שלום לך בנימין נתניהו, ראש הממשלה שלי
אם אני לא טועה, הפעם האחרונה שממש נפגשנו, הייתה במשרדי אגודת הלהט"ב, יום אחרי הרצח בבר נוער בתל אביב. אתה עשית אז את הדבר הנכון, והגעת לבקר בזירת הרצח. כמו שראש ממשלה צריך להיות לפעמים, התנהגת כמין אב מודאג, והשרית על כולם אווירה טובה ומגוננת. לא היה שם הרבה מה להגיד, ואמרת בדיוק מה שצריך. לא פחות ולא יותר. כמו הרבה אנשים שפגשו אותך לאורך השנים, יצאתי מהפגישה ההיא בתחושה, שמתחת להכל אתה בן אדם. מענטש, כמו שקראו לזה אצלנו פעם. כלומר שאתה יכול להיות, אם אתה רק רוצה.
זאת בעצם הסיבה היחידה שבגללה אני כותב את המכתב הזה. אני כותב לך כי אני מאמין שמתחת להררי הניתוק והסיאוב, מסתתר אדם חכם שיודע שהוא הסתבך. אדם שיודע מה ההבדל בין טוב ורע, ויודע שהוא נכנס לאיזה סחרור שאולי כבר אי אפשר לצאת ממנו. אדם שאם היה יכול לעשות לרגע freeze על המציאות, ולהביט סביבו, היה נזכר שלא לזה הוא התכוון כשרצה להנהיג את מדינת ישראל ולהקדיש את חייו למענה. לאן נעלם נתניהו שהיה שר אוצר תכליתי וחכם? ואיך הפכת להיות ראש משפחת קיסרות בסגנון העולם השלישי, שאחת ממטרותיה ושאיפותיה היא להעביר בסופו של דבר את השלטון לבן שלך?
אני בכלל לא אכנס איתך עכשיו לדיונים על שלום, או על התנחלויות. אני מקבל בהכנעה את העובדה שהדעות שלי הן היום דעות מיעוט. שהממשלה האחרונה שהקמת היא ממשלת ימין, הימנית ביותר שהייתה כאן אי פעם, ושהיא מנסה ליישם את האידיאולוגיות של חבריה. אני מדבר על הסגנון ועל המוטיבציות. אתה בן אדם שהלך לבחירות רק כדי שלא יעבור חוק שמגביל את פעילותו של עיתון יומי, שכל תפקידו הוא לפאר אותך. זה דבר כל כך בלתי נתפס, שלדעתי רוב הישראלים מדחיקים אותו. איך בכלל אפשר לחיות במדינה שמה שמוביל אותה זה האינטרס הפרטי של העומד בראשה ורצונו שיפארו אותו?
איכשהו בסיבוב הנוכחי עם התאגיד הצלחת לקלקל רק חלק מהדברים, אבל תסתכל על זה רגע מהצד. הרי ברור לגמרי שכל האינטרס שלך הוא אישי. אין בזה אפילו מצג שווא של אידיאולוגיה. אתה לא באמת מתעניין מה יגידו בחדשות, כל זמן שידברו עליך יפה. בוא נשאל רגע את בנימין נתניהו הצעיר שעבד באו"ם והרגיש איש העולם הגדול, וקצת אמריקאי: אתה חושב שהוא היה מאמין שיכולה להיות סיטואציה כזאת בישראל? באיזושהי מדינה שמחזיקה מעצמה דמוקרטיה? איך בכלל נהייתה כאן מציאות כזאת שבה אתה מנהל הכל כאילו אין שום חוקים, אין מחר, ובעיקר אין בלתך.
זה מתבטא בדברים כאילו "קטנים", כמו המופע המשונה שעשית עם נשיא ארצות הברית ורעייתו, כשהכנסתם אותם לבית "הצנוע" שלכם ועשיתם הצגה של עניים שאין להם כסף לסייד את הקירות; אחר כך עובר לדברים "חשובים" ולא יאומנו כמו הקריאה "הערבים נוהרים לקלפיות"; ובסוף זה מגיע גם לסתם שחיתות לכאורה כמו בפרשת הצוללות. אז אני חס וחלילה לא רוצה להאשים סתם, ואולי פרשת הצוללות היא טעות, ולא עשית שום דבר לא חוקי, אבל זה הריח שעולה מכל הדברים. ריח חריף של הסתאבות. וגם אם הכל חוקי וכשר, זה מסריח באופן שאי אפשר לעמוד בכלל בחדר.
הנטייה הכללית היא להגיד שבכל אשמה אשתך. שאתה בעצם מובל על ידה ועל ידי הבעייתיות שלה, אם נקרא לזה בנוסח עדין. אני לא קונה את התיאוריה הזאת. אני מאמין שבני זוג לא באמת מובילים אותך למקומות שלא רצית להיות בהם. הריקוד הזוגי, במיוחד בזוגות כמו שלכם, שנראים קרובים, מסונכרנים ומתואמים, הוא ריקוד שנוח מאוד לשני הצדדים. ויותר מזה, המפעל הזוגי מגלם בעצם את הרצון המשותף של שניכם.
איכשהו ומתישהו הרצון הזה, ותאוות השלטון והמנעמים, הובילו אתכם לנקודה שבה התנתקתם כל כך מהמציאות, שכושר השיפוט שלך קהה עד כדי כך שאתה אולי כבר לא רואה כמה זה נהיה מפלצתי. אני לא זוכר אף פעם בתולדות ישראל סיטואציה שבה כל המערכת הפוליטית, חוץ משניים-שלושה ליצנים/חנפנים, משתאה כל כך מול ההתנהגות של העומד בראשה. וזה כולל את רוב החברים שלך למפלגה, ואת כל המערכת הפוליטית כולה, ימין ושמאל, בלי הבדלי השקפות.
אתה כל כך התנתקת, וחי על איזו פלנטה שמזכירה חצרות מלכים מימי הביניים, שכל דיון פרטני הופך מיותר. בגלל זה המכתב הזה אינו קורא לך להתפטר, או לעשות איזה מעשה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא לגרום לך לרגע להיזכר שבמקור היית פוליטיקאי רגיל ולגיטימי. איש מבריק, שבאמת התכוון לעשות טוב לעמו. איך הפכת להכלאה בין אימלדה מרקוס, ולדימיר פוטין ולואי ה-14? זאת שאלה שהייתי שמח לשמוע אותך עונה עליה, אולי תחת היפנוזה או משהו.