הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה

המסובך: "היפר-נורמליזציה" (Hypernormalisation)

זה אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת, אבל משום מה נראה שהוא מדובר בעיקר בקרב הקהילה ההיפסטרית. אפשר להבין למה – סרטו התיעודי של אדם קרטיס נראה לעתים כמו מדריך מאזורי ה"מבולבלים? גם אנחנו" לדור ה-Y – אבל יש בו הרבה יותר מזה.

לאורך 166 דקות (אידיאלי לטיסה טרנס-אטלנטית, פחות לשאר החיים) טווה קרטיס מפת קשרים בין אירועים היסטוריים, מדיניים, צבאיים וחברתיים – הריינג' רחב עד כדי טרור מתאבדים והתפשטות האינטרנט, וול סטריט ומועמר קדאפי, מכוני כושר והמלחמה בסוריה – ומסביר איך כל אלה הביאו אותנו לעידן ה"פוסט אמת".

זה נשמע מסובך וזה אכן מסובך, אבל בקטעים הכי טובים מצליח קרטיס גם לשכנע וגם לגרום לזה להישמע פחות קונספירטיבי ויותר לוגי: זה לא שאיזו יד נעלמה החליטה שמהיום משקרים לציבור, אלא שמנהיגים ואינטרסנטים כלכליים בכל רחבי העולם הבינו שהציבור לא מבדיל עוד בין אמת לשקר וניצלו ומנצלים את זה למטרותיהם – אהמ דולנד טראמפ, אהמ בנימין נתניהו (זה קרטיב משתעל, ממש בגוף הסרט! זה לא אנחנו!).

אגב, שלא תטעו: זאת הפקה של הבי.בי.סי. כלומר, נכון ש"היפר-נורמליזציה" נשמע מופרע, אבל הוא מופרע מבית טוב.

לצפייה בסרט המלא

ההזוי: "איש האולר השווייצרי" (Swiss army man)

לסרט הזה יש את אחד מהתקצירים המופרכים והמגוחכים ששמעתם: האנק (פול דאנו, "אהבה וחסד") תקוע על אי בודד ומייחל למותו כשהוא מוצא את גופה (דניאל רדקליף) זרוקה על החוף. הגופה מתגלה כבעלת שלל תכונות מופלאות - מים נקיים נקווים מפיה, איבר המין משמש כמצפן ופלוצים שהופכים אותה לסירת מנוע. הגופה מתגלה כבחור די חביב וסקרן והשניים משתפים פעולה כדי להיחלץ מהצרה ולחזור לציביליזציה. בערך. לא מפתיע שבישראל הוקרנה ההזיה רק בכמה הקרנות מיוחדות בסינמטק הרצליה.

למרות כל הסיבות המתבקשות, הסרט המפתיע והמיוחד הזה לחלוטין שווה צפייה. מעבר לגימיק הבסיסי, שהוא לפעמים מעיק או סתם דוחה, יש בסרט הרבה רעיונות מיוחדים ומפותחים היטב. זה לא ממש סרט הישרדות אלא מעין אגדה מוזרה על אנושיות, יצירתיות וחברות. הדיאלוגים מצחיקים, העיצוב והצילום נהדרים, פול דאנו מעולה תמיד ואפילו ישנן כמה סצנות באמת מרגשות. בכלל, דניאל רדקליף בתפקיד גופה מפליצה עושה כאן עבודה טובה יותר מכמה שחקנים "רציניים" בסרטים עם דימוי איכותי יותר. "איש האולר" הוא סרט מגעיל, מקסים, יפה, מטריד, מרגש ומעורר מחשבה, ואם התקציר שלו סקרן אתכם אפילו קצת - אל תפספסו אותו.

המפתיע: "שמונה ימים בשבוע" (THE BEATLES: EIGHT DAYS A WEEK – THE TOURING YEARS)

הבמאי רון הווארד עשה השנה את הבלתי האפשרי והביא זווית טרייה על הביטלס. הדוקו הלא-קצר הזה (137 דקות) מתמקד בימי ההופעות של הלהקה, בשיא שנות הביטלמאניה, כש – הידעתם? – המודל הכלכלי של הביטלס היה להופיע כמה שיותר, במקומות גדולים ככל האפשר, כי מהתקליטים הם בקושי ראו כסף.

