כמי שהציץ ונפגע משלוש הקטסטרופות האחרונות מבית D.C קומיקס - "איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" - "וונדר וומן" זימן לי חוויית צפייה יוצאת דופן. אם בדרך לאולם הייתי כאותו ילד כאפות שכבר רואה עוד וודג'י באופק, הרי שבמהלך 141 דקות המסך עשיתי סיבוב שלם: בהתחלה הופתעתי לטובה, בהמשך נשביתי לגמרי בקסם המסוים של הסרט המיוחד הזה, בשליש השלישי כבר נחשפו מספיק בעיות (או שאני כבר נעשיתי מספיק חזיר) על מנת להתבאס, וממש בישורת האחרונה התחברתי מחדש לכל הקטע. עכשיו, איך מסכמים את כל זה לכדי ציון?
זאת לא רק חוויית צפייה לא אחידה; העשייה עצמה דו-קוטבית. למשל, הוויזואליה היא אכזבה אחת גדולה. הבמאית פטי ג'נקינס ("מונסטר", ואשכרה זהו) מביאה לשולחן הרבה דברים טובים, אבל חזון סינמטוגרפי הוא לא אחד מהם. העיצוב סתמי לגמרי, בימוי המצלמה חסר מעוף, האקשן גנרי והאפקטים לא מרשימים. אפילו זולים למראה. מצד שני, התסריט נהדר. חכם, מצחיק, מהודק רוב הזמן, ותמיד יודע בדיוק לאן הוא הולך ואיך להגיע לשם. מצד שלישי, לקראת הסוף צצה סדרה מתישה של דיאלוגים (ומונולוגים) שאין בהם דבר מההומור ומהחוכמה שהביאונו עד הלום. אז מזמן לא שברתי ככה את הראש על ציון של סרט, וארבעת הכוכבים שם למעלה הם פשוט התרגום המתמטי הכי טוב שאני מכיר למה שקראו אצלנו ביסודי "כמעט טוב מאוד". בתום כל ההתלבטויות, זה בדיוק מה שזה.
אנחנו מתחילים עם דיאנה פרינס/ וונדר וומן (גל גדות) בזמן הווה, אבל זה רק לצורך סיפור המסגרת: התסריט של אלן היינברג, על בסיס סיפור שכתב עם זאק סניידר וג'ייסון פוקס, זורק אותנו ללא דיחוי אל המקור, ה"אוריג'ין סטורי". אז הנה אנחנו באי תמיסקירה, גן העדן של האמזונות, הנשים הלוחמות שהאלים עצמם הציבו על פני האדמה כדי להגן על האדם מפני ארס, אל המלחמה. דיאנה היא בתה של המלכה היפוליטה (קוני נילסן), שלא רוצה לראות את הנסיכה שלה מסתכנת, אבל אחותה אנטיופה (רובין רייט) מתעקשת לאמן את הילדה כאחת האמזונות מתוך הנחה שבסופו של דבר היא תצטרך להגן על מישהו – עלינו, על עצמה או על כל הנ"ל.
בחוץ מתחוללת בינתיים מלחמת העולם הראשונה, הקרבות מתקרבים אל האי המנותק ובסופו של דבר מתרסק המרגל/ טייס סטיב טרבור (כריס פיין, לטעמי בתפקיד המוצלח ביותר בקריירה שלו) במים הטריטוריאליים של האמזונות. דיאנה מצילה מטביעה את הגבר הראשון – ובעצם את בן התמותה הסטנדרטי הראשון – שראתה אי פעם, אלא שהגרמנים רודפים אחריו ומביאים פיזית את המלחמה אל האי. מכאן אפילו המלכה-האם כבר לא עומדת בדרכה של בתה: האמזונה עומדת לצאת אל העולם ולעצור את המלחמה.
