התחלתי לכתוב משהו על הניגון המיוחד הזה של קולו, על הקריינות המונוטונית, כאילו אדישה, על איך צילם ציפורים כדי לספר סיפור על אנשים, איך הצליח להפוך דייג אשדודי לגיבור תרבות, איך תיעד את עלילות סיירת רימון בעזה ב-1970 ואיך התכסח עם סילבן שלום באולפן ערוץ עשר ב-2009. איך יחסר לנו קולו החד של האיש הזה, שידע ללכוד מציאות מורכבת בשני שוטים ומשפט קריינות, שצחק על כולם, גם עלינו ועל עצמו, וחשוב מכל: שמעולם לא נכנע לשררה, ולא התקפל לתוך הקונצנזוס; שברא את תכנית הסאטירה הנשכנית הראשונה בישראל בעידן שבו אסור היה להגיד את המילה "שב"כ", שהפך עם השנים לאחד המיתוסים היחידים סביבנו. עמדתי לכתוב על גאון של טלוויזיה ומופת של עיתונות.
אבל בסוף החלטתי לוותר על הניסוחים המדויקים (הוא הצליח לייצר אותם בלי לנסות לדייק, כאילו דרך אגב, הוציא מתחת ידו את את החיספוס הקירשנבאומי, הרישול הכי מדויק שידעה הטלוויזיה מעודה). בסוף הבנתי שאני רק רוצה לספר על איש אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שמאוד מאוד אהבתי.
אני גם יודעת מתי התאהבתי: ביום שבו הזמין אותי אליו הביתה למכמורת – הוא היה אז מנכ"ל רשות השידור - כדי להציע לי להגיש את "מבט".
זה היה לפני עשרים שנה, אולי יותר. אם אלוהים היה מזמין אותי לבראנץ' בגן עדן הייתי מתרגשת פחות. עצרתי ליד הפנקייק של כפר ויתקין כדי להסדיר את הנשימה, חניתי מול הבית הצנוע, לא רחוק מהים, וכל השאר נמחק לגמרי מן הזיכרון. חוץ מקערת סלט ענקית, וערימת פלחי אבטיח שחיכתה על השולחן. ואיש אחד, חכם ומצחיק וטוב לב, שישב מולי ודיבר בגובה העיניים, כאילו הלכנו יחד למשחקים של מכבי נתניה בשבתות. מלוא קומתו רכן אלי, כמו שעשה בכל דיאלוג, בכל ראיון, בכל מפגש: סקרן, נוגע, נטול טיפה של התנשאות.
אני לא הגשתי בסוף את "מבט", הוא עזב את רשות השידור לטובת ערוץ 10. הפעם האחרונה שנפגשנו היתה לפני כחצי שנה. הגענו, יחד עם איילה חסון, לצלם סירטון תמיכה באתר "העין השביעית" שעוסק בביקורת התקשורת. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר שם, אבל איילה ואני לא הפסקנו לצחוק. אחר כך נתתי לו טרמפ למערכת של ערוץ 10 בגבעתיים. איזה מזל שהגיע בלי האוטו ביום ההוא. ככה זכיתי לעוד חצי שעה במחיצתו של איש כל כך חכם ומצחיק וטוב לב.
הניגון הזה של קולו – מונוטוני, ועם זאת מהפנט.
הטון הזה שלו – כאילו אדיש, ועם זאת לגמרי מחובר.