המיתוס של "המנהלים הכריחו אותם להופיע באצטדיונים עד שהם לא יכלו יותר לשמוע את עצמם שרים והחליטו להפסיק עם זה" הוא לא היחיד שנסדק כאן, אבל "שמונה ימים בשבוע" הוא פחות תחקיר מטלטל ויותר תמונת מצב מטורפת של ארבעה חבר'ה שכבשו את העולם ועל הדרך המציאו את רוב הביזנס של להיות כוכב פופ במובן המודרני של המילה.

במסגרת הדיי ג'וב שלו כבמאי הוליוודי, הווארד העניש אותנו השנה עם "התופת". כפיצוי הוא זרק לנו את הפנינה הזאת, סרט שמצליח להיות בעת ובעונה אחת גם מאוד נוסטלגי וגם מאוד מפוכח.

המפוקפק: "מדוגדג" (Tickled)

בסרט הדוקומנטרי שהוקרן בישראל במסגרת פסטיבל "פרינט סקרין" (ושתוכלו למצוא ב-VOD של HOT), עיתונאי ניו זילנדי נתקל בפרסום מסקרן על ספורט חדש וביזארי - תחרויות דגדוגים. כמו כל איש תקשורת במאה ה-21, הבחור כבר חושב על התפוצה הוויראלית הפוטנציאלית וממהר לפנות למארגנים, אך נהנה בסירוב מאוד לא מנומס. מארגני הליגה לא מעוניינים לשוחח עם אדם "כמוהו", כלומר הומוסקסואל. אז דיוויד פארייר עשה את הצעד הכי הגיוני והכי לא הגיוני - הוא לקח מצלמה ואת המפיק דילן ריב והמריא לקליפורניה כדי לגלות על מה לעזאזל מדובר. 

כמצופה לסרטי מתח תיעודיים שכאלה, כל מידע נוסף שנחשוף עלול לבאס לכם את הצפייה. רק נאמר שאם אתם בקטע של סרטי דוקו-תעלומה עם ניחוח מפוקפק, מהסוג של "קאטפיש" ו"המתחזה", הסרט הזה לחלוטין בשבילכם. חוץ מתעלומה יש כאן גם חשיפה של פאטיש הדגדוגים שבטח לא הייתם מודעים לקיומו, שזה בונוס לא רע. "מדוגדג" לא יעיף לכם את המוח ויעשה לכם סיוטים, אבל הוא כן מצמרר במידה הראויה, עשוי היטב ומבדר מאוד.

הממזרי: "גלים גבוהים" (A Bigger Splash)

אחת ההברקות הגדולות ממהדורת 2016 של פסטיבל הסרטים חיפה היה סרט שמי יודע אם לא היה מוצא קהל בהקרנות מסחריות. זה רימייק בריטי ל"הבריכה" של ז'אק דריי מ-1969, ומי שזוכר את המקור ימצא לא מעט הבדלים מעניינים לכשעצמם: זמרת רוק (טילדה סווינטון) מחלימה מניתוח במיתרי הקול בחופשה משותפת עם בן הזוג שלה (מתיאס שונארטס), שמצדו נגמל משתייה. אלא שלתוך הבטן-גב-אוזן-גרון שלהם מתפרץ האקס שלה (רייף פיינס) איש תעשיית המוזיקה שמסתובב עם בחורה צעירה להדאיג שהוא מציג כבתו (דקוטה ג'ונסון).

כל הפיתויים האפשריים וכל החטאים האפשריים דופקים הופעות אורח בדרמה הזאת של לוקה גואדאנינו, שיש בה לא מעט סאטירה, לא מעט ארוטיקה והרבה מאוד הומור. פיינס נפלא בתפקיד נטול עכבות לחלוטין, אבל מי שעושה את הסרט היא סווינטון – שסוגרת שנה נהדרת מבחינתה אחרי שלגמרי גנבה את ההצגה ב"דוקטור סטריינג'".

האנרגטי: "רכבת לבוסאן" (Train to Busan)

גם הסרט הזה הוצג השנה בחיפה, ובחודש האחרון מצא את עצמו בכל רשימת "סרטי האימה של 2016" שמכבדת את עצמה, אבל מפיץ ישראלי הוא לא מצא.  

