מי אתם שתדרכו על קלינט איסטווד?

אם "צלף אמריקאי" אכן יחסל את יריביו מבלי שיראו את זה בא, יהיה זה אחד מאותם מקרים נדירים שבהם סרט זוכה באוסקר בשעה שהבמאי שלו אפילו לא זכה למועמדות. זה קרה בסך הכל ארבע פעמים בעבר – ב-1928, ב-1932, ב-1989, ולאחרונה ב-2012. אז היה זה "ארגו", והאקדמיה לא ממש ספרה את בן אפלק. אבל עם כל הכבוד, בן אפלק זה לא קלינט איסטווד.

איסטווד נחשב דווקא לדארלינג של האקדמיה. ב-1992 הוא זכה למועמדות ראשונה בזכות "הבלתי נסלח", והפך אותה לניצחון כפול (סרט ובמאי). ב-2004 הוא שיחזר את ההישג עם "מיליון דולר בייבי". בין לבין הוא הוסיף מועמדויות עבור "מיסטיק ריבר" (2003) ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" (2006). אבל האמת היא שהאקדמיה, שלמדה להעריץ אותו בשני העשורים החולפים, מתחילה להפנות לו את גבה. נכון, היא לא יכולה להתעלם מההצלחה האדירה של "צלף אמריקאי". אבל היא כן יכולה להתעלם מהאיש המטורלל שביים אותו.

גם לקאובויז יש רגעים מביכים

השנים האחרונות הן השנים היפות של מי שרוצה לתפוס תחת על קלינט איסטווד. וזה לא שהאיש לא מספק סיבות. כמו כל אדם קשיש – וקלינט כבר בדרך ל-85 – יש לו את הרגעים הפחות-חדים ביום. לפעמים זה נגמר באיפור מוזר על הפנים של לאונרדו דיקפריו ("ג'יי. אדגר"), ולפעמים זה נגמר בנאום לכיסא ריק. ובינינו, לכל אחד מאתנו יש לפחות פדיחה אחת שהוא היה שמח למחוק מהזיכרון של גוגל. לאיסטווד יש כיסא ריק. כדאי רק לזכור שליד הכיסא הריק הזה ניצבת שורה ארוכה של כיסאות שאיסטווד אייש בישבנים קולנועיים מפוארים. כדאי לזכור שמדובר במי שהמציא שניים מהאייקונים הגבריים החשובים בתולדות הקולנוע. לא אחד; שניים.

וזה לא ש"צלף אמריקאי" נטול בעיות. הוא מציג את מלחמת עיראק בסגנון המערבונים המיושנים שקדמו אפילו לאיסטווד, ממש עד לנקודת השיא של דו-קרב האקדוחנים בין הצלף הטוב לצלף הרע. הוא מרדד את הקונפליקט במזרח התיכון למושגים ג'ורג'-בושיים. ואם זה לא מספיק, אז הוא גם משתמש באביזר מביך של בובת תינוק שלא ברור איך צלחה את הקרנות המבחן מול האולפנים.

ועדיין, "צלף אמריקאי" הוא יצירה קולנועית שכמו הטובות ביצירותיו של איסטווד, מטפלת באופן אינטליגנטי ומורכב במיתוסים אמריקאים. כי עדיין, קלינט איסטווד הוא במאי גדול. לא טוב מאוד, לא מצוין – גדול.

הבון-טון החדש – לקרוא לאיסטווד "זקן", "שמרן" או "משעמם" (שלא לדבר על "גזען") – זה להתבונן ביצירה שלו בעיניים עצומות. זה לראות את הסמל מבלי לחטט בחטטים שעלו על פניו. זה לראות את הקאובוי הקשוח, הפשוט למראה, מבלי להבחין בנפש המורכבת שפועמת בתוכו.

איסטווד, למשל, הוא בכלל לא שמרן כפי שנהוג לחשוב. האמת היא שהתפיסות הפוליטיות שלו רחוקות מלהיות שטחיות כפי שהן נדמות - בדיוק כפי שהפרסונה הגברית והלקונית שלו לא מסגירה את האינטליגנציה הרגשית הנדירה המסתתרת מאחוריה.

