חצי עבודה

זה כמעט צדק פואטי, או לפחות צדק אירוני, שהבעיה הכי בולטת בסרט על קבלן ישראלי היא תחושה כללית של חפיף. ל"חדרי הבית" של איתן גרין יש יסודות מוצקים של דרמה, אבל אין לו פיניש. התסריט מלא החלטות לא מנומקות ואקדחים שנתלים על הקיר במערכה הראשונה שלא על מנת לירות באחרונה, הצילום חסר השראה, העריכה גסה. הסרט הזה הוא לא עבודה רעה, אבל הוא חצי עבודה. כאמור, צדק אירוני.

אברם (יובל סגל) הוא קבלן בניין ירושלמי שעסקיו פורחים. אז נכון, הבן שלו דורון (עידו זייד) סהרורי ואשתו דסי (אסנת פישמן) נראית עם חצי רגל מחוץ לנישואים, אבל למי אין בעיות בחיים. אלא שהכל מתהפך כשתאונה באתר הבנייה מחייבת הפסקה מיידית של העבודות, מה שעוצר את תזרים המזומנים, מה שיוצר תגובת שרשרת: אברם, שמלכתחילה חייב כסף לפועלים שלו, מתחיל עכשיו לצבור חובות גם בבנק וגם מול אנשים פרטיים מהסוג שאתה לא רוצה להיות חייב להם כלום. 

בסיומה של אקספוזיציה עפה דסי לחו"ל (ויש יסוד סביר להניח שגם מהתא המשפחתי), אברם מתחיל להפנים את עומק הברוך הכספי אליו נכנס, ודורון – כדורסלן מצטיין עם פוטנציאל לקריירה ספורטיבית – נמצא על מסלול התנגשות עם המאמן שלו, שהוא במקרה גם המורה שלו להיסטוריה, דולברג (אריה צ'רנר). אחיה של דסי, שמואל (דני שטג), רק מחמם את דורון עוד יותר, אבל מצד שני מוכיח את עצמו שוב ושוב כידיד לעת צרה לאברם – אולי היחיד שיש לו.

אני מנסה להנדס לתוך התקציר הזה אספקטים אחרים בתסריט של גרין ופשוט לא מצליח. למשל, העובדה שהעיסוק העיקרי של דורון חוץ מסהרוריות וכדורסל הוא עבודת בית ספר בנושא מחנה הריכוז דכאו, או החזרה בתשובה שעוברת אשתו של שמואל, או האינטראקציה עם הפועלים של אברם, שכאילו שמה איזה ספוטלייט על יחסי יהודים-ערבים, אבל לא ברור מה בדיוק מאיר הספוטלייט הזה.

בבסיס הפשוט והטוב שלו, "חדרי הבית" הוא סיפור על גבר שהחלומות הגדולים שלו מסבכים את עצמו ואת משפחתו – מין גרסה עדכנית ל"עיניים גדולות" של אורי זוהר, לרבות הכדורסל. אלא שכל האמור לעיל זורק את הסרט הרחק מהטריטוריה האישית-קאמרית: השואה, הדת והתסבוכת היהודית-ערבית הן תמות כל כך גדולות שהן מייצרות תחושה שהסיפור של אברם הוא בעצם לא הסיפור של אברם, אלא אלגוריה לחיים של כולנו כאן. זה כשלעצמו פוגם ביכולת להזדהות עם אברם, כי לך תזדהה עם משל, ושולח את הצופה לחפש איזה מפתח-על לאלגוריה. האם אברם הוא בעצם גלגול מודרני של אברהם אבינו? האם הבניינים שהוא בונה, לרבות באוויר, הם משל ושנינה על הקמת המדינה? האם השואה נמצאת שם כדי להזכיר לנו איך ולמה נבנה הבית הקולקטיבי שלנו? ואם כן, אז למה מקפיד גרין להשחיל סצנה שבה אברם מזכיר לדורון שהוא עיראקי ואינו בשום אופן דור שני?

זה שוב צדק פואטי או אירוני שהחלקים במבנה הזה פשוט לא מתחברים. כלומר, גם אם נוכיח באותות ובמופתים שכל הנ"ל הוא מארג אחיד של דימויים, זה עדיין לא מסביר למה דקות מסך רבות כל כך מוקדשות בכלל למשחקי הכדורסל של דורון. 

איתן גרין ביים בעבר סרט אינטימי-קאמרי מקסים בשם "זולגות הדמעות מעצמן" (1996), וגם סרט כדורסל סולידי עם היבטים חברתיים, כמעט סאטיריים, "אזרח אמריקאי" מ-1992. הצלם, שי גולדמן, הוא מהבכירים בישראל; העורכת, ערה לפיד, היא לא רק מהוותיקות והמוערכות שבעורכות, אלא גם מורה מיתולוגית שחינכה דורות של אנשי מקצוע. הם, כמאמר האמריקאים, "יודעים יותר טוב מזה": יותר טוב מסרט לא נעים מבחינה אסתטית, לא מגובש בכתיבתו ולא זורם בעריכתו. אני חושד שהאשם העיקרי כאן הוא בתהליך העריכה – שוב ושוב יש תחושה של סצנות וקווי עלילה שלמים שקוצרו עד שניטלה מהם הפואנטה או האלגוריה – אבל זאת רק תחושת בטן. ייתכן שהתסריט נפל מלכתחילה למלכודת של תפסת מרובה.

לאחר הצפייה והתסכול שבחוסר היכולת לפענח מה בעצם ראיתי, קראתי את הדברים שכתב גרין על הסרט לטובת ההודעה לעיתונות לקראת ההפצה. גרין כותב שם על גלריה שלמה של דמויות חולמות, על בתים ובניינים כמייצגים של מגוון אנושי. זה טקסט מקסים, ממש מעורר השראה, אלא שההשראה הזאת לא נוכחת ב"חדרי הבית".

רוב צוות השחקנים הולך לאיבוד בתוך כל הרעיונות הלא אפויים והסצנות העקרות, אבל מילה טובה מאוד מגיעה לדני שטג: האיש מתעלה מעל כל המהמורות של הכתיבה והעריכה ומקפיץ את האנרגיה של הסרט בכל רגע שלו על המסך. לא פלא שהסצנה הכי טובה, הכי סוחפת, מתרחשת במגרש הכדורסל – דורון על הפרקט, אברם ושמואל מעודדים מהיציע, ופתאום זה באמת יותר "עיניים גדולות" ופחות יצירה שלא ברור מה היא רוצה להיות. חבל שהאנרגיות האלה, הפשטות הזאת והמיקוד הזה, לא מאפיינים את יתר דקות המסך של "חדרי הבית".