קוריאה הדרומית מייצרת בעשור-פלוס האחרונים סרטי ז'אנר נפלאים, והנה מגיע משם סרט הזומבים הטוב ביותר של השנה וכנראה של העשור. במאי האנימה יואן שאנג-הו – ממש קשה להאמין שזה סרט הלייב-אקשן הראשון שלו - מביא סיפור מאוד בסיסי, כמעט גנרי, על מגפת זומבים (כלומר ממש מגפה, שמקורה בהתפרצות וירוס). זה תופס את כל המדינה, אבל הסרט מתרחש כמעט במלואו ברכבת אקספרס שעושה את דרכה לאחת הערים היחידות שנותרו לא נגועות – אבל היא עצמה נגועה אחושילינג. נשמע קצת כמו "נחשים על המטוס"? אז לא, זה יותר מזכיר את "רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו, בן ארצו של יואן שאנג-הו: אימה ברמת השיוך האתני, אקשן במובנים של קצב, ואמירה חברתית מושחזת מבחינת המהות. פשוט יופי של דבר.

המופרע: "פופסטאר" (Popstar - Never Stop Never Stopping)

 מישהו יכול להסביר לנו מה לעזאזל חשבו מפיצי הקולנוע בישראל כשוויתרו על הסרט הזה? זו אחת הקומדיות הכי מצחיקות ומופרעות שראיתי השנה, ועל אף כמה בדיחות גסות מדובר במוצר מסחרי לחלוטין. כאילו, ברצינות, אתם מפיצים את "זולנדר 2" ואת "יום האם", אבל זה נשאר בחוץ?

"פופסטאר" הוא גרסת הסרט לקליפים של לונלי איילנד, הלהקה הפרודית של אנדי סמברג ("ברוקלין 99"), עקיבא שייפר וג'ורמה טוקן. הטריו הפציץ ב"סאטרדיי נייט לייב" עם שירים וקליפים כמו "Dick in a Box", "I'm on a Boat" ו-"I Just Had Sex", וגם בסרט הזה יש להם כמה להיטים שמסרבים לעזוב את האוזן וגם מצחיקים בקול רם ("היא ביקשה שאזיין אותה כמו שארה"ב זיינה את בין לאדן", נניח). הפעם החבורה היא להקה בשם "Style Boyz" שהתפרקה על רקע מריבת ענק, שהכוכב הגדול ביותר שיצא ממנה הוא קונור (סמברג), דושבג עם מעט מאוד שכל ועוד פחות רגישות לאחר. תוך כדי צילומים של סרט דוקומנטרי פיקטיבי על הקריירה שלו, אנו חוזים בנפילתו המרהיבה של כוכב הפופ הענק, שלא מפסיק לטעות ולמעוד בדרכים מופרעות יותר ויותר. 

רשימת המשתתפים, מדמויות ממש עד הופעות אורח, גם היא די מופרעת: שרה סילברמן, אמה סטון, ביל היידר, אימוג'ן פוטס, ווירד אל ינקוביץ', אריק אנדרה, מריה קארי, 50 סנט, וויל ארנט, ג'ואן קיוזאק, מיה רודולף, אדם לוין, פינק, רינגו סטאר וזה ממש לא הכל. המנצח, כרגיל, הוא ג'סטין טימברלייק.

החכם: "מלחמה" (A War)

סרטו של טוביאס לינדהולם, מהבציר השנתי של פסטיבל הקולנוע ירושלים, נשמע על פניו כמו יצירה דידקטית על גבול המייבשת. הנה, תראו: קלאוס (פילו אסבק) הוא חייל דני שמוצב כמפקד יחידה באפגניסטן. המשפחה בבית מתקשה להסתדר בלעדיו, ובחזית הוא מוצא את עצמו בקרב שדורש הכרעה בין חיי אזרחים לחיי חייליו - ולחייו שלו. נכון נשמע מייבש כערב בינגו?

העניין הוא שלינדהולם לא עוסק בכלל במלחמה שהעניקה לסרט את שמה. הוא כאן כדי לפענח בחירה של דמות מאוד ספציפית, גבר ואבא שצריך לעשות שתי בחירות מוסריות בלתי אפשריות - אחת עבור פקודיו ואחת עבור ילדיו. זאת המלחמה של "מלחמה", והיא מרתקת.