ואני כבר לא מדבר על העובדה שמדובר באחד הסמלים הגדולים בתולדות הקולנוע. בשחקן שלקח את ג'ון וויין – ה-גיבור האמריקאי – והפך אותו על הראש. באיש שהמציא את הפרוטוטייפ של השוטר הרע. לא רע כמו evil; רע כמו badass. ועכשיו אתם תופסים עליו תחת. מי אתם שתדרכו על קלינט איסטווד?

לא מתנצל

לא שזה חדש לאיסטווד. הוא נאבק עם הפער בין תדמית למהות כבר עשרות שנים. מי שלא הצליח לראות מעבר לפרסונה של גיבור המערבונים וסרטי הפעולה, הופתע בוודאי לגלות את ניצוצות הכישרון ב"מיסטי", סרטו הראשון של איסטווד כבמאי ב-1971. בסרט הזה לבדו – על אף שזכה ללעגם הצפוי של המבקרים – היה מספיק חומר כדי להעיד על תבונה שחורגת מתדמית הקאובוי המחוספס.

אבל איסטווד לא עצר שם. הכישרון שלו הוסיף לבעבע, בעוצמות הולכות וגוברות, לתוך שנות ה-70 ("עיר ושמה גיהינום"), ה-80 ("הנוקם") וה-90 ("צייד לבן, לב שחור"). ואז הגיע "הבלתי נסלח" ושם קץ להבלים. במערבון המופתי ההוא עשה איסטווד את מה שרק יוצרים גדולים יודעים לעשות – הוא פירק את המיתוס שהוא עצמו ברא. לשם כך נחוצה גדוּלה.

מי שפוטר את איסטווד כאשמאי זקן, מתעלם מהעובדה שכשהוא לא מדבר עם כיסאות ריקים, זקנתו רחוקה מלבייש את נעוריו. אחרי עוד כמה יציאות משובחות בשנות ה-90 ("עולם מושלם", "חצות בגן הטוב והרע"), איסטווד חגג את העשור השמיני לחייו עם קורפוס קולנועי שאחרים היו מתקנאים בו: "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ההתחלפות", "גראן טורינו". דווקא בסתיו ימיו התגלה איסטווד כיוצר בשיא אונו. ובכל הסרטים האלו – ובעוד כמה שלא הזכרתי – קלינט תמיד היה קלינט: ישר, ישיר ולא מתחכם; עם תפיסה אמנותית ואידיאולוגית ברורה; ועם רגישות ואינטליגנציה יוצאות דופן, שמאפשרות לו לטפל באופן מורכב בתמות מרכזיות בחברה האמריקאית ובפילמוגרפיה שלו עצמו.

ואם אתם לא מאמינים לי, לכו תראו את "צלף אמריקאי". מבקריו של הסרט, ביניהם מייקל מור וסת' רוגן, פספסו לחלוטין כשטענו שהסרט עושה גלוריפיקציה של חייל שהיה למכונת הרג מיומנת. ההפך הוא הנכון – הוא מציג את החייל כקורבן של המלחמה, שהולך ומאבד קשר עם המציאות בעודו נסחף שוב ושוב אל לב המאפליה. איסטווד חוזר לנושאים האלה שוב ושוב: ב"מיליון דולר בייבי", בצמד סרטי מלחמת העולם השנייה, ב"גראן טורינו". איסטווד הוא פטריוט נלהב, אבל הוא לא עושה לאמריקה הנחות.

וחוץ מזה, יש לו את המתת האמנותי היקר של הרטטת הלב. כי כשאיסטווד בשיאו – סצנת הבכי של שון פן ב"מיסטיק ריבר" היא הראיה מספר אחת שלי בתיק הזה – אף אחד לא יודע להרכיב ולפרק פצצות רגש כמוהו. אף אחד.

אז נכון שהתוצרת הקולנועית כבר לא אחידה. ונכון ש"בחזרה למשחק". ונכון ש"ג'רזי בויז" מפחיד אותי יותר ממירי רגב במשרד החינוך. ונכון שהוא דיבר פעם לכיסא ריק.

אבל הוא פאקינג קלינט איסטווד. ולפחות כגבר, המינימום שאני חייב לו הוא הזכות שהוא העניק לי לשתוק. לשתוק ולעשות. ואתם יודעים מה? זה בדיוק מה שאיסטווד עושה עד היום מול המלעיזים. שותק ועושה.

• אוסקר 2015
• מיליון דולר בייבי
• צלף אמריקאי
• קלינט איסטווד