הגשמה עצמית זה אחלה דבר. בעולם מלא טיפוסי "מי אני מה אני", זאת אולי התרופה הכי טובה להיעדר המשמעות המצמית ששולח את רובנו לפסיכולוגיה ולכימיה. בהתאמה, גישה טוטאלית וראש-בקירית אל ההגשמה העצמית היא לא רק נסלחת אלא גם מוערכת - בוודאי אצל אמנים, שנתפסים ממילא כטוטאליים, ונחשבים פחות בעיני עצמם ובעיני הסביבה כשהם לא. אבל כשאתה רודף ללא הרף אחרי התשוקה הפנימית שלך, האם זה משאיר מקום גם לתשוקה למשהו אחר? למישהו אחר?
השאלה של מחיר הטוטאליות הייתה כל הקטע ב"וויפלאש", הסרט שהקפיץ בבת אחת את הבמאי-כותב דמיאן שאזל לטופ של שרשרת המזון הקולנועית, והיא חוזרת – פעמיים – במיוזיקל החדש ואפוף הייפ האוסקרים שלו, "לה לה לנד". ראיין גוסלינג הוא סבסטיאן, פסנתרן ג'ז כושל שלא מוכן להתפשר על טוהר האמנות הנכחדת שלו; אמה סטון היא מיה, שחקנית שנאבקת להבקיע את דרכה בהוליווד והעלילה מביאה אותה לנקודה של סף ויתור על כל העסק. כשהשניים רק מכירים עוד יש בתמונה איזה בויפרנד מהוה, אבל שאזל אפילו לא מעמיד פנים שהוא אישיו. מה שמעניין אותו ואותנו הוא הפנטזיה, המחשבה המנחמת שהפסנתרן והשחקנית יכולים להביא את הג'קפוט ולהגשים במכה אחת גם את עצמם וגם את זוגיותם.
לתוך הנקודה הזאת נשפכים הנאמברים המוזיקליים, שקצת כמו ב"אחד מהלב" של פרנסיס פורד קופולה (או לצורך העניין כמו ב"שיקגו", רק באופן פחות תיאטרלי) מציעים לצופה-מאזין את הדיל של "ברור שאנשים לא מתחילים לשיר באמצע המציאות, אבל זה כל הקטע". כלומר, השירים והריקודים מציעים במודע ובמכוון גרסה מיופייפת/ פנטסטית/מָה-אִםית של המציאות, ובעצם מלבים כל העת את מה שאין לנו אלא לקוות שיהיה הפי אנד מושלם.
משסיכמנו פחות או יותר את קו העלילה העיקרי, את התמה המרכזית ואת ההיבט הז'אנרי, הנה בהתאמה שיפוט מהיר של שלושת הנ"ל:
1. חכם מכפי שהוא נראה.
2. מטופלת בדואליות מרשימה בבגרותה.
3. לא מספיק טוב.
שיר לא אשיר בגשם
הסיפור של "לה לנד" חכם מכפי שהוא נראה מפני שבתוך סיפור הבוי-מיטס-גירל הספציפי הזה מקופל כל הקונפליקט של ההגשמה העצמית. הרי זה כל ההבדל בין להתאהב ולאהוב: הכי קל בעולם זה לראות את הזיקוקים. הרבה יותר קשה לעשות מה שצריך כדי לשמר אותם, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשני אנשים מוכווני-עצמי ולא מוכווני חופה. זה למה אני מתעקש שהתמה מטופלת באורח בוגר: כבר ב"וויפלאש" ראינו ששאזל מפוכח מספיק בשביל להכיר במחיר המטורף של הטוטאליות, כך שנאיבי בהקשר הזה הוא לא. אבל הוא גם לא ציניקן, הכי רחוק מזה: המילה שנראית הכי קולעת היא "רומנטיקן". לא רק שהוא מאמין באש הפנימית של שני הגיבורים שלו, אלא שהוא רומנטי גם ביחס שלו לאפשרות שהאש הזאת תכלה אותם. שוב, טוטאליות. הסיבה והמסובב של סרט שמטעה אותך לחשוב שהוא על רומנטיקה, אבל האמת היא שהוא על נאיביות בכל ההיבטים המקסימים שלה – אהבה, אמנות, אידיאלים. שאזל מת שיהיה להם סיכוי בעולם האמיתי, אבל הוא לגמרי מכיר בפער שבין המיוזיקל למציאות.
