הגיע הזמן להודות, שוב, שהתקשורת לא מבינה כלום - ובתקשורת הכוונה לסקרים הנחושים שהתפרסמו בכל מקום וניבאו את ניצחונה הוודאי של הילארי; לעמית סגל, שבשלוש לפנות בוקר אמר שלטראמפ אין סיכוי; ליונית לוי, שנראית כבר כמה שעות כאילו בא לה לבכות; לכל אושיות הפייסבוק שבכלל לא מצביעות בארה"ב אבל היה ברור להם שהילארי לוקחת כי הם ראו שבע עונות של "הבית הלבן"; ולכל פיד המקוננים בטוויטר שכבר לפני יומיים שינה בזחיחות את הקאבר פוטו להילארי ועכשיו מאיים להתקבץ עם נרות בכיכר.
כי בסוף התברר שתחושת הבטן הקולקטיבית, ממש כמו אצלנו בבחירות ב-2015, אפילו לא הייתה בכיוון. האווירה הכללית ש"ברור שהילארי לוקחת", שגובתה בכותרות וסקרים, הייתה רק ביטוי אקראי ושרירותי לרחשי לב של כמה שמאלנים, לא שיקוף של המציאות או של הדופק בשטח. באמת, עדיף כבר לסמוך על פול התמנון המנוח מאשר על דמוקרטים שבטוחים שאם ביונסה אומרת לאנשים להצביע להילארי הם באמת יעשו את זה. אגב, בכל סקרי הלייב פייסבוק טראמפ ניצח, אבל לא ממש התייחסו אליהם.
גם בארה"ב, כמו בישראל, יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין התקשורת ובין ציבור הבוחרים. במערכת הבחירות הזאת התקשורת האמריקאית לא רק סיקרה את הבחירות, היא גם לקחה צד. פלא שעכשיו היא ממוטטת? הכותרת ב"ניו יורק טיימס" היא "המומים, מאוכזבים", "ווג" תמכו בהילארי באופן גורף ועם ההפסד העלו מסך שחור, MTV תמכו בהילארי ועכשיו מתאבלים, וגם בתכנית "בוקר חם" בערוץ 2 הופיעה הכותרת "אפוקליפסה עכשיו: טראמפ נבחר לנשיאות". כן, אפוקליפסה. התקשורת לא הסתירה את התגייסותה למען הילארי, וגם לא ממש מתאפקת עם ביטויי האכזבה. וזה בסדר, זה בסדר להכריז שזאת השעה לקום ולעשות את כל מה שאפשר בשביל שאדם שהתבטא בגזענות, שהטריד מינית ושלא מבין מה הבעיה עם להשתמש בנשק גרעיני לא יקבל גישה לכל הכפתורים האדומים שבעולם - אבל לא על חשבון חיבור למציאות.
רוב הבוחרים האמריקאים האמינו, בצדק, שהתקשורת מוטה נגד טראמפ. אבל החשיפה שהוא קיבל, גם אם שלילית, רק הועילה לו. הנתק בין התקשורת לציבור כל כך גדול, שהיא לא רק נכשלת פעם אחר פעם בחיזוי וסיקור המצב, אלא גם בסתם הבנה בסיסית של הכיוון אליו נושבת הרוח. הנתק הזה לא מוביל רק להפתעות המביכות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, אלא גם יוצר אנטגוניזם שמגדיל את הפער הזה. לא שטראמפ נבחר בגלל שהתקשורת התגייסה למען הילארי, אבל רוב הסיכויים שזה קצת עזר.
וזה כל פעם קורה מחדש – בבחירות האחרונות בישראל, בברקזיט, ועכשיו עם טראמפ, איכשהו כולם מופתעים כל הזמן. אבל התקשורת, בשביל למלא את תפקידה כמו שצריך, חייבת להפסיק להיות מופתעת. בין אם היא מגויסת שמאלה או ימינה או מחליטה לחזור לימי האובייקטיביות הבלתי מתפשרת, היא צריכה לפחות להבין מה קורה. כי די, באמת, פדיחות.