את "טוני ארדמן" אפשר לכאורה לסכם בשתי גרסאות, תלוי מאיזה גיל ומקום בחיים צופים בו: אחת היא "אב חובב מעשי קונדס מחפש דרך לליבה של בתו המרוחקת והרצינית להדאיג", והשנייה היא "צעירה מנסה לשרוד את הניסיונות החוזרים של אביה לפדח אותה למוות". אבל שבוע אחרי הצפייה בסרט המקסים הזה מצאתי דרך שלישית לתקצר אותו: זה "האביר האפל" בלי באטמן.

אינס קונראדי (סנדרה הולר) חיה לבד בבוקרשט, רחוק מהמשפחה בגרמניה ועמוק בתוך ג'וב תובעני מכל בחינה אפשרית – פרויקט מיקור חוץ בתעשיית הנפט שכרוך בייעול, ומכאן שגם בפיטורים בלתי נמנעים. יום אחד מגיע אביה הפנסיונר ווינפריד (פטר סימונישק) לביקור לא מתוכנן ולא צפוי. אלא שהוא נופל על אינס בעיצומו של ניסיון לתפור עסקת ענק, ועכשיו היא צריכה לרמוז לו שהוא נתקע לה באמצע החיים והעסקים.

אבל ווינפריד הוא לא סתם אבא. הוא הג'וקר ב"האביר האפל" הגרמני הזה - בדחן בלתי נלאה עם חוש הומור מוזר, כמעט סדיסטי. וכשאינס מקבלת אותו בסבר פנים מכורכמות הוא לובש חליפה זולה, שיניים מזויפות ואת הפאה הנוכרית הכי קלה לאיתור מאז וויליאם שטנר. מעכשיו הוא טוני ארדמן, עובד בשגרירות גרמניה בבוקרשט, ואינס היא העוזרת הנאמנה שלו.

אל דאגה, זאת לא קומדיית חילוף זהויות. "ארדמן" הוא סרט חכם מכדי ללכת למקום הגס הזה, וזה לא שווינפריד נעלם ובמקומו צץ התמהוני הזה עם השיניים. אבא קונראדי משתמש בו און-אנד-אוף כראות עיניו, כולל בכמה (וכמה) מקרים שעיניו רואות לגמרי לא נכון את הסיטואציה והבדיחה יוצאת לחלוטין משליטה. מנגד, זה לא שאינס היא רק הסטרייט-מן בסיפור הזה, להפך: שתי הסצנות הכי מצחיקות בסרט הן לגמרי שלה. בכלל, אינס - ואיתה הולר, שמפליאה לשקף את השינוי שדמותה עוברת בעל כורחה ולמרבה המבוכה - גונבת יותר ויותר את הסרט ככל שנוקפות דקות המסך.

מה שווינפריד/ טוני עושה לבת שלו וזרק אותי אל "האביר האפל" הוא להציג לה את השאלה הקלאסית של הג'וקר: "Why so serious?". מה זאת כל הרצינות הזאת. וכמו הג'וקר, הוא זורע אנרכיה כדי לשבש לחלוטין את הסדר הטוב ולערער את האנשים סביבו – לא רק את בתו חמורת הסבר – לנקודה שתכריח אותם לראות את העולם קצת אחרת. לחשוב מחשבות שהם מעולם לא חשבו, להכריע בין אפשרויות שהם אפילו לא התלבטו ביניהן. כמו "תפסיקו להיות הגיוניים", רק עם רציניים.

הבלתי נשכחים

"טוני ארדמן" הוא אחד הסרטים המדוברים של השנה ואחד משני ההימורים המובילים לזכייה באוסקר לסרט הזר (השני הוא "הסוכן" של אשגר פרהדי, עם כל הבלגן סביב הבמאי האיראני והנשיא האמריקני). אין פוזיציה נוחה יותר למבקר קולנוע מ"אני לא מבין ממה כולם מתלהבים" (אולי בעצם חוץ מ"וכעת אתעלף ראשון מהסרט שמחר כולם ידברו עליו"), אבל "ארדמן" מכריח אותי ליישר קו ולהכריז שזה חד-משמעית שזה אחד הסרטים הגדולים של השנה החולפת.

במונחים של סך חלקיו יש כאן אוסף שלם של רגעים בלתי נשכחים – החל בסצנת העירום המביכה ביותר בהיסטוריה וכלה בביצוע הכי מטורלל אי פעם, כולל העתיד, ל"Greatest Love of All" של וויטני יוסטון. מצד שני, יש לפחות שתי סצנות כל כך מבחילות שאפילו חובבי התת-ז'אנר של הומור ההגעלות יתקשו לעכל.

למרבה הצער, הקולנוע של מארן אדה רחוק מלהיות מעניין כמו הכתיבה שלה. "ארדמן" עשוי בסגנון כמעט תיעודי, ומבחינתי זה ביטוי נרדף להיעדר סגנון. הטכניקה הזאת אמנם משרתת היטב את האלתורים הרבים שהשחקנים עשו על הסט – לא צריך לקרוא על מהלך העשייה כדי לזהות את זה – אבל יש כאן תסריט בלתי נשכח שמצולם וערוך באופן בלתי זכיר.

