מערכת היחסים בין אדם בעל מגבלות למטפל שלו היא נושא כל כך מטופל קולנועית ש"המטפלת" נשמע עבש מעצם הגדרתו. הרי מנעד עצום של יצירות – חביבות כמו "מחוברים לחיים", מופתיות כמו "הפרפר ופעמון הצלילה" או מחורבנות כמו "ללכת בדרכך" – נדרשו לעניין הזה מכל הכיוונים האפשריים ובכל הז'אנרים הקיימים. ועדיין, סרטו של הבמאי ההונגרי-ישראלי יאנוש אדלני מצליח לחמוק מכל מלכודות ה"היה כבר" ולהביא משהו חדש לשולחן.
בריאן קוקס מגלם את סר מייקל גיפורד, שחקן שייקספירי מבוגר וחולה פרקינסון מתקדם שדעיכת הקריירה והתקדמות המחלה רק החמירו את היהירות והמרירות הטבעיות שלו. קוקו קוניג ("אמונת המתנקש") היא דורותיאה, צעירה הונגרייה שנשכרת כדי לטפל בו ומקבלת את הג'וב בעיתוי הכי נפיץ שיש: רגע לפני שגיפורד יעלה על הבמה כדי לקבל פרס מפעל חיים. ברור מראש שכל מהותו של גיפורד כשחקן וכגבר תתנקז אל האירוע הזה, כך שהקדנציה של דורותיאה היא כולה ספירה לאחור אל משהו שיכול להיות מביך מאוד או דווקא מרומם נפש.
הנאום שבסופו של דבר נושא גיפורד על הבמה נכתב במשותף עם קוקס, שהמסירות שלו לתפקיד כפוי הטובה הזה ניכרת בכל פריים. הוותק שלו והכישרון הלא מלוטש של קוניג הופכים את הצימוד הקולנועי ביניהם לעונג גדול ותומכים בפואנטה של אדלני ביושבו כתסריטאי: זה לא שהמטפלת הצעירה גורמת לשחקן הקשיש להתאהב בחיים מחדש. זה שהיא גורמת לו להערכה מחודשת של מה שהוא עצמו עבר מאז שהיה בגילה, מוטיב שמיישר קו עם עלילת מפעל החיים. זה מה שכל כך אהבתי בדרמה הקומית הקטנה הזאת, שלא מטייחת את הצדדים הקשים של הזקנה. רק מבקשת להזכיר לנו בערוב ימינו – היי, בכל זאת חיינו לפני שקמלנו.
"המטפלת" כבר הוקרן בישראל. זה היה בפסטיבל הסרטים בחיפה השנה, אז הקדשתי לו המלצה של כמה שורות (מה שמסביר מה עושה ציטוט שלי על הפוסטר העברי של הסרט, למקרה שמישהו תהה מה הקטע). יציאתו לאקרנים המסחריים היא לא רק חדשות טובות אלא גם הצטברות של סיבות ונסיבות מעניינות: ראשית, כך חוגגים "סרטי נחשון" 40 שנות הפצה (וגם הפקה: זאת החברה שהביאה לקולנוע הישראלי בין השאר את "בלוז לחופש הגדול" ואת "מאחורי הסורגים"). עצם העובדה שיש כאן חברת הפצה לסרטי איכות, ושהיא נכנסת לעשור החמישי בחייה, ראויה לציון ולנגיעה כנה בשולי הכובע. בשוטף אני אוהב לצחוק על הקומדיות הצרפתיות ש"נחשון" מעריפים עלינו – פעם אפילו הצעתי באיזה פורום שהסימן הבינלאומי המוסכם לקומדיה צרפתית יהיה האימוג'י ההוא של הקקי – אבל נחשון זה גם "יול" ו"לשבור את הגלים" ו"מחוברים לחיים" שהוזכר לעיל, אז רספקט.
"המטפלת" הוא גם אחד הסרטים האחרונים שרוג'ר מור הספיק להשתתף בהם, ו"נחשון" מקדישים לזכרו את ההפצה הישראלית של הסרט. בחברה מקפידים להזכיר גם שיום יציאת הסרט בישראל נופל על התאריך שבו הוגלה אדלני מהונגריה – זה קרה ב-13.7.76. מאוחר יותר הוא בחר בישראל כביתו השני, ומגיע לו שתיתנו צ'אנס לסרט שלו. אם לא בגלל יום ההולדת של סרטי נחשון או מותו של רוג'ר מור או גלותו של יאנוש אדלני, אז סתם כי זה בובה של סרט.
זה כמו בסרט ההוא
האמת היא ש"The Escapist" הבריטי מ-2008 לא מאוד דומה ל"המטפלת", אבל שני דברים מהותיים יש להם במשותף: דמות של גבר שהנסיבות מכריחות אותו לשפוט רטרואקטיבית את חייו ובריאן קוקס בתפקיד הגבר הזה.
יש לי חולשה מסורתית לסרטי כלא, וזה אחד המטלטלים – ולמרבה הצער גם אחד הפחות מוכרים, בוודאי מחוץ לאיים הבריטיים. קוקס לקח פרס BAFTA מוצדק על תפקידו כפרנק, שמגלה אחרי 12 שנות מאסר כי בתו התמכרה לסמים - ומחליט לברוח ולהציל אותה מעצמה. אבל פרנק הוא לא היחיד שבורח: יש כאן קבוצה שלמה שמנסה להימלט, ואנחנו נחשפים למניעים של חבריה בעריכה צולבת עם הבריחה עצמה. וכל מילה נוספת תהיה ספוילר.
רופרט וויאט, שאחר כך הלך ועשה את הפרנצ'ייז הנוכחי של "כוכב הקופים", נתן כאן טייק אחר ומיוחד על כל הרעיון של בריחה מהכלא. אני בכיתי בגללו; נראה מה יהיה איתכם.
mako תרבות בפייסבוק