אם צפיתם ב"רוק 30" בשעתה, אתם בטח זוכרים את טוּפֶר, התסריטאי השחור שהכינוי שלו גנוב מהביטוי Twofer, כלומר שניים במחיר של אחד. "הוא שניים: גם בחור שחור וגם בוגר הרווארד", מוסברת האטימולוגיה בפרק הפיילוט.
דמותו של טופר עלתה בדעתי כששמעתי על "אור ירח", שהוא סיפור (או ליתר דיוק שלושה סיפורים) על טופר בפני עצמו - גם בחור שחור וגם הומו. אם אני נשמע קצת ציני בקשר לזה, זה רק כי הייתי הכי ציני בקשר לזה: שנה אחרי "האוסקר הלבן", ההתלהבות הגורפת מסרטו של בארי ג'נקינס הכמעט-אלמוני (והיום כבר מועמד לאוסקר) נשמעה לי כמו תיקון פוליטי קולקטיבי. כמו אשמה לבנה. בקיצור, כמו משהו שהיו צוחקים עליו ב"רוק 30".
אז השבוע ראיתי סופסוף על מה כולם מדברים, והאמת היא שאפשר לסכם את החוויה כולה בשתי מילים: תאמינו להייפ.
אם להשוות אותו למשהו שכנראה ראיתם, אז "אור ירח" הכי קרוב ברוחו ל"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר – רק עם שני דילוגי זמן גדולים במקום ההתקדמות המדודה של "התבגרות" לאורך ציר חייו של הגיבור שלו. הגיבור של ג'נקינס הוא שיירון, ואנחנו תופסים אותו בשלושה פרקים מובחנים בחייו: בראשון הוא ילד שכולם קוראים לו "ליטל" (אלכס היברט), בשני הוא כבר תלמיד תיכון (אשטון סנדרס), ובשלישי הוא גבר שמכונה "בלאק" (טרוונטה רודס). בהתאמה, בסיפור הראשון תוהה שיירון מה זה Faggot ואם הוא כזה; בפרק השני הוא נוגע לראשונה בגבר; ובשלישי הוא מתעמת ישירות עם שאלה שמוצגת לו כבר בתחילת הסרט - מי אתה בוחר להיות.
שמו של "אור ירח" נגזר ממונולוג שנושא בפרק הראשון, פרק הילדוּת, סוחר סמים בשם חואן (מהרשלה עלי, שזכה השבוע במועמדות לאוסקר על תפקידו). חואן מאמץ את ליטל, מעניק לו בית הרחק מהבית, ועל הדרך מספר לו סיפור שכולל את המשפט "באור ירח בחורים שחורים נראים כחולים". סביב הסיפור הזה מטיף סוחר הסמים לילד ש"אף אחד לא יכול להחליט בשבילך מי אתה". רוצה לומר, אף אחד ושום דבר, לרבות נסיבות לידתך, ילדותך, נטייתך. וכאן טמונה ההצלה של "אור ירח".
"באור ירח בחורים שחורים נראים כחולים" הוא גם שמו של סיפור שכתב המחזאי טארל אלווין מק'קארני. הוא הגיש אותו לפסטיבל סרטים קטן במיאמי ובזה נגמר העניין מבחינתו, עד שהמפיקה אדל רומנסקי נתקלה בו במקרה והביאה את הסיפור לבמאי ג'נקינס, שמצא את הזיכרונות של עצמו בסיפור של מק'קארני על ילד שחור בשכונת עוני במיאמי. זה הגרעין שמתוכו גדל התסריט של "אור ירח" (עוד מועמדות לאוסקר), והספציפיות הזאת – העובדה שמדובר בשקלול של שתי אוטוביוגרפיות, לא באיזה עיסוק גנרי ב"הומו שחור" – היא לטעמי מה שמפריד בין היצירה המרגשת הזאת לבין מה שחששתי שאני עומד לראות.
בשלב מסוים בסרט, כשאנחנו מתוודעים לקורותיו של צעיר שחור אחר, הוא מגדיר את הסיפור הקשה שלו במילים "אלה חיים". זה תופס גם לגבי האופן שבו מוצג הסיפור של שיירון: אלה החיים שלו, החיים הקשים שלו, אבל לאו דווקא הטרגדיה שלו. השאלה, כאמור, היא מי הוא יחליט להיות.
