ככה אנחנו באמצע

הסרט הזה לא עוזב אותי. אני ישראלי בן 40 פלוס, ככה שממש עשו אותו בשבילי, אבל זה שאתה קהל היעד של יצירה לא אומר בהכרח שתמצא את עצמך בתוכה. ואני כל כך מצאתי את עצמי ב"מעבר להרים ולגבעות".

אלון פדות (גילוי נאות: האיש לא רק משחק בסרטים אלא גם כותב ב-mako) הוא דוד גרינבוים, איש צבא קבע שמשתחרר אחרי 27 שנות שירות ומרגיש קצת אבוד באזרחות. שירי נדב נאור היא אשתו רינה, מורה לספרות שכאילו נושמת תרבות ושפה גבוהה אבל תכלס מסתחררת מזה שאחד התלמידים שלה אומר עליה שהיא מילף. מילי עשת, בהופעת פריצה נהדרת, היא בתם יפעת - שמאלנית, אקטיביסטית, הכי אנטיתזה לאבא. אבל הסקרנות שלה לגבי הכפר הערבי הקרוב למקום מגוריה היא לא בהכרח נאיבית כמו שהיא נראית. ונועם אימבר הוא הבן עמרי, סתלבטן שכלום לא מטריד אותו עד שמשהו כל כך מטריד אותו שהוא פועל מתוך יצר חייתי טהור.

אני הולך פה במעגלים סביב ספוילרים אפשריים, אבל ממילא הנקודה טמונה פחות בפרטים הקטנים ויותר בתמונה הגדולה: במלאות 50 שנה למלחמת ששת הימים, ערן קולירין ("ביקור התזמורת") הצליח ליצור סרט על משבר-אמצע-חיים רב-מערכתי – של עצמו, של אבא ואמא גרינבוים, של הכיבוש.

מאחורי ההר

אפשר לקרוא את השם "מעבר להרים ולגבעות" כרפרנס לכפר הפלסטיני שאכן נמצא פיזית מעבר לגבעה. משפחת גרינבוים גרה במודיעין, והכפר השכן הוא מקור איום מנקודת מבטו של איש הצבא וגורם משיכה מנקודת מבטה של בתו השמאלנית. אבל יש לי הרגשה שקולירין התכוון ל"מעבר להרים ולגבעות" במובן הישן והטוב של "מתחת לכל הפוזה".

זוכרים את קריעת המסכות המפורסמת של אהוד ברק בקמפ דייויד? אז כזה. קולירין ממשיך פה מסורת קולנועית-ישראלית מפוארת, עתיקה כ"לא שם זין", של קריעת המסכה ההרואית מעל פניו של איש הצבא; מאשתו הוא מסיר כאמור את האצטלה של אשת התרבות הגבוהה; מהבת הוא מפשיט את ההומניזם; ומהבן הוא מסיר את השאננות. אלא שזה לא נעצר שם: גם "הערבי הטוב", עוד דמות שהקולנוע הישראלי ראה המון ממנה, נחשף כאן כמי ש-50 שנות כיבוש לימדו אותו די והותר רוע. ומה שמעניין יותר מכל, בטח בסרט שכבר סידרתם לכם בראש שהוא שמאלני, זה שגם עוול הכיבוש יוצא הכי דרדלה מעבר להרים ולגבעות של הסיסמאות משמאל.

הדמויות של קולירין אמנם פיקטיביות, אבל הן חיות במדינה האמיתית שלנו. מדינה ששומעת כבר שנים על העוולות של עצמה, על חרמות בינלאומיים ועל חזון אחרית הימים של היעלמות הרוב הדמוגרפי, אבל בינתיים מתנהלת די בסבבה שלה. וזה עוד אחד מהמקומות האלה שבהם מצליח קולירין לחבר בין דברים שמעולם לא חשבתי על זה שהם מתחברים, כי הבעיה המשותפת למשבר אמצע החיים ול-50 שנות כיבוש היא לא שההווה כל כך נורא, אלא שכל מבט אל העתיד נורא מפחיד. ברמה האישית, כי אתה כבר לא ילד, כי אתה כבר יודע מה לא תהיה כשתהיה גדול; וברמה הלאומית – טוב, לא אמנה כאן את כל הסיבות לחטוף התקף חרדה קולקטיבי.

זאת ביקורת קולנוע, לא מניפסט חברתי, ו"מעבר להרים ולגבעות" הוא בראש ובראשונה סרט מצוין. הברקות הכתיבה של קולירין לא מסתכמות בחיבור האישי-לאומי: במונחי תכלס, התסריט שלו חכם ומפתיע ומאוד מצחיק בדיוק במקומות הנכונים (צל"ש ספציפי לשימוש הכי מושכל במילה "זונה" שראיתי באיזשהו סרט השנה). את ההופעה של עשת כבר הזכרתי ועל פדות אני מנוע מלכתוב, אבל אי אפשר בלי שק של סופרלטיבים לשירי נדב נאור, שמצליחה להיות גם כל הנשים הנשואות בנות ה-40 פלוס וגם דמות כל כך ספציפית שבתום 90 הדקות הרגשתי איתה כמו עם מכרה ותיקה. אי אפשר גם בלי מילה על עריכת הפסקול, שמייצרת רגעים נוטפי אירוניה עם שירי ארץ ישראל הישנה והיפה כרקע לארץ ישראל החדשה והדוחה – ומצד שני רגעים של ישראליות שורשית, חמה ואמיתית לצלילי שלמה ארצי. יש לי חולשה אישית לאנשים ממה שנקרא "הברנז'ה" שלא מתביישים לאהוב את ארצי, אבל אני די משוכנע שלא צריך להיות אני כדי להתרגש מהבחירה המוזיקלית הזאת.

המכשלה המרכזית של "מעבר להרים ולגבעות" היא סיפורו של עמרי, ללא ספק הרגל הקצרה מבין ארבע התת-עלילות. יש איזו אחידות נושאית וסגנונית בסיפורים של האב, האם והבת, וקורות הבן מרגישות איכשהו לא קשורות למכלול, לתמה. הסרט גדוש ממילא ברבדים ובעלילות, משקל העודף הזה גורם לסרט להרגיש ארוך מסך דקותיו ועמוס מסך סיפוריו. אבל אני חי לגמרי בשלום עם הדיל הזה של  יצירה לא מושלמת שמצליחה להגיד דברים כל כך מדויקים על חיינו כישראלים.

פשרת הישראליות

והנה זה חוזר להיות מניפסט חברתי, כי "מעבר להרים" תופס את כולנו ברגע של כל האמת בפרצוף. והאמת היא שאנחנו לא כאלה פייטרים גדולים ולא כאלה יפי נפש. לא כאלה צודקים וגם לא כאלה טועים. בשבילי זאת התמה של קולירין, והיא רעננה ונבונה ומאוד מפוכחת, גם אם לא מאוד משמחת: על פי קולירין, הישראליות העכשווית היא פשרה מהסוג שעושים באמצע החיים. כמו נישואים קצת עייפים, כמו מפלגת מרכז. זה אולי לא מה שחלמנו עליו כשהיינו צעירים, אבל לפחות זאת מציאות שאנחנו יודעים להתנהל בתוכה.

בסוף, ממש בישורת האחרונה ובאופן שלא אחשוף כאן את מהותו, "מעבר להרים ולגבעות" משאיר איזה שוונץ של תקווה שאולי הילדים שלנו יישרו את המציאות העקומה במקום לעשות את מה שאנחנו עשינו ויצמיחו רגל אחת יותר ארוכה. אמן, קולירין. הכי אמן.