אגב, זאת כבר הפעם השנייה שלינדהולם מביים את אסבק ("משחקי הכס") בסרט שעולה על סכום תקצירו. הקודם היה "חטיפה", מין "קפטן פיליפס" סקנדינבי שמסתובב בערוצי הסרטים של yes. הוא שווה מבט עם ובלי קשר ל"מלחמה".

המתוק: "חיי כקישוא" (My Life as a Courgette)

זה לא רק הסרט עם השם הכי טוב שיצא ב-2016, הוא גם אחד מסרטי האנימציה הטובים של השנה.  "חיי כקישוא" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ואז כתבנו עליו כך: "מצד אחד סרט אנימציית סטופ-מושן בכיכובם של ילדים חמודים עם שיער צבעוני ועיניים ענקיות. מצד שני, החמודים האלה מתגוררים יחד במעון לילדים שהוצאו מבתיהם או התייתמו בנסיבות טרגיות, מהתעללות מינית ועד אמא עם OCD חמור. ילד המכונה 'קישוא' מגיע למקום אחרי תשע שנים קשות ובודדות לצד אם אלכוהוליסטית, ומגלה שהחיים יכולים להיות כיף גדול גם כשכל החברים שלך מוכי טראומה. ילדים בוגרים מספיק ומבוגרים שלא נרתעים מקצת פלסטלינה צבעונית ירוויחו חוויה שהיא מתוקה ומצחיקה ממש כמו שהיא קורעת לב". מאז ועד היום הסרט דובר הצרפתית זכה למועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית האנימציה ויש לקוות שישתחל לרשימה המקבילה גם בטקס האוסקר. לסרט המתוק הזה מגיעה כל תשומת הלב שהוא יכול לקבל.

המטורלל: "המשרתת" (The Handmaiden)

עוד כותר מצוין מפסטיבל ירושלים, שהיה ברור שלא יופץ מסחרית בישראל כי זה הגורל המקובל של סרטים דרום קוריאניים מטורללים.

אנחנו בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשקוריאה הייתה תחת כיבוש היפני. משרתת מקומית נשלחת לעבוד בביתה של יורשת עצר יפנית שמתגוררת עם דודה, ובשלב הזה שומה על הצופה לתהות אם זה באמת סרט של פארק צ'אן-ווק. כלומר, האם האיש שביים את "שבעה צעדים" - במקור Oldboy, ועד היום הבנצ'מארק לכל סרטי הנקמה הקוריאניים - הידרדר למה שמכונה באמריקאית "סרט תלבושות"?

טוב, הוא לא. ממש לא. פשוט לוקח ל"המשרתת" קצת זמן להתפתח לכדי סיפור פסיכי על אהבת פתע, סקס מוזר ונקמה קרה. הגיחה האמריקאית של פארק הולידה את "סטוקר" הבינוני, והחזרה שלו הביתה היא גם חזרה לכל מה שתמיד אפיין אותו: ויזואליה מהפנטת, חוסר מעצורים מוחלט בכל הנוגע לסקס ואלימות, ומידה של חוש הומור שמונעת מכל הנ"ל להידרדר לגרוטסקיות.

"המשרתת" מבוסס על רומן מאת שרה ווטרס שנקרא Fingersmith, "אומן האצבעות" בתרגום חופשי; אם תצפו בסרט, השם של הרומן יעשה לכם לחייך אפילו אם לא תקראו מילה ממנו. מילה שלנו.

המרים: "אדי העיט" (Eddie the Eagle)

סרטי ספורט טובים יכולים לגרום לך להתעניין בענף שברגיל מעניין רק את החלק השמאלי באגף מאוד ספציפי של האנטומיה שלך. לראיה, "אדי העיט" גורם לך להיות בעד קופץ סקי.

טרון אגרטון, השחקן האמיתי שהכי נשמע כמו דמות מ"משחקי הכס", הוא אדי "העיט" אדוארדס – אדם אמיתי וילד חולני שהחליט להפוך לספורטאי אולימפי בעיקר בכוח האמונה. סרטו של דקסטר פלצ'ר מקצין מעט את נסיבות החיים והקריירה הספורטיבית שלו, אבל בשורה התחתונה מדובר בבחור שפשוט החליט לייצג את אנגליה בקפיצות סקי באולימפיאדת החורף של 1988 – למרות שהיה כבד משמעותית מהמקובל בענף, ממושקף על גבול העוואר ונטול כל תמיכה כספית או אחרת מצד המוסדות הספורטיביים.