דמויות ושחקנים באות והולכים ב"אור ירח". הנוכחות הקבועה היחידה היא אמו של שיירון, פולה (נעמי האריס המצוינת, גם היא מועמדת לאוסקר, שאלמלא ההיכרות המוקדמת איתה הייתי מנחש שהיא ילידת מזרח אל. איי. ולא מרכז לונדון). ופולה – אין דרך תקינה פוליטית להגיד את זה – היא זונת קראק. אחת שנכנעה לנסיבות חייה ומשלמת על זה שלל מחירים לאורך הסרט. מנגד אנחנו מכירים את סוחר הסמים שהוזכר לעיל, גבר שמנסה למרק את המצפון שלו בגרסה פרטית של גמילות חסדים, ויש גם את הבחור שמושך בכתפיים ואומר "אלה חיים" (אני מטשטש פה את זהותו מחשש ספוילר). אז מי אתה, הגבר שמכונה "בלאק"? לא שקלול של נסיבות שלא בשליטתך, אלא מה שאתה בוחר לעשות עם השקלול הזה.
קל לזהות ייצוגיות בכינוי "בלאק", אבל אני חושב שהגרסה הבוגרת של שיירון היא ההפך הגמור: לא בחור כל-שחור, אלא בחור שמתחבא מאחורי הזהות של כל-שחור. אז הוא סוחר בסמים אבל לא באמת בנוי לזה, ונראה כמו אחד שמדבר כל היום על ביצ'ז ופוסי, אבל אנחנו כבר יודעים שהוא לא בקטע הזה. בישורת האחרונה, שוב כמו ב"התבגרות", הוא סך כל מה שעבר עליו – אבל זה לא מה שחורץ את גורלו. ג'נקינס לא יעשה לו את ההנחה הזאת; הוא יכריח אותו לבחור בעצמו.
"אור ירח" הוא לא סרט על קורבן. הוא לא סרט על שחורים ולא סרט על הומואים. זה סרט על חיים של בחור אחד, וככזה הוא מרגש מאוד ונבון מאוד. בתור זיגוג על העוגה יש כאן עבודת מצלמה אדירה של ג'יימס לקסטון (עוד מועמד לאוסקר), משהו שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל יוצר שאמר אי פעם "אני לא הולך לעשות שום דבר מרהיב קולנועית כי זה נושא רציני מדי" (אהמ, כל במאי של כל סרט רומני בכל העשור האחרון). הבחירה של ג'נקינס במצלמה כל כך נוכחת, כל כך מורגשת, היא חתיכת אקט של ביטחון עצמי מצד במאי שעשה עד היום רק סרט אחד באורך מלא – "Medicine for Melancholy", שם שגרם גם לי לעשות פרצוף של "?".
לכו, לכו ל"אור ירח". זה ממש לא "טופר: דה מושן פיקצ'ר".
זה כמו בסרט ההוא
הביטוי "תבנית נוף מולדתו" כאילו נכתב על שון, הגיבור של "This is England". אלא שהבמאי-תסריטאי שיין מדואוס נקט בסרטו מדיניות דומה לזו של בארי ג'נקינס ב"אור ירח": נסיבות זה לא תירוץ.
שיין מדואוס, בשנים האחרונות יוצר דוקומנטרי, היה למשך כמה שנים ההבטחה הכי גדולה של הקולנוע העלילתי הבריטי; עד היום אני ממליץ לאנשים לעוף על סרטו "בנעלי המת", שנעשה ב-2004. שנתיים אחריו ביים מדואוס את "This is England", שמתרחש בעידן מרגרט תאצ'ר ומלווה גיבור צעיר שהוא קורבן כפול של התקופה: משפחתו הענייה נאבקת לשרוד את המדיניות התאצ'ריסטית ואביו נהרג במלחמה המיותרת בפוקלנד. באופן כמעט בלתי נמנע, שון (תומס טורגוס הנהדר) מוצא את עצמו בחבורה של סקינהדס – וכמו אצל ג'נקינס עשור אחריו, השאלה היא מה ומי יבחר הגיבור להיות. תאמינו לי, אתם רוצים לראות את התשובה הזאת.