו עובדים אולד-סקול, על אפקטים פיזיים במקום ממוחשבים, ויש להם חוש קצב פשוט מושלם. כשהסרט הזה בפלואו שלו, הוא מזכיר את הפלא של סרטי "הפשיטה": אקשן כל כך אמין וכל כך מסעיר שאפשר לבהות בו בלי שום מגבלת סבלנות. רק בגלל הכתיבה, שנופלת מהצד הסגנוני - טוב, וגם חוסר היכולת הכרוני של כריס אוונס לשחק משהו מעבר למנעד של צודק וכועס/צודק ולא כועס - הוא לא גבוה יותר ברשימה.
4. "תור: ראגנארוק", 2017
הקומדיה הכי מובהקת של מארוול היא בעיניי גם אחת הפסגות שלה וגם אחת היציאות הכי מטורללות שלה: קומדיית אינדי ניו זילנדית ב-180 מיליון דולר. לעוד סופרלטיבים היכנסו לביקורת המלאה.
3. "דוקטור סטריינג'", 2016
ארבע פעמים צפיתי בסרט הזה, ובכל פעם מחדש התפעלתי ממנו יותר. "מרהיב" זה תיאור הולם אחד למה שעשה כאן הבמאי סקוט דריקסון; תיאורים הולמים נוספים בביקורת המלאה.
2. "שומרי הגלקסיה", 2014
כשהסרט הזה יצא, שנה לפני ש"הכוח מתעורר", אני זוכר את עצמי חושב: פאק, ככה בדיוק צריך להיראות סרט "מלחמת הכוכבים". ג'יימס גאן רקח שילוב מושלם של שטותניקיות מוחלטת, נוסטלגיה כנה, אקשן פרוע ועיצוב אמנותי מלא דמיון, והתוצאה היא בול - אבל בול - מה שהתכוונו אליו מפיצי "מלחמת הכוכבים" בישראל כשכתבו על הכרזה שלו ב-1977 את הסלוגן האלמותי "מערבון בחלל: סרט שכולו כיף".
1. "איירון מן", 2008
לא בגלל שהוא התחיל הכל: בגלל שהוא כל כך טוב. לאחרונה צפיתי בו שוב ופשוט לא יכולתי להפסיק להתפעל - מהכתיבה הקצבית של פאברו, מהביצוע המושלם של דאוני, מאינספור ההמצאות הוויזואליות המקסימות, ומעל לכל מהחסכוניות. אם רוב סרטי מארוול הם משהו בין מכוניות פורמולה 1 לסמי טריילרים, אז "איירון מן" הוא גולף GTI. בלי גרם מיותר, בלי דקה עודף, בלי שום תת-עלילה מיותרת. פשוט סיפור אוריג'ין (ואיה כורם אהובתי הייתה מוסיפה: סיפור אוריג'ין פשוט), לא פחות ולא יותר. ככזה הוא מיישר קו עם שני הגדולים בכל הזמנים: "סופרמן" (המקורי, כמובן שהמקורי) ו"באטמן מתחיל".