האביר השחור

אם לצמצם את "תברח" לשם תואר בודד, זה חייב להיות "הברקה". הברקת כתיבה, הברקת ליהוק – גורפת, לרבות אליסון וויליאמס מ"בנות", למרות שבשעה הראשונה זה ממש לא נראה ככה – וגם חמש הברקות נקודתיות שמסמנות את מותחן האימה הזה כמועמד רציני לזכייה בחמש קטגוריות מרכזיות בסיכום השנה הקולנועית הזאת:

1. המשפחה הכי קריפית

2. הקלוז אפ הכי מלחיץ

3. הסייד-קיק הכי מוצדק

4. התזמון הכי מעולה לשימוש במילים "וואט דה פאק"

5. הווריאציה המוצלחת ביותר על נושא "אמרתי לך"

בעולם מושלם – אותו אחד שבו "לוגאן: וולברין" הוא לפחות מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר – הבמאי-כותב ג'ורדן פיל צריך להיות לפחות מועמד לאוסקר על התסריט הבאמת-מבריק הזה: דניאל קלויה הוא כריס, צלם שחור שפוגש לראשונה את משפחתה של החברה המאוד לבנה שלו, רוז (וויליאמס). אבא שלה (ברדלי וויטפורד) עושה רושם קצת מוזר ואימא שלה (קתרין קינר) היא פסיכיאטרית שעוסקת בהיפנוזה, שזה תמיד קצת מלחיץ. אבל מה שבאמת מטריד את כריס הוא שיש משהו מאוד מאוד מוזר בשני עובדי משק הבית השחורים של המשפחה, וולטר וג'ורג'ינה (בהתאמה, מרקוס הנדרסון ובטי גבריאל המצוינת). למעשה, את המוזרות הזאת קולט אפילו רוד, החבר של כריס שבכלל לא נמצא שם (הסייד קיק שצוין לעיל, תפקיד פשוט ענק של ליל רל האורי).

אוקיי, אני אוסר עליכם לדעת יותר על "תברח" לפני שתצפו בו. לצורך העניין, אני לא ידעתי אפילו את זה – וגם לא צפיתי בטריילר, שאנחנו מצרפים כאן כאנטי-שירות לציבור – ולדעתי יצאתי מורווח. כי מה שבאמת נהדר בסרט הזה הוא הפער העקבי בין מה שאתה חושב שקורה למה שבאמת קורה. מיינד יו, זה לא פער גדול; כל היופי בתסריט של פיל הוא שמה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, פשוט לא בדרך שחשבת.

"תברח" הוא פרויקט הביכורים של פיל כבמאי; הקליים טו פיים שלו היא הסדרה "Key and Peel" בכיכובו/ הפקתו/ כתיבתו, שאולי תפסתם ב"קומדי סנטרל", לפני מותה ב-2015. אני לא תפסתי, אבל גם לא הופתעתי מזה ש"תברח" מצליח להצחיק (מאוד להצחיק, ובמינון כל כך מדויק שהפאנצ'ים באים בדיוק כשממש צריך אותם ורק כשממש צריך). מה שבהחלט מפתיע הוא השימוש הממזרי של פיל בציפיות המוקדמות שלנו - מהז'אנר, מהסיטואציה האנושית ובעיקר הגזעית, מכל סצנה נתונה. זה סוג של בשלות, בגרות וכניסה לראש של הצופה שנדיר מאוד לראות אצל במאי בתול, מה גם שאפילו ככותב זה רק הסרט השני של פיל (הראשון היה "קיאנו").

אם היה במאי בהיסטוריה של הקולנוע שבאמת ידע מה קורה בראש של הצופה בכל רגע נתון, זה אלפרד היצ'קוק. במקרה או שלא, השעה הראשונה של "תברח" היא היצ'קוקית פר אקסלנס, עם גיבור שהעולם מתהפך עליו בסגנון "מזימות בינלאומיות", מצלמת סטילס שמהדהדת את "חלון אחורי" וההיפנוזה שכיכבה ב"בכבלי השכחה". בהתאמה, השעה הראשונה הזאת היא לגמרי מותחן (הגם קומי); רק בישורת האחרונה נעשה הזינוק לטריטוריה של האימה, בלי שזה יספיק להידרדר לקלישאות ז'אנריות. מהבחינה הזאת, אם החלק הראשון הוא מנוד ראש להיצ'קוק, הרי שהמחצית השנייה נראית מבית הספר של "טרילוגיית הקורנטו" – "שוטרים לוהטים", "מת על המתים" ו"סוף העולם" של אדגר רייט וסיימון פג.

החולשה של ג'ורדן פיל, בוודאי בהשוואה למאסטר היצ'קוק, היא בעשייה הקולנועית נטו. אין בשורות גדולות בצילום, בעריכה או בטכניקת הסיפור של "תברח", והשוטים הבלתי נשכחים מתוכו הם בלתי נשכחים יותר מתוקף הפרפורמנס ופחות מכוח הסינמטוגרפיה. מבחינתי זאת העילה למחצית הכוכב שמרחיקה אותו מציון מושלם: אם אתה כבר בקטע של היצ'קוק, למה לעצור בדימויים או באווירה? יש איזה שניים-שלושה טריקים קולנועיים שאפשר ללמוד ממנו.

אז ג'ורדן פיל עומד על כתפיים של ענק אחד ועוד שני מיני-ענקים, אבל הסרט שלו לגמרי פרש. הכי פרש שראינו השנה למעט "לוגאן", או בשנתיים האחרונות – למעט "דדפול" ו"מסיבת נקניקיות". זה לא מקרה שכל הנ"ל נושאים דירוג R, וזה לא מקרה שהם להיטי ענק ("תברח" ספציפית הוא בכלל בוננזה, סרט בתקציב של 4.5 מיליון דולר שכבר הספיק להכניס 185 מיליון דולר בארה"ב בלבד). כל "תברח" ו"לוגאן" ו"מסיבת נקניקיות" ו"דדפול" כזה מקרב אותנו לנקודה שבה הוליווד חוזרת לעשות סרטים למבוגרים, והפעם סרטי ז'אנר. אם לא נתתי לכם מספיק סיבות לצפות ב"תברח", אז הנה עוד אחת: מחיר הכרטיס שלכם הוא קודש לקולנוע קצת פחות אינפנטילי.