במחצית הראשונה של 141 דקות המסך, הדגש הוא על העולם ולא על המלחמה. דיאנה היא לצורך העניין חייזר שחווה היכרות ראשונה עם בני האדם, ספציפית בריטים קפוצי תחת בחברה שנשלטת אבסולוטית בידי גברים. באופן מתבקש, אבל גם כל כך אפקטיבי, התסריט של היינברג ושות' מאמץ כטקטיקה גורפת את מה שאנשי ספר מכנים "הזרה", כלומר הפיכת המוכר לזר. זה מתחיל עוד באי גן העדן, עם ההלם המוחלט של טרבור מהנעשה סביבו, נעשה מענג קומית עם ההשתאות המתמדת של האמזונה מול היומיום של לונדון ב-1910 ומגיע לשיא כשדיאנה נחשפת לראשונה לזוועות המלחמה.
אמרתי שהתסריט יודע לאן הוא הולך, והמקום הזה הוא מבט מפוכח על עתודות החרא הלא נגמרות של המין האנושי. אבל אמרתי גם שהוא יודע איך להגיע לשם, ואת מה שיש ל"וונדר וומן" להגיד על בני אדם בכלל ועל גברים בפרט הוא עושה יותר בהומור מאשר בזעם, יותר בגיחוך מאשר בזעקה. כצופה ממין זכר היו לי בשלב האקספוזיציה חשדות שהסרט הזה עומד להדיר או לייתר קומפלט את המגדר שלי, אבל לא: האמזונה שמסתובבת בינינו היא יותר מראה מול הפרצוף מאשר עולם ישן עדי יסוד נחריבה. זה ניכר גם בחבר'ה הרעים - גנרל גרמני חסר גבולות (דני יוסטון) ובעיקר הכימאית שלו "ד"ר רעל" (אלנה אנאיה), שנמצאת על סף פיתוח של נשק יום דין שבכוחו למנוע את התבוסה הקרבה של גרמניה; "רעל" נראית כמו גרסת ההפוך-על-הפוך – ושוב על הפוך, כשחושבים על זה – של "לא כל הגברים".
האיזון הנהדר הזה של הומור ואמירה, אקשן ופיתוח דמויות, נשמר כאמור רק עד לתחילת הפינאלה. השליש המסיים סובל מעודף קטעי אקשן, עודף פאתוס, עודף באופן כללי (נו-נו-נו גורף בהקשר הזה לעורך מרטין וולש, שלגמרי היה בכוחו לסלק את הכמעט שלפני הטוב מאוד). ועדיין, אין בהתמוססות הזאת כדי להרוס את מה שנבנה בעמל רב בשני השלישים הראשונים.
וונדר וומן כגיבורת-על היא ערמה שלמה של מלכודות, אפילו אם לא סופרים את תהייתו האלמותית של ג'רי סיינפלד - "יש לה מטוס בלתי נראה, איך היא מוצאת אותו?". אלא שהמטוס לא מופיע בסרט, ואת המלכודות מנטרלים התסריטאים וג'נקינס בנונשלנטיות מרשימה. הגיבורה שלהם אינה פמיניסטית במובן של אג'נדה עצמאית; היא הומנית עד הנקודה העשרונית, ולתוך זה מתקפלות באופן טבעי ערמה שלמה של תפיסות עולם – החל בפציפיזם וכלה בפמיניזם במובנו הטהור ביותר, של שוויון מתוך צדק ולא מתוך סגירת חשבון. ומה שבאמת נוגע ללב הוא שכולם – ג'נקינס, התסריטאים ובסופו של דבר דיאנה עצמה – מודעים לכך שכל הנ"ל מייצג מידה לא מבוטלת של נאיביות. בטח בעיצומה שלך מלחמת העולם הראשונה. בכלל, אני סאקר של נאיביות מודעת לעצמה, וזאת נוצה בכובע של כל המעורבים. צריך סט רציני של ביצים מטאפוריות כדי להודות בזה שאתה אולי צודק אבל גם מה זה תמים.
