את 146 העמודים הדחוסים של "ליברל", הירחון החדש של האוליגרך ליאוניד נבזלין, חותם טקסט רינו צרורי קלאסי - פואמה שמתיימרת לדבר בתחתונים ולרמוז בעליונים ונקראת "התחייבות ראשונה לאדם ברוך". זה לא במקרה. עורכיו של "ליברל" רואים עצמם במודע או שלא במודע כממשיכי דרכו של אדם ברוך, המרא דאתרא של העיתונות המגזינית המקומית. ההיתלות על אילנות גבוהים עושה חשק לפתוח את הביקורת הראשונה על הגיליון הראשון של "ליברל" בציטוט של אותו ברוך על הולדתם של עיתונים חדשים ועל האנשים שבדרך כלל עושים אותם: "זו מחתרת מדוכאי אמצעי התקשורת", כתב ברוך במדור קשר עין ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1979. "אסביר זאת כך: אמצעי התקשורת במרכזים הגדולים תפוסים, מלאים, מאוישים. אלפי אמנים, סופרים, מעצבים, מבקרים וכו' מסתובבים, בניו יורק למשל, מחוץ למערכת התקשורת (טלוויזיה, עיתונות, רדיו) כשהאנרגיה העצומה שלהם ממלאת את המכנסיים שלהם".
רק שאת "ליברל" לא עושים מדוכאי תעשיית התקשורת ואין בו כוחות עם אנרגיה במכנסיים שרק מחכה להתפוצץ (הכנס כאן עקיצה הומוריסטית על עמנואל רוזן). נהפוכו. מדובר בקאדר שרובו מורכב מעיתונאים ותיקים ושבעים (במצב העגום של התקשורת היום אתה יכול להיות עיתונאי ותיק ושבע כבר בגיל 35), שפועלים מתוך המיינסטרים הישראלי ושהדבר האחרון שחסר להם זה פלטפורמות לבטא את עצמם (ואלו שרואים עצמם מעט מוגבלים בזירה שלהם מתפעלים לרוב חשבון טוויטר המשמש פורקן עבורם). גם בחירת עולמות התוכן להם מוקדש העיתון (פוליטיקה, תקשורת, תרבות) מעידה על אג'נדה של ליטוף או מקסימום נענוע קל של הסדר הקיים. במציאות של היום, ההחלטה שלא לכתוב על כלכלה היא במקרה הטוב תמוהה ובמקרה הרע חסרת אחריות. עיתונים ומגזינים בעולם (וגם בארץ), מאתגרים את השיטה הכלכלית הקיימת ואת האחוז האחד שיונק מהשד שלה ומציפים שאלות חשובות (בעקבות הלחץ החברתי, כמובן). כמגזין שמציג את עצמו כחף מאינטרסים עסקיים, יש ל"ליברל" חובה מוסרית לעסוק גם בנושאים אלו, רצוי ברמת התחקירים. יש לא מעט עיתונאים כלכליים חרוצים וטובים שמסתובבים שם בחוץ.
מלבד סגירת החשבונות הפנים אולגרכית יש ב"ליברל" לא מעט תכנים טובים. צלילת עומק לתוך המגזין (שמבחינה עיצובית, חייבים לומר, הוא לא ממש מזמין), בהחלט עושה חשק להתקשר למחלקת המנויים או לפחות להצהיר שתעשו זאת ברשת חברתית זו או אחרת: כתבת הפרופיל של רן אדליסט על בנימין נתניהו, כתבת הפרופיל של רונית ורדי על אביגדור ליברמן, הטור האמיץ של אלדד יניב שהבית החדש שלו בפרינט מעניק לו חיים חדשים ומבטיח את הכבוד שהוא ראוי לו, כפולה מרגשת של יובל נתן על מות העיתונאי (נושא אמנם חרוש אבל עדיין חשוב), חיקוי ברנז'אי מוצלח של המדור "ועדת המדרוג" (ב"מוסף הארץ" העתיקו את הפורמט מה"ניו יורק מגזין", אז כנראה שהגונב מגנב פטור), כתבה של עמנואל רוזן על מלחמות העיתונאים בפרשת הרפז ועוד.
*אם השקעתם בסקר רציני ומקיף על נתניהו, לא כדאי לפרוש אותו על כפולה מכובדת ולא לגרום לו ללכת לאיבוד בהרים של טקסט?
* ההחלטה להתמקד בעיקר באיורים מפספסת את הפוטנציאל הגלום בפורמט. למגזין שרואה את עצמו מושפע מה"ניו יורק מגזין" וה"ואניטי פייר" כדאי לשקול שימוש בצלמי מגזין מקצועיים שיפיחו בו חיים ויקרבו אותו יותר אל תרבות המגזינים האמריקאית ולא לכתב העת של הסתדרות המורים בישראל.
* "מגזין! פרינט! בלי נוכחות דיגיטלית בכלל", מתאר יובל נתן את "ליברל" בטור המצוין שלו. כרגע באתר של המגזין ניתן לקרוא את תחילת הכתבות בלבד, כשעל מנת לקרוא את הכתבות המלאות מזמינים אותך לשים יד על המגזין המודפס. כדאי לקודקודי "ליברל" לשקול בכל זאת לתת חיים דיגיטליים לפחות לחלק מהתכנים. מגזין ברנז'אי חי בראש ובראשונה על הדיבור סביבו. אפס נוכחות דיגיטלית שווה אפס דיבור שווה מוות. ל"ליברל", למרות הפגמים שלו, מגיע לחיות. לפחות עד שפוטין ייפול.