בורינג

לפני שהסופר המנוח טום קלנסי נהיה מנוח, הוא השאיר לנו תובנה מדויקת בנוגע להבדל שבין מציאות ובדיון: Fiction has to make sense, "הבדיוני חייב להיות הגיוני". ובכן, אני מציע הרחבה לכלל של קלנסי: הבדיוני, העלילתי, חייב גם להיות מעניין.

בני הזוג האמיתיים ריצ'רד ומילדרד לאבינג, הוא לבן והיא שחורה, הגיעו עד לבית המשפט העליון בארה"ב כדי שיוכלו לחיות יחד כבעל ואישה בווירג'יניה, שב-1958 עדיין חיה בסרט של העבדות ואסרה בחוק על נישואים מעורבים. זה סיפור חשוב שהפך בשנת 2011 לדוקומנטרי בשם "The Loving Story", והשנה הפך לסרט עלילתי בשם "לאבינג", או כמו שאני מעדיף לכנות אותו: "בורינג".

אנחנו מתוודעים לריצ'רד (ג'ואל אדגרטון) ומילדרד (רות נגה) בדיוק כשהם מחליטים להינשא בוושינגטון, כלומר במחוז קולומביה, למרות שהם חיים בווירג'יניה. ואז אנחנו מתוודעים גם לבעייתיות של זה: בגלל שחוקי מדינת וירג'יניה אוסרים על נישואים מעורבים, רישיון הנישואים שלהם מקולומביה לא שווה כלום. הם נעצרים, נשפטים ולמעשה נדונים לגלות – הם מצווים לעזוב את גבולות המדינה ולא לחזור אליה ביחד במשך 25 שנה.

אז בסיומה של אקספוזיציה יש לנו עוולה, וכאן באה ההחלטה הכי חשובה של הבמאי-תסריטאי ג'ף ניקולס: האם הוא נשאר עם בני הזוג ולוקח את האבסורד למקומות קומיים ו/או קפקאיים, או שהוא עושה את הארין ברוקוביץ' ומתמקד במאבק המשפטי לתיקון העוולה המדוברת. אלא שניקולס בחר בדרך שלישית: לא לעשות כלום.

בשעה הראשונה שלו, "לאבינג" הוא סרט בניוטרל. הלאבינגים נעצרים כמה פעמים ומשוחררים מספר זהה של פעמים, וזהו. זה לא קומי אפרים קישון סטייל, זה לא מטריף את הדעת פרנץ קפקא סטייל; זה בקושי "אצה רצה" גדעון רייכר סטייל. ואז, בתפנית תסריטאית מאוחרת הרבה יותר מדי, ניקולס הולך אל זווית המאבק המשפטי – אבל לא באמת, מפני שעורך הדין היהודי ברני כהן (ניק קרול) הוא נון-דמות. סתם אחד שהאגודה לזכויות האזרח זרקה את תיק לאבינג לכיוון שלו ועכשיו הוא צריך לעשות משהו בקשר לזה, בלי מוטיבציה מיוחדת שאנחנו מודעים לה.

לא חסרים סרטים שנופלים למלכודת ה"תפסת מרובה". "לאבינג" הוא המקרה הנדיר של תפסת לא מספיק: לא מספיק טרגדיה, כי "לכו תחיו כזוג נשוי במקום אחר" זה לא נעים, אבל גם לא בדיוק גזירת שמד; לא מספיק פארסה או סאטירה, כי אין בסרט הזה קב ארור אחד של הומור; ובטח לא מספיק דרמה, כי ניקולס נצמד לקונספט של "סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים" למרות שהסיכויים הם לא עד כדי כך רעים.

הבחירה בשם "לאבינג" מבהירה שניקולס אכן בא לספר לנו סיפור אהבה, אלא שרף הריגוש שלנו בתחום הספציפי הזה ממוקם קילומטרים מעליו. זה אמנם סיפור אמיתי, אבל הוא משחק במגרש העלילתי, ומכאן שהוא מצווה לעמוד בסטנדרטים של הבדיוני – והוא לא. בהקשר הזה ראוי להזכיר את "מאחורי המספרים", גם הוא משנת הבציר הקולנועית הנוכחית וגם הוא סרט על עוולה גזעית: תיאודור מלפי לקח חירויות גדולות מאוד עם הסיפורים האמיתיים שמאחורי "מאחורי", ויצא לו סרט דידקטי אך סוחף במקומות הנכונים. ניקולס נצמד למציאות, ויצא לו סרט דידקטי אך לא מעניין בשיט.

בכלל, "לאבינג" סוגר שנה שגורמת לי לתהות מה נסגר עם ג'ף ניקולס. "סערת רוחות" שלו היה מיני יצירת מופת, אולי הסרט הכי טוב של 2011. "הסיפור של מאד", שיצא שנה אחריו, היה בונבון. אבל השנה? "Midnight Special" שלא הופץ בישראל היה גנוב כמעט אחד לאחד מ"הנבואה", סרטו של אלכס פרויאס מ-2009 (מילא לגנוב, אבל למה מסרט לא-משהו?), ועכשיו פצצת השעמום הזאת. ג'ף ניקולס הוא עדיין במאי מוכשר, אבל נראה שהוא צריך להפסיק לעבוד עם התסריטאי ג'ף ניקולס.

הזכרתי קודם את "ארין ברוקוביץ'", אבל באותה מידה יכולתי להזכיר את "רשימת שינדלר", את "מיסיסיפי בוערת", את "לינקולן". סרט יכול להתמקד במי שנלחם בעוולה ולא בקורבנות שלה בלי להוריד דבר מעוצמת ההתמודדות של הצופה עם סבלם של האחרונים. ניקולס הלך עם התסריט במתווה "12 שנים של עבדות", ולא פלא שיצא לו מה שיצא: חוויית צפייה מתישה כמו "12 שנים", מינוס ההלם הראשוני מ"12 שנים", כי בואו – איפה עבדות ב-1841 ואיפה גלות ב-1958.

ומילה אחרונה על רות נגה: כשהעליתי בדף הפייסבוק שלי את מחאותיי על ההתעלמות של האקדמיה מאיימי אדמס ואנט בנינג, כתבתי חצי בצחוק: "מה, כי הן לבנות?". ובכן, אחרי שראיתי מה זיכה את רות נגה במועמדות לפרס השחקנית, אני משנה את זה לרבע בצחוק.