נקמה, כמו כל דבר חשוב אחר בחיים, היא נושא למקצוענים. הרבה שרלטנים עם כסאות במאי מסתובבים שם בחוץ, אבל בשביל לישון בשקט תצטרכו להתקשר לקוונטין טרנטינו. כבר עשור שצייד הראשים הכי אלים בהוליווד נמצא בתחום הנקמות. מהכלה ב"להרוג את ביל" ועד היהודים ב"ממזרים חסרי כבוד", רק תנו לו צד חלש וצד חזק, מעטים מול רבים, מדוכאים ומדכאים, והוא כבר יידע לפתור את הכל בדם, יזע ודמעות של צחוק.

ספגטי בנוסח דרומי

אין תמונה
תזכור, אם שואלים אתה בן דוד רחוק מהצד של אמא
ג'אנגו (ג'יימי פוקס) הוא עבד כהה עור בטקסס של טרום מלחמת האזרחים, שזוכה בחירותו אחרי שד"ר קינג שולץ (כריסטוף וולץ), צייד ראשים גרמני, הופך אותו לשותף בעסקי הגופות תמורת כסף. בתמורה לעזרתו מבטיח שולץ לג'אנגו לעזור בחיפוש אחר אשתו, ברומהילדה (קרי וושינגטון) שנמכרה לעבדות. החיפוש מוביל את השניים לעימות עם בעל אחוזה אלים במיוחד (ליאונרדו דיקפריו) במיסיספי ורב המשרתים (סמואל ל.ג'קסון) הנכלולי שלו.

"ג'אנגו ללא מעצורים" נולד מתוך הרצון של טרנטינו לעשות כבוד לז'אנר מערבוני הספגטי בכלל ולסרג'יו ליאונה ("הטוב הרע והמכוער", "היו זמנים במערב"), אחד הבמאים שהשפיעו עליו יותר מכל, בפרט. וכמו תמיד כשטרנטינו מנסה לעשות כבוד הוא "מאמץ" לא מעט רעיונות מהמורה הרוחני. החלק הראשון של ג'אנגו נראה ומרגיש כמו מערבון איטלקי לכל דבר: גברים מזוקנים, נופים מדבריים, שימוש בזום מהיר ומופרז להקצנת הרגעים הדרמטיים. אפילו הפונטים הענקיים של המערבונים חוזרים לביקור נוסטלגי.

העובדה שטרנטינו מתייחס לשני הסרטים האחרונים שלו כמקשה אחת לא מקרית. יש לא מעט קווי דמיון בין "ג'אנגו" לבין "ממזרים חסרי כבוד". הראשון והחשוב ביותר הוא עיקרון ההיפוך: הנרדפים הם הרודפים, האנדרדוג הוא הפייבוריט. אחד המוטיבים המבריקים בג'אנגו הוא התדהמה על פני תושבי העיירות כשהם רואים איש שחור רוכב על סוס, במקום להיגרר אחריו. כמו אצל הממזרים גם כאן המניע המרכזי הוא נקמה בוערת, וכמו אז גם כאן הכל מוביל למערכה שלישית מדממת, ברוטאלית, בוערת וגדולה מהחיים (וזה לא אומר שהשתיים הראשונות היו סטריליות).

הטוב, הרע והלא נגמר

אין תמונה
מה, אתה לא יהודי?
הטאץ' האלגנטי של טרנטינו בכל הנוגע לדיאלוגים עובד בכל פעם. יש כל כך הרבה פאנצ'ים מבריקים, שורות מפתח ורגעים קומיים בג'אנגו (שימו לב לסוס פריץ) שצפייה אחת עשויה שלא להספיק כדי לתפוס את כולם. אבל התענוג האמיתי הוא שכולם משמשים כלים לבניית העולם המורכב שסובב את הסיפור. כמו במערבונים של ליאונה גם כאן הגיבורים הם יצורים מפוקפקים, כאלה שלא ינידו עפעף כשיידרשו לחסל אדם למטרותיהם. כמו אצל ליאונה גם כאן בנוי ציר הרשע מסתם יצורים אלימים וגם מכאלה שיכולים להערים בחכמתם לא פעם על הגיבורים הראשיים.

מעל לכל דבר אחר האווירה בסרטים של טרנטינו היא זו שהופכת אותם לחוויה המגניבה שהם. חלק גדול בכך נובע מהחשיבות שהוא מעניק לפסקול. גם בג'אנגו מכתיבה המוזיקה את מה שהתמונה לא תמיד מצליחה להעביר. החל משירי חירות קלאסיים מוודסטוק ושנות ה-70 ועד לראפ המקפיץ של ימינו. החלק השני היה ונשאר הליהוק המבריק והיכולת של הבמאי להוציא את המקסימום מהקאסט העומד לרשותו.

דווקא הכוכב הראשי של ג'אנגו, ג'יימי פוקס, הוא האיש הדומיננטי פחות בסרט, שעליו משתלט שוב כריסטוף וולץ בסטייל חסר תקדים. האיש מאחורי האנס לנדה מקפיא הדם בממזרים חסרי הכבוד, חוזר הפעם כדמות חיובית, אבל מבלי לאבד גרם מהכריזמה, הציניות והתחושה שהוא תמיד נמצא צעד אחד לפני כולם. לידו בולט סמואל ל.ג'קסון בהופעה מרושעת ועוקצנית במיוחד, כשגם ליאונרדו דיקפריו מצליח להוציא מעצמו דמות לא אופיינית של נבל מטורף בהצלחה רבה.

אין תמונה
כן, מי הבא בתור ליישור שיניים?
אי אפשר לסיים את הביקורת הזאת בלי כמה מילים על הצילום עוצר הנשימה של רוברט ריצ'רדסון. אם התסריט והבימוי הם המוח של ג'אנגו, הלב נמצא במעברים בין צילומי נופים עוצרי נשימה, שוטים יפהפיים (הדם על הפרחים) וסצנות אקשן תזזיתיות ומקפיצות. בכלל, נראה שכולם עשו כל כך הרבה כיף על הסרט של ג'אנגו, שקצת כמו כותב הביקורת הזו, נסחפו לא מעט עם האורך. קיצוץ של 40 דקות היה הופך אותו למושלם וחוסך את תחושת הלאות שמלווה את חלקו האחרון. הבשורה הטובה? לפחות תצאו ממנו עייפים ומרוצים.