בחזרה לקמלוט

"רצח קנדי מהזווית של ג'קי" יכול להיות תקציר לסרט במנעד כמעט אינסופי של סגנונות: מלודרמת הולמרק, מותחן פוליטי-קונספירטיבי, תירוץ נוח לתצוגת אופנה של שעתיים. ב"ג'קי" בחר הבמאי פאבלו לרין בחקר דמות, 100 דקות שכל כולן קודש למה שמאיר אריאל קרא "להקיף אישה 365 מעלות". וזה פשוט נהדר.

לרין עורך גיחות גם לימים השמחים יותר של משפחת קנדי בבית הלבן – בעיקר אל מאחורי ולפני הקלעים של סרטון שבו דיגמנה ז'קלין "ג'קי" קנדי את הבחירות הסגנוניות שלה כגברת הראשונה – אבל הרצח והתגובה של אלמנת הנשיא הם הלב של "ג'קי". ובלב הזה יש ערמה שלמה של קונפליקטים: בין הפרטי לציבורי, בין הלם לכעס, בין המעמד המלכותי של האלמנה הראשונה לאישה לא נטולת אגו שהתודעה שלה צועקת "הלו, אני עדיין כאן".

לרין לא תופס אישה בצערה. הוא ממסגר את "ג'קי" בתוך מפגש שהיה באמת, ראיון שהעניקה קנדי לעיתונאי המגזין "לייף" תאודור ווייט (בגילומו של בילי קרודופ) בדצמבר 1963, כחודש לאחר הרצח - מאמר קצרצר שזכה לתהודה ביחס הפוך לאורכו (אגב, לפחות על פי "ג'קי", הוא תפס רק שני עמודים בעיקר מפני שרוב דבריה של המרואיינת נאמרו אוף-רקורד). כתבות שפורסמו לאחר יציאת הסרט הזכירו לציבור האמריקאי שווייט היה עיתונאי חצר של משפחת קנדי, אבל ההטיה שלו לטובת המרואיינת לא מתבטאת בסרט. להפך: "ג'קי" חושף את קנדי באמת הפנימית שלה כמו בצביעות שלה, במסירות שלה למעמד כפוי הטובה של הגברת הראשונה כמו באגוצנטריות שלה. 365 מעלות.

חקר דמות הוא עניין של ניואנסים, והסרט הזה כולו ניואנסים. מהאופן המסוים שבו המצלמה נכנסת לתוך הרכב הנשיאותי רגע אחרי היריות ועד העצה האחת שנותנת קנדי לווייט – "אל תתחתן עם הנשיא" – הבימוי של לרין והתסריט שכתב נואה אופנהיים הם אוסף של קטנות, של חלקים בתוך השלם. מהבחינה הזאת, "ג'קי" פחות מספר סיפור ויותר מציג מצב, וזה עשוי לבוא לא הכי טוב לצופים שזקוקים לעוגן עלילתי חזק כדי לשרוד 100 דקות מסך. אבל, ברשותכם, אגנוב כאן שתי מילים ששייכות בטאבו למבקר "הארץ" אורי קליין: מבחינתי, על כל מה שחסר לג'קי בתנופה עלילתית הוא מפצה בנפח הטיפול בגיבורה שלו.

נטלי פורטמן מועמדת לאוסקר על התפקיד הזה, ולמרות שאני סר וזעף על ההתעלמות של האקדמיה מאיימי אדמס ומאנט בנינג (על "נשות המאה ה-20", גם הוא מהשבוע על המסכים בישראל), אין בכלל ספק שפורטמן עושה כאן עבודה ראויה לפסלון השני שלה. נדמה שהשחקנית הכל-כך אינטליגנטית הזאת מבינה כל – שוב המילה הזאת – ניואנס בדמות שלה, ואנחנו מבינים אותה בתורנו כפועל יוצא מהאינטימיות הזאת ביניהן.

פורטמן היא לא היחידה ב"ג'קי" שמועמדת לאוסקר. הסרט מועמד לשלושה פסלונים: פורטמן כרצוי, עיצוב תלבושות כצפוי ופסקול מקורי כראוי. זאת כבר הפעם השנייה שאני שומע את מיקה לוי, זמרת ומפיקה בריטית שמופיעה תחת השם "מיקאצ'ו", תופסת טון של סרט ולגמרי Owns it. הצלילים המטורללים שלה ממש עשו את "מתחת לעור" המוזר-מרהיב של ג'ונתן גלייזר בכיכוב סקרלט ג'והנסון, והפסקול שלה ל"ג'קי" מרים את הסרט הזה לגבהים אחרים. מהאקורדים הצורמים-במכוון סביב הלם הרצח ועד המלכותיות הרקוויאמית של סצנת ההלוויה, למוזיקה של לוי/ "מיקאצ'ו" יש חלק עצום באפקט הרגשי של "ג'קי". לוי היא בסך הכל האישה השמינית בהיסטוריה שמועמדת לאוסקר בקטגוריית ההלחנה; קשה לחשוב על הזדמנות ראויה יותר לתיקון של הסטטיסטיקה הזאת.

עוד שלושה שמות ושוחררתם:

1) פיטר. לתפקיד בובי קנדי ליהק לרין את פיטר סארסגארד, ואני חייב לשים את זה על השולחן: לא מבין אנשים שמלהקים את פיטר סארסגארד לדברים.

2) ג'ון. יצא שג'ון הרט עשה ב"ג'קי" את התפקיד האחרון שלו. הוא מגלם כומר שמנסה לספק לקנדי מזור רוחני לאחר הרצח, ולמרות שהקול כבר היה גמור והפנים כבר מספרות שמשהו לא בסדר, זאת פרידה ראויה להפליא מהשחקן הנהדר הזה.

3) ארתור. הראיון שממסגר את "ג'קי" הוא זה שהדביק לבית הלבן של משפחת קנדי את הכינוי "קמלוט", כשג'קי קנדי עצמה יצרה את החיבור בין הממשל של בעלה וחצר המלכות המדומיינת של המלך ארתור. המאמר והסרט מהדהדים את המחזמר "קמלוט" ושורה אחת מתוך שיר הנושא שלו: "בל ישכחו לעולם הבריות/ כי לרגע אחד קצר וזוהר היה מקום שנקרא קמלוט". אני לא מאלה שלובשים שק ושותים עפר מאז הבחירות האחרונות בארה"ב ואני יודע מספיק על ממשל קנדי כדי לא לשגות באשליות על טירות מהאגדות; ועדיין, לצאת מ"ג''קי" לאוויר של 2017 - עם הבית הלבן הזה, עם הקמלוט המקומית שלנו - זה קודם לנשוף ורק אחר כך לשאוף.