לפני כחודשיים יצאו אלדד יניב ורני בלייר בקול תרועה (כלומר האשטאג באינסטגרם ומתקפת ציוצים של החבר דורון צברי) עם סדרת הרשת החדשה שלהם – "השיטה". מאז מפרסמים השניים – שרצים יחד לכנסת במפלגת "ארץ חדשה" – פרק חדש ביוטיוב מדי שבוע, שמטרתו להרעיד את אמות הסיפים של הפוליטיקה הישראלית ולחשוף, לטענתם, נבחרי ציבור מושחתים במערומיהם. סך הכל, נשמע כמו כיף גדול – כל הטינופת על פוליטיקאים, כולל שמות. סוף סוף תוכן וידאו ישראלי ראוי באינטרנט.
בפרק הראשון יושב אלדד יניב, לשעבר היועץ הפוליטי החזק במדינה, העו"ד שמכר את הפרארי שלו, ומספר לגיא לואל משופם מהי השיטה שמפעילה את מדינת ישראל. בקצרה? הון-שלטון. אבל יניב יודע שככה לא מספרים סיפור וחבר שלו, בלייר, במאי מנוסה ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע"), יודע בדיוק איך כן מספרים: מוסיקה מותחת, דיזולבים, וטו-בי-קונטיניוד. יניב שולף, לטענתו, זיכרונות מתקופתו כיד ימינו של אהוד ברק, ומבקש לזעזע את לואל ואת הצופים עם מה שבאמת מתרחש במסדרונות הכנסת – מראש ממשלה שמחזיק דולרים בגרביים, ועד שר חוץ שמנצל את מסעותיו בעולם לתיירות מין.
בינתיים, תמונות של ביבי ושל אדלסון פזורות בנונשלנטיות על השולחן, וברקע תלוי דיוקנו של הרצל שמסתכל במתרחש במבטי תוכחה. סימבוליזם די גס, לכל הדעות, אפילו בשביל תעמולת בחירות. הבנתם? זה ממש לא מה שחוזה המדינה פילל לו! הבנתם?? ליברמן רצח את החזון הציוני! הבנתם??? כולם קקות! למקרה שהמסר לא נקלט, אחרי כמה פרקים מופיעים כשמונים קלוז-אפים של אישיות ציונית אחרת – טוני סופרנו – שאמור להבהיר לנו שבמקום האייקון המזוקן ההוא, נותרנו עם מנהיגים מאפיוזיים. ולנו אפילו אין את הזיטי האפוי של כרמלה כנחמה.
וכך ממשיכה לה סדרת הסרטונים: יניב לוגם קפה שחור (כי הוא משלנו) או מוריד שוט וויסקי (כי הוא גבר, דה), כל פעם עם פרטנר אחר, ומספר על העבר שלו בסחלה של השחיתות. את כל זה הוא עושה כשהוא מעוטר בזיפים, לובש טי שירט דהויה וחובש כובע שכולו משדר צ'ה גווארה טו דה רסקיו. לרוב הוא יושב בחדר חשוך או בבר אפלולי והדמויות המשוחחות נחשפות למצלמה רק אחרי דקות ארוכות של משחקי אור וצל ("מסתורין!"). שותפו לשיחה יושב פעור פה אל מול הסיפורים של יניב ושואל שאלות תם על "השיטה". ("באמת?!","מנהיג תאב נשים?!", שתיקה רבת משמעות) צמד מספרי הסיפורים – יניב איש הקמפיינים, ובלייר איש הקולנוע – מנסים למכור לנו את הסיפור שלהם.
על אף עסיסיותה, גרסת ה-TMZ לכנסת מתגלה כלא שונה בהרבה מכל קמפיין שלילי שהתרגלנו לראות בתשדירי התעמולה: פרס יחלק את ירושלים? לביבי יש דולרים בגרביים! הטון הצ'יזבטי-דידקטי ואינספור הפאוזות והחזרות לשם הדגשה – הגשה זו היא שהופכת את סדרת הרשת הזו לכל כך מרתיחה. אלדד יניב מבקש לנצל את הפלטפורמה האינטרנטית ואת קהילת הטוויטר כדי לקבל גושפנקא של אותנטיות, של התקוממות אזרחית, להיות לוחם החופש של דור ה-N, אבל השימוש באמצעי המבע הקולנועיים הגסים האלה, ביחד עם הרטוריקה של יניב והניסיון לדבר "בשפתנו", רק מדגישים את חוסר האמינות של הפקקטה גרון העמוק הזה. בשביל להשכיח את העובדה שהוא היה אחד הבוחשים בקלחת שאותה הוא מתאר, הוא יזדקק להרבה יותר מרני בלייר. ובקיצור: #פייל