הצלע השנייה בסיפור הזה הוא המאמן-לעת-מצוא: יו ג'קמן מגלם את ברונסון פירי, שלקח את העניין כפרויקט אישי ועשה הכל כדי לסייע בהגשמת החלום המופרע של אדי. כמו ב"פלדה אמיתית", עוד (סוג של) סרט ספורט בכיכובו, ג'קמן מזכיר כאן שיש לו מה להביא לשולחן חוץ מטפרי האדמנטיום של וולברין. מומלץ בכל החום האפשרי לסרט שכל כך הרבה ממנו קבור בשלג.

המוטרף: "סלאק ביי" (Slack Bay)

סרטו החדש של ברונו דומון כונה במקור Ma Loute ובפסטיבל ירושלים "מפרץ ההיעלמות", וכמצופה משמותיו השונים, זה סרט על נער בשם מא-לוט המתגורר במפרץ צרפתי, ממנו נעלמים במסתוריות יותר ויותר בני אדם. מא-לוט הוא בן למשפחה ענייה שנדרשת לסייע למשפחות העשירות והמפונקות הפוקדות את המפרץ בחודשי הקיץ. כשהוא מתאהב בבת לאחת מאותן משפחות, העניינים מסתבכים.

נשמע כמו סרט קטן, פיוטי ומשעמם רצח? אל דאגה, מדובר בקומדיה הכי מטורללת שראיתי ב2016 (כולל "גרימסבי" וכולל ההוא עם דניאל רדקליף כגופה מפליצה). הסרט הזה שובר את חוקי האמינות, חוקי הקולנוע, חוקי הטבע וחוקי ההיגיון בכל הזדמנות ומככבות בו חבורה של קריקטורות בלתי מחמיאות אבל מעוצבות בצבעים עליזים ובגרוטסקיות מענגת. הפטריארך שמאבד אחיזה במשפחתו, הדודה ההיסטרית שלא מפסיקה לצעוק ולחשוף סודות אפלים (ז'ולייט בינוש), השוטר השמן והטמבל ועוזרו הנאמן, הבת המרדנית, העניים הצבעוניים - כולם על הכוונת. זה לא סרט לכל אחד, אבל אם מונטי פייתון על ספידים פוגשים סרט צרפתי תקופתי נשמע לכם כמו משהו שתוכלו לאהוב, אתם עלולים לצחוק את עצמכם מהספה. אה, ויש גם קניבלים.

זה עם הגיבור הבלתי נשכח: "המצוד אחר אנשי הפרא" (Hunt for the Wilderpeople)

לפני שהבמאי הניו זילנדי טאיקה ואטיטי הצטרף לנבחרת של מארוול ויצא לביים את "ת'ור: רגנרוק", הוא עיבד לקולנוע ספר של ניו זילנדי אחר, בארי קראמפ. התוצאה היא אחד מסרטי הנעורים הטובים של השנים האחרונות, הרבה בזכות הגיבור הבלתי נשכח שהוא ריקי בייקר (ג'וליאן דניסון). 

בייקר הוא יתום שמנמן שתופס מעצמו גנגסטר אבל בעצם רק רוצה קצת חום ואהבה. זה בדיוק מה שהוא מקבל, ובשפע, מהאם המאמצת החדשה שלו, בלה, החיה בחווה מבודדת בעצמה היערות של ניו זילנד ("The Bush"). אך אבוי, לפני שהספיק להתרגל לחיים החדשים בלה הולכת לעולמה, ובעלה, הקטור (סם ניל מ"פארק היורה"), הוא טיפוס הרבה פחות חביב. הנער הזועם לוקח את הכלב שלו, טופאק, ונמלט אל היערות, אז ברור שלהקטור אין ברירה אלא לצאת לחפש אחריו לפני שיתפגר. אם אתם אוהבים טבע וקמפינג אפילו קצת, אתם צריכים לראות את הסרט הזה. אם אהבתם את "למעלה" של פיקסאר, אתם ממש חייבים לראות את הסרט הזה. גם אם אתם סתם מעריכים כתיבה מוצלחת וצילום טוב, אם חסרה לכם קומדיה כיפית ולא צפויה מדי, אם אהבתם את "What We Do In The Shadows", אם אתם אוהבים סרטים יפים. פשוט תראו אותו כבר.