זאת כבר הפעם השנייה שאני כותב כאן "בלתי נשכח", ומבחינתי זה גם העניין עם "טוני ארדמן": השלם שלו לא רק גדול מסך חלקיו; הוא גם משהו שמעולם לא ראיתי, ושספק אם אראה שוב. לא, גם לא בעיבוד האמריקאי הצפוי ל"ארדמן" עם ג'ק ניקולסון. יהיה נפלא לראות את ניקולסון משחק שוב אחרי שלמעשה פרש, אבל קשה לי להאמין שאפשר לשחזר, אפילו למחזר, את השלם של "טוני ארדמן".

מתוך "טוני ארדמן" (צילום:  יחסי ציבור )
הצד שלו, הצד שלה | צילום: יחסי ציבור

דור שהולך מהר לשומקום

דרך מקרה מאוד פרטי, שלמעשה מבוסס בחלקו על הזיכרונות של אדה עצמה, "ארדמן" אומר משהו נכון לעכשיו, משהו שמסכם להפליא ולהכאיב ולהצחיק את הגירסה הכי מעודכנת של הפער הדורי.

בניגוד לג'וקר המקורי, ווינפריד קונראדי לא תופס את העולם בביצים. להפך: הוא זורע אנרכיה בסדר הקיים כי הוא עצמו בוהה בסדר הזה ומפלבל בעיניו ותוהה מה השתבש. הוא רואה דור שהולך מהר לשומקום, אם לגנוב ציטוט מסטינג. וכשזה מגיע לבת שלו, שהעבודה שלה מגעילה והחיים הפרטיים שלה לא קיימים, התימהון הופך לאזעקה. תיזהרי מכל הרצינות הזאת. בסוף עוד תשכחי לחיות.

Why so serious, שואל אותנו "טוני ארדמן" בלי לשאול את זה במפורש. אבל אני לא מרגיש שהסרט הזה שופט אותנו; זה רק העיניים המפלבלות האלה מול קצבו של הדור. מול עולם שנראה כאילו מישהו לחץ לו על הפאסט פורוורד אפילו אם אתה עוד לא פנסיונר, ולך תדע אם הבעיה היא אצלך או אצלו.

בפעם האחרונה שאנחנו רואים את ווינפריד ואינס זה קורה אחרי 162 דקות שלכאורה מתארות מקרה פרטי לחלוטין: ניסיון התקרבות מאוחר ומגושם של אב אקסצנטרי ובת אבודה. חיפוש אחר נקודת האיזון בין גבר מבוגר שלא יודע מתי הבדיחה נגמרת ואישה צעירה שלא מבינה איפה היא מתחילה. אבל מנעד הרגשות שאנחנו עדים לו לאורך הסרט וביתר שאת בסופו – הצער והחמלה, האהבה והמבוכה, החרטה שאין לה מזור והתקווה שאין לה סיכוי – הוא כל הסיפור של להיות הורה וכל הסיפור של להיות ילד וכל הסיפור של להיות אחד מהשניים בנקודה המטורללת הזאת בהיסטוריה.

סרט שכל הדיבור עליו הוא "קומדיה גרמנית! מצחיקה!" לא אמור לגעת ככה בלב החוויה האנושית. אבל הוא גם לא אמור להעלות לך באוב את הג'וקר, אז בסופו של דבר זה איכשהו מסתדר: הרי אם משהו ב"טוני ארדמן" היה אפילו קצת צפוי, הוא לא היה כל כך – הנה זה מגיע שוב – בלתי נשכח. 

 

זה כמו בסרט ההוא

טוב, כל הקטע זה שאין סרט כמו "טוני ארדמן", אבל כן יש קומדיה גרמנית – מצחיקה! – שגם אותה שווה לראות, בתנאי שאתם חיים בשלום עם הרעיון של קומדיה על ניאו נאצים. 

"הייל" של דיטריך בורמן (2014), שהוקרן כאן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, מגולל סיפור על עיירה מזרח גרמנית בדיונית בשם פריטוויץ, שם פועל קן ניאו־נאצי נלהב מאוד ומבולגן מאוד. יום אחד חוטפים גלוחי הראש סופר אפריקאי־גרמני בשם סבסטיאן קליין, וכדי לנטרל אותו הם מכים אותו בראשו. כשהוא מתעורר כשבוי שלהם, אין לקליין שום זיכרון או תחושת עצמיות והוא חוזר על כל מה שאומרים לו. מהר מאוד מבינים החבר'ה שזאת מתנה משמיים: גבר שחור שמטנף על מיעוטים. 

"הייל" הוא סאטירה חדה ומפתיעה בכנותה שמציגה את גרמניה כשבויה של תרבות הפוליטקלי קורקט – וזה, ראוי להזכיר, שנתיים לפני שדונלד טראמפ הוכיח כמה קיצונית יכולה להיות תגובת הנגד לתרבות הזאת. אבל פוליטיקה בצד, "הייל" הוא בראש ובראשונה סרט מצחיק. כלומר, בתנאי שאתם חיים בשלום עם קומדיית ניאו נאצים.