כאן מגיעה התלונה העיקרית שלי לשאזל ולסרט: למעט נאמבר סולו נהדר שבו סטון מסכמת את כל הקטע של הדמות שלה בפרט ושל "לה לה לנד" בכלל, זה לא מיוזיקל גדול. הוא נורא כיפי רוב הזמן, נוגע ללב לפרקים ומעלה חיוך עד מצחיק בקול רם לפרקים אחרים, אבל מה שחסר לו כדי להיכנס לפנתיאון של הז'אנר זה כמה שירים שיגרמו לך לזמזם כל הדרך הביתה. ברשימה האישית שלי, שלושת מחזות הזמר הקולנועיים הכי גדולים הם "שיר אשיר בגשם", "כל הג'אז הזה" ו"שיקגו" (הראשון של ג'ין קלי וסטנלי דונן והשניים האחרונים מאת בוב פוסה, הגם שאת "שיקגו" ביים רוב מארשל), והם הגדולים מכולם מפני שהם רוקדים – וכאילו, שרים - על שתי חתונות: גם תמה עוקצנית שמאזנת את הדבש הבלתי נמנע של המחזמר, וגם נאמברים שהם אינסטנט-קלאסיקות. "לה לה לנד" לגמרי רואה אותם בהיבט הראשון, אבל לגמרי מזנב בהם בשני.
באופן כמעט הולם, גם סטון וגוסלינג יוצאים כאן יותר שחקנים נהדרים מאשר זמרים או רקדנים גדולים. הכימיה ביניהם הייתה מקסימה כבר ב"מטורף, טיפש, מאוהב" (ופחות מקסימה ב"יחידת הגנגסטרים", סרט שלא עבד בו כלום ושום דבר), והזוגיות-על-המסך שלהם עושה את הקסם שלה גם כאן. בכלל, בקטע שמסתדר פיקס עם העלילה ועם התמה, הם נפלאים בנפרד ועוד יותר נפלאים ביחד – אבל שוב, כשחקנים. כזמרים-רקדנים הם רק בסדר.
אז מה היה לנו שם? סרט חכם ובוגר עם שני שחקנים מעולים וחומר למחשבה כל הדרך הביתה. בזמן אמת הוא גרם לי להרגיש לסירוגין נורא פחדן ונורא בר מזל; באוטו, בחזור, הוא זרק אותי לימים שגם אני הייתי נאיבי ורומנטי וטוטאלי, והעובדה שינוקא בן 31 כמו שאזל גרם לי לחשוב מחדש על כמה מאמיתות חיי ממרום ה-42 שלי היא בעיניי נוצה בכובע של הבמאי-כותב הרגיש-חכם הזה. אז נכון שלחשוב מחשבות נוגות זה לא כמו לזמזם מנגינות קליטות, אבל בעיניי זה הדבר השני הכי טוב שיכול לקרות לך אחרי מיוזיקל עם הייפ אוסקר. אולי זה אפילו יותר שווה.
זה כמו בסרט ההוא
מה אם הפרשנות של בחורה צעירה לרעיון ההגשמה העצמית הוא מסע רגלי של 3,000 ק"מ לבד במדבר? ומה הסיכוי של הגבר שמעוניין בה להתגשם איתה על הדרך?
זה העניין בסרט האוסטרלי "Tracks" מ-2013, עיבוד לאוטוביוגרפיה מאת רובין דייוידסון שהוקרן כאן על המסך הגדול רק במסגרת פסטיבל הקולנוע האוסטרלי ואחר כך נדד למסכים הקטנים בשמות "מסלולים" ו"דרכים" (וזמין לצפייה במלואו ביוטיוב).
מעשה שהיה: ב־1977 יצאה דייוידסון (מיה וסיקובסקה) למסע מאליס ספרינגס אל החוף המערבי של אוסטרליה - רק היא, הכלבה שלה וכמה גמלים בסביבה עוינת לחלוטין לקיום חיים. השגעת הזאת תפסה את תשומת הלב של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שמימן את המסע ושידך לדייוידסון צלם (אדם דרייבר) על מנת שיתעד אותה ויתאהב בה. כמו ב"לה לה לנד" - וכמו ב"עד קצה העולם" של שון פן, סרט מסע שנראה כמו אביו הקולנועי של "Tracks", אבל הוא לא צריך אותי כדי שתשמעו עליו – הטוטאליות של דייוידסון עומדת כאן בכל המבחנים האפשריים וגובה מחירים שגורמים לך וגם לה לתהות אם זה שווה את זה.
הבמאי ג'ון קוראן אמנם נופל מדי פעם למלכודת של הסברת יתר עם קריינות ופלאשבקים, אבל וסיקובסקה מדויקת להפליא בתפקיד הראשי ודרייבר בכלל מביא פיצוח מושלם של הצלם המעט נודניק שמושך את כל זבובי היבשת, אבל את דייוידסון פחות. יופי של סרט.