הקול של דניאל פאר הוא עוד פיסת ילדות שלי שנעלמת עכשיו. אפשר כמובן לטעון שהיא נעלמת כבר שנים. פאר פרש לפנסיה כבר לפני שבע שנים, והעולם השתנה הרבה קודם. בישראל, שאין בה שום כבוד למסורת, איש לא הציע לו איזו פינה מכובדת, או משהו. אפילו לא להדריך קריינים צעירים כמו שכל כך אהב. ופאר עצמו, איש צנוע, מהדור שבו אנשים מסוגו הגדירו עצמם "עובדי ציבור", פשוט הלך הביתה. אולי הטעות שלו הייתה שלא עבר לערוץ 2 ברגע המכונן, וגווע עם השידור הציבורי. אבל ניהול הקריירה שלו אינו העניין. אם נולדתם לפני 1990 - אזכור השם "דניאל פאר", בטוח נוגע בכם.
הדור שגדל על מגישי הטלוויזיה העכשויים, שמתנפלים עליך מהמסך ואחר כך רודפים אחריך ברשתות החברתיות, בצרחות, כנראה לא יבין מה היה בו, ב"דניאל פאר". הוא היה שדרן רדיו ומגיש טלוויזיה אהוב בעידן שבו תפקיד המגיש היה רק להגיש. הוא לא היה הנושא, לא העיקר, בטח לא המרכז. אבל הוא כן היה איש שכל ישראלי מכיר. מהנשיא וראש הממשלה, ועד ילדי הגן. כולם הכירו את פניו, את חיוכו הטוב, את הדיקציה המעולה.
פאר עבר מהרדיו לערוץ הראשון, בעידן התשעים אחוז רייטינג. חיים יבין נחשב למר טלוויזיה, בגלל שהיה סמכותי יותר וקשוח. פאר היה נחמד יותר, אם כי פחות מתקתק מדן כנר. הוא היה האמצע בין מתיקות לסבר פנים חמור. הטענה לפעמים הייתה שהוא מעט סכריני, כלומר במושגים של הימים ההם "נשי מדי" להוביל שידור בזמן מלחמות. ולכן, למרות שהגיש חדשות במשך שנים רבות והוביל שידור במלחמות לא מעטות - הוא לא באמת היה מזוהה איתן. הוא הגיש במשך שנים את "כלבוטק", אבל שוב, מאחר שהיה מעט "נחמד מדי", בסופו של דבר רפי גינת הרועם הוא זה שמזוהה עם המותג הזה.
וכך, האירוע שאולי מזוהה איתו יותר מכל הוא הנחיית האירוויזיון בירושלים בשנת 1979 לצידה של ירדנה ארזי, שהייתה אז חסרת נסיון בהנחיה. אבל כולם ידעו שדניאל פאר יעמוד בקלות בשידור גם מול מאות מיליונים, וכך היה. היום זה נראה קצת מצחיק, להביט בהם כשהם מציגים את השירים בדרמטיות ובעברית גבוהה. אבל ב-79', כשמדינה שלמה הייתה במתח - האם נצליח "לעמוד במשימה" - דניאל פאר היה שם, והביא לכולנו גאווה גדולה. הוא ייצג אותנו בכבוד. בהיררכיה הישראלית, אין הצלחה גדולה מזו. וזו, מבחינה לאומית, היתה שעתו היפה.
פגשתי אותו כמה פעמים לאורך השנים, גם בחברת רעייתו. והוא היה, גם בחיים, נחמד, ואדיב, ואלגנטי, כמו שהיית מצפה מדניאל פאר. חבריו ברשות השידור תמיד אמרו ש"אצל דני, וואט יו סי איז וואט יו גט" והם התכוונו לזה באהבה. כלומר הוא היה אלגנטי גם מאחורי הקלעים, לא מרפקן גדול, אבל גם לא פראייר, לא בחשן. איש מוכשר מאין כמותו בהגשת רדיו וטלוויזיה, שגם ערך שנים רבות. איש שזכה להערכה בזכות כישוריו. לא יותר ולא פחות. ואיש שאהב מאוד לעזור לקריינים וקרייניות צעירים להשתלט על השפה, בלי להתנשא עליהם. כשפרש לגמלאות, כתב עליו יעקב אחימאיר שעם פרישתו, כאילו אנחנו נפרדים מ"תרבות שידור".
אולי הגיע הזמן שהחברים הצעירים ב"כאן" יתחילו להעלות לאתר שלהם קטעי ממורביליה ישנים ומשמעותיים, ובכך לשמר את הקולות האלה של אנשים כמו דניאל פאר, שהיה לרגעים, ובאופן בלתי כוחני, הקול של ישראל. לפני שיישכח. יהי זכרו ברוך.
mako תרבות בפייסבוק