תהליך ההתפכחות של דיאנה מהנאיביות של עצמה, ובסופו של דבר ההחלטה מה לעשות עם ההתפכחות הזאת, הופכים את "וונדר וומן" לתסריט המצוין שהוא. זה לגמרי מאזן את המגרעות שהזכרתי, ולמען האמת, זה גורם לי להרגיש ממש חרא בקשר לזאק סניידר, שהוא לא רק אחד הכותבים אלא גם המפיק ומה שנהוג לכנות "הרוח היצירתית" מאחורי היקום הקולנועי המורחב של די.סי. אם לא מספיק שאחד האנשים המושמצים ביותר על ידי החנונייה העולמית (פרזנט קומפני אינקלודד) איבד השנה את בתו בנסיבות טראגיות, פתאום בא הדבר הזה ומוכיח שכמו דארת' ויידר בשעתו - עדיין יש בו מן הטוב.
"וונדר וומן" כסרט באורך מלא נמצא בפיתוח מאז שנות ה-90, והוא עבר גלגולים רבים ושידוכים רבים – הן במחלקת הבימוי והן במונחי ליהוק – לפני שהמשימה התגלגלה לידיים של ג'נקינס מאחורי הקלעים וגל גדות על המסך. וייאמר מיד, וורנר ו-D.C הביאו כאן שתי פגיעות בול. ג'נקינס, למרות החולשות דלעיל ולמרות שהקולנוע שלה נטול ייחוד בשלב הזה של הפילמוגרפיה הקצרצרה שלה, עשתה סרט. סרט אמיתי עם המון לב והמון שכל. וגדות – טוב, באמת הגיע הזמן שנדבר עליה.
באיזשהו מקום אני מאמין שג'נקינס וגדות קיבלו את הפרויקט הזה מפני שהן מה שנקרא 'Expendable'. ההיסטוריה של האקשן הנשי-הוליוודי עגומה כל כך, וספציפית של גיבורת-העל קצרה כל כך, שלרגע לא הופתעתי למצוא בשני התפקידים הכי מרכזיים והכי מושכי-אש שתי נשים שאין להן מה להפסיד במונחי קריירה. אבל זה לא מוריד כלום מההישגים שלהן. אם כבר, זה הופך אותם למרשימים יותר. גדות היא הברומטר החד-משמעי של "וונדר וומן". היא נהדרת בסצנות הכי טובות, אלו שמכריחות אותנו לראות את האבסורד של העולם מוכה הדומיננטיות הגברית; כשהתסריט מזייף, כשג'נקינס לא מזהה טלטלה של האיזונים והבלמים, גדות נופלת יחד עם הסצנות אל המחוזות המבאסים של הטו מאץ'. אבל אנחנו מדברים פה אולי על עשר דקות מסך מצטברות. בשאר הזמן, גדות מראה אשכרה נכסים אסטרטגיים: יש לה יכולת לא נגמרת לשדר מנעד של רגשות, חיוך שמצליח לשדר כנות תמידית, תזמון קומי טבעי ואיזושהי עוצמה פנימית שגורמת לך לתהות למה בעצם לקח כל כך הרבה זמן ל"סרט הוונדר וומן" להיעשות. הנה, מה הביג דיל, קלי קלות.
האמזונות, בהחלטה שנראית כאילו באה לסוכך על המבטא העדיין-ישראלי של גדות, מדברות בערב-רב של מבטאים זרים. אני מכיר ישראלים שסוגיית המבטא של גדות מציקה להם, והנה, כנראה שזה אישיו גם באוזניים אמריקניות. אבל אני אומר, תנו לגל גדות להיות גל גדות. היא פרש והיא מגניבה ויש לה את המבע התמה-מתענג הזה של מישהי שחווה הלם תרבות יחד עם הדמות שלה. חוץ מזה, היא עשתה הרגע את הדבר הכי גדול ששחקנית ישראלית עשתה אי פעם, וגרמה לזה להיראות נטול מאמץ. להיטפל לרי"ש הזאת? קטנוניות לשמה.