חיות בסרט

אנחנו חיים בתור זהב של אנימציה. לא של סרטי ילדים, מיינד יו - כילד אייטיז אני מתעקש שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה עוד גל של כותרים לבני 12-5 כמו בשנות ה-80 – אלא של אנימציה בוגרת יותר, כזאת שהקהל שלה מתחיל בגיל דו-ספרתי והולך צפונה עד למבוגרים. רוב הסרטים של פיקסאר בעשור האחרון היו ועודם כאלה (למען האמת יצא לי להתרעם לא אחת על הנטייה שלה להתעלם מהקטנטנים); גם "ראלף ההורס", "הלורקס", "הקרודים", "פראנורמן", "הקופסונים", "סרט לגו", "מפלצת בפריז", שני פרקי "הדרקון הראשון שלי" ולאחרונה "טרולים" יושבים יפה בגבולות התזה. ולאור כל אלה, כנראה שהבעיה הראשונה של "לשיר" היא שאנחנו רגילים ליותר מדי טוב.

באסטר מון (מת'יו מקונוהיי), דב קואלה והבעלים של תיאטרון מיושן וכושל, מנסה להציל את העסק ואת עצמו באמצעות תחרות שירה פתוחה לקהל. טעות אנוש מנפחת את הפרס הכספי הצנוע שהתכוון להציע לסכום ששווה לעשות הרבה בשבילו, ולאחר סדרת אודישנים – לטעמי הסצנה הכי טובה בסרט, ואחת המצחיקות של השנה הקולנועית הזאת – מתייצבים חמישה מועמדים על קו הגמר. מייק (סת' מקפרלן) הוא עכבר שנשמע כמו פרנק סינטרה ומתנהג כמו דוש, רוזיטה (ריס ווית'רספון) היא חזירה שהפסיקה לשיר כדי לגדל מלא חזרזירים, אש (סקרלט ג'והנסון) היא דורבנית-טינאייג'רית-רוקרית עם כל הטינה המצופה, מינה (טורי קלי) היא פילה שסובלת מפחד קהל וג'וני (טרון אגרטון) הוא גורילה שכאילו נמלט לסרט הזה מהסט של "סנאץ'" – טיפוס אנגלי-קוקני ממשפחה של קרימינלים שמנסה לשיר את דרכו החוצה מהצד הלא נכון של מסילת הרכבת.

הקאסט המפואר שמצטבר בתוך כל הסוגריים האלה גרם לי להיות מאוד אופטימי (ועוד לא הזכרתי בכלל את ג'ון סי ריילי בתפקיד אדי, הכבש הסטלן למראה והטחון בכסף שהוא החבר הכי טוב של באסטר), וחוץ מזה היה העניין עם המועמדות של הסרט לגלובוס הזהב. אז הכי באתי בטוב, אבל בקושי שמונה דקות בתוך ה-108 זיהיתי את הבעיה השנייה של "לשיר", בעיה שאתה ממש לא מצפה לה באנימציה אמריקאית בואכה שנת 2017 למניינם: הסרט הזה מכוער. אשכרה מכוער, כלה בסקאלת הצבעים והחל בדמויות, שהמרצ'נדייז המבוסס עליהן יפנה כנראה לקהל היעד המפולח היטב של לקויי הראייה (יוצאת מהכלל היא אש, אולי בגלל שבכל זאת סקרלט ויש גבול). בכלל, כמעט שעתיים סרט ורק שוט אחד בליגה של "פששש" - חכו לקטע עם הדיונונים – זה קילומטרים מהסטנדרט של התור שהוזכר לעיל.

אז הדמויות אינן נאות בעיניי, וכדי להוסיף חטא על פשע אסתטי הן גם מעניינות יותר על הנייר מאשר על המסך. זה היה לי מוזר בזמן אמת וזה מוזר אפילו יותר לאחר שתקצרתי אותן, כי הפוטנציאל של סיפורי הרקע - האישה שוויתרה על קול הזהב שלה לטובת הילדים, המתבגרת שמחפשת מילולית את הקול שלה, הגורילה שרוצה להיות זמיר – גדול משמעותית מסכום הדברים שהיוצרים עושים איתם בפועל. באופן מפתיע, הדמות שתפורה הכי יפה היא דווקא זאת של באסטר. ועכשיו תחזיקו שנייה את המחשבה הזאת, כי זה לא האופן היחיד שבו "לשיר" מצליח להפתיע.

יוצרי הסרט הם הבמאי-תסריטאי גארת ג'נינגס ("הבן של רמבו", "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה") והבמאי-השותף כריסטוף לורדלה (שלא ביים בעבר, אבל היה שותף ליצירת האנימציה ב"לעוף על הירח 2" וב"מפלצת בפריז" שהוזכר לעיל). קשה לדעת אם המינוסים של סרטם הם מחיר של חוסר ניסיון – בכל זאת, בין שניהם אין קרדיט קודם אחד על בימוי סרט אנימציה באורך מלא – ועוד יותר קשה לדעת, להבין, את הפלוסים של "לשיר". כי איכשהו, למרות ששום דבר פרטני בו לא באמת מוצלח, הסך הכל מצליח לעבוד. 

זה לא קרה מיד, אבל במצטבר – עם סצנת האודישן, עם הרגעים שבכל זאת קורה לדמויות משהו מעניין, עם פתרון תסריטאי נבון שהופך את אירוע השירה מתחרות למיזם משותף – איכשהו יצא שיצאתי מרוצה. אני מניח שלפחות חלק מהעניין הוא השימוש במוזיקה מוכרת ואהובה על ריינג' רחב עד כדי סינטרה, הביטלס, קניה ווסט, לאונרד כהן, סטיבי וונדר, טיילור סוויפט ובטהובן (טריק פסקולי שראינו ושמענו ממש לפני רגע ב"טרולים", אגב). אבל יש משהו כמעט לא הוגן בלהעניק את כל הקרדיט לפסקול, מפני שג'נינגס ולורדלה עשו כאן משהו גדול ונדיר בהרבה מלבחור את השירים הנכונים: הם יצרו סרט שכלום לא עובד בו, חוץ מהכל.

וכעת, שלוש הערות קטנוניות:

1. סרטי אנימציה מוזיקליים ילידי 2016 בסדר איכות יורד: "טרולים", "לשיר", "מואנה" (נכון שעמיתתי נעמה רק ממליצה בחום על "מואנה", אבל זה בהחלט לא הדבר הכי מוזר שאפשר להגיד עליה).

2. סת מקפרלן לא נשמע כאן בכלל כמו סת מקפרלן. בתי ואני צופים ב"איש משפחה" באופן אדוק – מה אדוק, נאצי – ואנחנו תמימי דעים בקשר לזה. לא, פשוט חשתי חובת דיווח למי שמצפה לשמוע את בריאן או סטואי.

3. אם לא משום סיבה אחרת, "לשיר" ראוי למנוד ראש על הביצוע הכי לא צפוי ל"הללויה" של לאונרד כהן. "טרולים" הפגיז עם "The Sound of Silence", והנה באים ג'נינגס ולורדלה ועושים לו רייז עם השיר החי של הזמר המת.