בסופו של דבר היא הייתה כישרון מבוזבז. פחות כישרון משחק – קארי פישר בעצמה מעולם לא החזיקה מעצמה שחקנית גדולה – ויותר כישרון קומי שהבליח לעתים רחוקות מדי. "רחוקות מדי" תרתי משמע: הפעם האחרונה שמישהו באמת נתן ביטוי קולנועי ליכולות הקומיות שלה הייתה בשנות ה-80. רוב ריינר ידע בדיוק מה הוא עושה כשליהק אותה לתפקיד של מארי, החברה הכי טובה של סאלי ב"כשהארי פגש את סאלי". פישר פשוט קלעה בול עם שורת המחץ החוזרת "את צודקת, את צודקת, אני יודעת שאת צודקת". אינסטנט-קלאסיקה בסרט שכולו אינסטנט-קלאסיקות.

גם ג'ון לנדיס ידע מה הוא עושה כשליהק את פישר לתפקיד הקטן שלה ב"האחים בלוז" כאקסית המטורפת שעוקבת אחרי ג'ייק בלוז (ג'ון בלושי, עוד אחד שהלך הרבה יותר מדי מוקדם) עם ארסנל שלם של נשק חם. זה היה בין "מלחמת הכוכבים" ו"האימפריה מכה שנית", ולנדיס תפס יפה את שני הצדדים שהביאה פישר לתפקיד הנסיכה ליאה: המעצים והקומי.

הביקיני המתכתי שלבשה פישר ב"שובו של הג'די" הפך עם השנים לחזות הכל – או הכל חוץ מהתסרוקת הבלתי אפשרית שלה ב"מלחמת הכוכבים" – אבל לסכם את הנסיכה ליאה בתלבושת ההיא יהיה לא הוגן כלפי פישר וכלפי ג'ורג' לוקאס, שלצד היותו אחד האנשים המושמצים ביקום יצר דמות פמיניסטית/קיק-אסית הרבה לפני שזה נהיה טרנד.

כן, לוק סקייווקר והאן סולו מגיעים לכוכב המוות כדי להציל את הנסיכה ליאה, אבל ברגע שהיא לוקחת לידיים את אחד מרובי הלייזר ומחוררת את הקיר הקרוב כדי ליצור נתיב מילוט, ברור לגמרי שזאת בפירוש לא עלמה במצוקה. להפך; זאת עלמה מהסוג שכעבור 40 שנה תהפוך לבון-טון ההוליוודי והמגדרי, אישה חזקה ומודעת וגם מינית, אבל דווקא לא באופן שבו היא מוצגת באזכור התרבותי המצוי (בגדול, הפנטזיה הראשונה של כל בן תשחורת מאיזשהו תת-סוגה של חננה). הרי בסופו של דבר מחסלת ליאה במו ידיה, מילולית, את ג'אבה – מי שכפה עליה את התלבושת ההיא מלכתחילה. מה זה אם לא אקט של העצמה? להזכירכם, אנחנו מדברים פה על סרט מ-1983. כשעוד לא הייתה מילה כזאת.

יודעים מה, אם כבר מדברים: אני מעדיף עשרות מונים את הנסיכה ליאה מוחפצת ואז מועצמת ב"ג'די" ולא מונפשת-מוצערת ב"רוג אחת", לטעמי אחד מרגעי השפל המחפירים של השנה הקולנועית היוצאת.

פישר עצמה דיברה הרבה על יחסי האהבה-שנאה שלה עם "שובו של הג'די" – את הביקיני שכפו עליה לוקאס וג'אבה היא שנאה, את הצדק הפואטי שבסצנת החיסול של ג'אבה היא אהבה – ונראה שהדואליות הזאת די מסכמת את חוויית "מלחמת הכוכבים" שלה. זה עלה שוב ושוב בספרה האוטוביוגרפי מ-2008 שהפך כעבור שנתיים למופע היחיד שלה, "Wishful Drinking": כן, היא תמיד שנאה את התסרוקת ואת הביקיני ואת הדיאלוגים, אבל היא מעולם לא שכחה שלוקאס עשה לה את הקריירה והביא לה תהילת עולם בגיל 21. "ג'ורג' לוקאס הרס את חיי, ואני מתכוונת  לזה במובן הנחמד ביותר", הפליאה לסכם באותו מופע שכולו התעסקות עצמית במובן הנחמד ביותר.

פישר הייתה מפורסמת עוד לפני שנעשתה מפורסמת. כבתם של הזמר אדי פישר והשחקנית דבי ריינולדס, שניים שחולקים במצטבר תשעה מקרי גירושים-נישואים, היא הייתה חלק משושלת הוליוודית נודעת-מפוקפקת של טיפוסים גבוליים מבחינה נפשית והרבה מעבר לגבוליים מבחינת הרגלי צריכה. לפישר עצמה היה רקורד עב כרס של התמכרויות ואשפוזים, אבל איך אמר לאונרד כהן, עוד קורבן של 2016, על כל החומרים שניסה ועשה? "העליצות התעקשה לבצבץ דרכם".

"Wishful Drinking", ששודר כספיישל של HBO, היה הברקה אדירה של כתיבה ושל פרפורמנס. פישר חשפה בו את עצמה על כל החולשות והחוזקות, המקומות האפלים והמקומות המוארים, וגרמה כבר אז לתחושה של דיסוננס בין חיים שהיו ללא ספק מלאים ובין הבזבוז, הפספוס והאביוז שתמיד היו חלק מהם. עם מותה בגיל 60 נראה שנתקיימה בה הבדיחה הקלאסית של וודי אלן, מי שליהק את פישר לתפקיד קטן ומקסים ב"חנה ואחיותיה": לא רק שהאוכל ממש גרוע, אלא שבנוסף לכל המנות קטנות מדי.

את הבדיחה הזאת, שמופיעה במקור ב"הרומן של עם אנני", מגדיר אלן כסיכום של החיים עצמם. במובן מסוים, גם את חייה של קארי פישר – קורבן של משפחה מטורללת, מכורה סדרתית, קומיקאית מבוזבזת ואבן דרך פמיניסטית לא מוערכת בלשון המעטה – אפשר לסכם בדיוק כך. זה היה גרוע, וחבל שהיה כל כך מעט מזה.

ב"האימפריה מכה שנית" יש רגע שבו הריסון פורד נפרד מפישר בחיוך מריר ובמילים "So long, princess". אמש הקלדתי את שלוש המילים האלה בדף הפייסבוק שלי ממש על אוטומט, כי אחרי הכל, גם אם רוב חייה הייתה פישר נסיכה בעל כורחה - בוודאי בחיים האמיתיים, אבל במובנים רבים גם על המסך - זה בכל זאת כל כך היא. חיוך מריר ו"היי שלום, נסיכה".