יוסטון, יש לנו בעיה

הנה שלושה דברים שלמדתי מ"מאחורי המספרים":

1) היה קשה להיות אישה שחורה בנאס"א בתחילת שנות ה-60.

2) היה קשה להיות אישה שחורה בנאס"א בתחילת שנות ה-60.

3) הם לגמרי זייפו את הנחיתה על הירח. סתם, היה קשה להיות אישה שחורה בנאס"א בתחילת שנות ה-60.

"מאחורי המספרים" של תאודור מלפי ("וינסנט הקדוש") מתרחש בתקופה מרתקת כשלעצמה – ימי היתרון הרוסי במרוץ הדו-מעצמתי לחלל. מבחינת הזיכרון הקולנועי מדובר בעצם בנספח ל"הצוות המובחר" של פיליפ קאופמן מ-1983; למשל, שני הסרטים מציגים את הטיסה ההיסטורית של ג'ון גלן, האמריקאי הראשון שהשלים הקפה של כדור הארץ (אצל קאופמן שיחק אותו אד האריס, כאן זה גלן פאוול). אלא שבניגוד ל"הצוות", שהיה מרתק לא פחות מהתקופה שתיאר, "מאחורי המספרים" מצליח איכשהו לשעמם. בעצם גרוע מזה: לנג'ס.

שלוש נשים, טריק אחד

זה סיפורן של שלוש נשים שעבדו במטה של נאס"א בלנגלי כשחוקי ההפרדה הגזעית יושמו בו - רשמית בגלל חוקי מדינת וירג'יניה, אבל הסרט מראה שזה לא היה בדיוק על אפם ועל חמתם של רוב עובדי נאס"א היותר חיוורים. קתרין (טאראג'י פי. הנסון) היא מתמטיקאית שתפקידה מוגדר כ"מחשב" (ממש ככה, computer); דורותי (אוקטביה ספנסר) היא האחראית על הצוות של המחשבים-האנושיים-השחורים, אלא שהאחריות הזאת לא מתבטאת בשכר או בהגדרת תפקיד רשמית; ומרי (ג'אנל מונה) רוצה להיות מהנדסת, אלא שהאוניברסיטה שיכולה להסמיך אותה ככזו אינה פתוחה בפני סטודנטים שחורים.

אמרתי שזה סיפורן של שלוש נשים, אבל האמת היא שזה לא לגמרי מדויק. ראשית, קתרין היא הגיבורה המובהקת של הסרט ומי שבאמת נמצאת בלב המרוץ לחלל. ההשתלבות שלה בפרויקט השיגור של גלן, תחת הבוס אל הריסון (קווין קוסטנר), זוכה בהתאמה למנת דקות מסך גדולה משמעותית מסיפוריהן של שתי העמיתות שלה. אבל זה גם לא באמת סיפורן של השלוש מפני שבכל המובנים הקולנועיים, שלוש הדמויות הללו אחת הן.  

הבעיה של גיבורות "מאחורי המספרים" היא הפער בין מה שהן יכולות ורוצות לעשות לבין מה שהחברה הגברית-לבנה מוכנה לסבול שהן יעשו. שלושתן מבריקות, אמביציוזיות, אמיצות ונחושות, שלושתן הולכות עם התכונות הללו ראש-בקיר, שלושתן פורצות דרך בתחומיהן. זה ראוי להערצה בהתחשב בכך שכל זה קרה באמת, אבל התוצאה ברמה הקולנועית היא סרט שעונה במדויק להגדרה "פוני של טריק אחד". והטריק הוא להראות לנו – שוב, ושוב, ושוב – אישה שחורה שמתעקשת להתקדם בחיים למרות שהיא אישה שחורה.

זאת לא החצאית, אלה המשקפיים

"מאחורי המספרים" מבוסס על ספר באותו שם מאת מרגו לי שטרלי. את התסריט כתבו מלפי ואליסון שרודר, ועכשיו הם מועמדים לאוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר – שזה, במטותא, פשוט בדיחה. הכתיבה שלהם כל כך דידקטית, כל כך טרחנית, שהפרס הראוי לה הוא התסריט המעובד עד ייבוש ביותר. לא רק שאף אחת מהנשים הללו לא חווה אפילו בדל של קונפליקט פנימי, לאמור "אולי הקיר בכל זאת יותר חזק ממני", אלא שכשהן לא עסוקות בלשנות את העולם, הן מדברות על לשנות אותו.

באחת הסצנות היותר מוצלחות צועקות קתרין ודורותי על מרי שתפסיק כבר לדבר על רצונה לנקוט צעדים משפטיים שיאפשרו לה להיות מהנדסת ופשוט תעשה את זה. חבל שמלפי ושרודר לא שעו לעצה שהם עצמם כתבו, כי רוב הבעיות בכתיבה של "מאחורי המספרים" מתחילות ונגמרות בהיעדרה של חוכמת הסאבטקסט. לצורך העניין, הסרט לא מסתפק בלהראות לנו את העוול של שירותים נפרדים ללבנים ולשחורים; הוא גורם לדמויות לדון בזה עד צאת עשן מהאוזניים. והוא לא מסתפק בהערת אגב חושפת-תודעה של קולונל ג'ונסון (מהרשלה עלי) על כך שהפתיע אותו לגלות שנאס"א מעסיקה נשים; לא, אנחנו נשב פה בחושך ונשמע את קתרין נואמת לו ש"זה לא מפני שאנחנו לובשות חצאיות, זה מפני שאנחנו מרכיבות משקפיים".

האמת, הייתי צריך לדעת. כבר בסצנה השנייה בסרט, ושוב אחת הטובות בו, נוצר מצב שבו שלוש הגיבורות מנהלות מרדף מכוניות – כלומר, סוג של – אחרי איש חוק לבן. האם יניחו לנו מלפי ושרודר ליהנות מזה בשקט? איפה. הם יכתבו למרי מונולוג שלם על האירוניה שמתגלגלת לנגד עינינו לבל נפסיד את הקטע.

נשים מבריקות, צופים סתומים

הזכרתי את מהרשלה עלי, שמועמד לאוסקר משנה משלו על תפקידו ב"אור ירח". קטע לראות אותו ב"מאחורי המספרים" בדיוק שבוע אחרי שראיתי את התפקיד ששם אותו בעמדת פסלון, כי כל מה שחששתי ממנו ב"אור ירח" והתבדיתי לחלוטין מתגשם בסרטו של תאודור מלפי. דמויות שנראות כאילו הן רק מייצגות משהו במקום להרגיש מוחשיות, פרטיות, אמיתיות? צ'ק. סרט שקורס תחת הנטל של חשיבות הנושאים שהוא מטפל בהם? דאבל צ'ק. טריפל.

אל תטעו: זאת בהחלט לא חוויית צפייה שלילית לחלוטין. יש לא מעט הומור ב"מאחורי המספרים", וזה בהחלט מציל אותו מעת לעת, מה גם שהקאסט עושה עבודה מצוינת (למען האמת, אם היה באוסקר פרס אנסמבל כמו בפרסי איגוד השחקנים, הוא היה מועמד יותר מראוי). החריג היחיד הוא ג'ים פרסונס, שלקח הפסקה מתפקידו כמדען אקסצנטרי עם בעיות בתקשורת בינאישית ב"המפץ הגדול" כדי לגלם כאן מדען *מעצבן* עם בעיות בתקשורת בינאישית. מה נסגר?

אז לא, זה לא סרט כל כך גרוע. אבל הוא מספר לנו על נשים מבריקות כאילו שאנחנו סתומים, וזה מעצבן ברמות אחרות. מצד שני יש כאן גם איזה צדק פואטי, כי בסוף יוצא שהבדיחה היא עליו: אם תחשבו על זה קצת בדרך לאוטו, תגלו שכל הרגעים ההישגיים בסרט הם למעשה מעמדים שבהם האישה השחורה מקבלת לגיטימציה מהאדם הלבן ו/או מהאדם הגברי – ויותר מזה, בכל הצמתים החשובים יוצא שדמות לבנה ו/או גברית היא זאת שמאפשרת את עצם ההישג הגזעי או המגדרי. גם דפקו לנו העצמה עם פטיש 5 קילו וגם החטיאו קומפלט את המסמר.