רשף לוי הבורר 3 (צילום: עודד קרני)
מי הבריון האמיתי? רשף לוי | צילום: עודד קרני
יש משהו נורא מפחיד בהבנה שכולנו הפכנו לגנרלים בזמן האחרון. אין צורך בידע נרחב בטקטיקה או אסטרטגיה, הכרות עם אמנות המלחמה או אפילו דמות מכובדת שתענוד עלינו דרגות. כל מה שצריך כדי לפקד על המלחמה הבאה הוא לאתר מטרה בקונצנזוס רחב מספיק (בחלק מהמקרים גם זה מיותר. אפשר לייצר קונצנזוס תוך כדי תנועה), להשחיז פוסט אכזרי במיוחד בפייסבוק, ללחוץ על Post ולשגר את ההמונים להסתער על הוול של האיש שאנחנו רוצים ברעתו. בן רגע עוגמת הנפש הקטנה שלנו הופכת לקרבן הבא של אלפי גולשים רעבים לדם. בלי שאלות, בלי יכולת טיעון מנגד, בלי רחמים.

הבריון שחשב אחרת

רשף לוי, הבמאי והתסריטאי של "לצוד פילים", הסרט הישראלי החדש שעלה בימים אלה לבתי הקולנוע בישראל, העלה אתמול פוסט ארוך במיוחד לעמוד הפייסבוק שלו ובו תקף את מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, על חוות הדעת שהעניק לסרט. בדבריו כינה לוי את קליין "בריון" וסיפר שבעקבות העובדה שבתו ואשתו לקחו קשה את הביקורת, החליטו להפסיק את המנוי על העיתון עד לרגע שבו קליין יפסיק לכתוב בו. עד כאן מסריח אבל די לגיטימי.

מבט נוסף מגלה שיש כל כך הרבה דברים פסולים בפוסט של לוי. החל מהטיעונים המיליטריסטיים ("אני את הערכים שלי קיבלתי במגלן"), הניסיון ל"הפרד ומשול" בין האליטה (העיתון) לפשוטי העם (צופי הקולנוע), אפילו ילדות קטנות ואמהות שסובלות מגלוקומה נגררו לתוך הקלחת המתנשאת הזאת. הכל בגלל שלוי לא הסכים עם העובדה שקליין (עיתונאי שמתפרנס כבר למעלה מ-30 שנה מכתיבת ביקורות) לא אהב את היצירה שלו. זה היה הרגע לנצל את יותר מ-12,000 העוקבים שלו לחיסול חשבונות מהיר בפוסט ששותף כל כך הרבה פעמים עד שנקרא הרבה יותר מהביקורת של קליין עצמו.

חשוב לציין שקליין הוא ממש לא המבקר היחיד שלא אהב את הסרט. נכון, "לצוד פילים" זכה גם לביקורות מפרגנות, אבל חיפוש קצרצר בגוגל יבהיר שממוצע הביקורות הוא במקרה הטוב מאוזן. לוי היה יכול לבחור בכל מבקר אחר, בכל מטרה אחרת, אבל לא היה לזה את אותו אפקט שיש לעליהום על קליין. אחרי הכל מדובר במבקר מבוגר, איש העיתונות המסורתית הגוועת, כזה שלא מסוגל לענות לטענות מהטעם הפשוט שהוא כלל לא מפעיל עמוד פייסבוק. ולא, אני לא טוען כאן ש"לבריון השמאלני מהעיתון של שונאי ישראל" היה איזשהו סיכוי מול הלינצ'טרנט הזה אילו כן היה חבר במועדון של צוקרברג.

ישראל צולבת

אורי קליין (יח``צ: דן קינן (הארץ))
אין הנחות לסרטים עם תעודת זהות כחולה. אורי קליין | יח``צ: דן קינן (הארץ)
אבל הדבר החמור והמסוכן ביותר בדברים של לוי הוא הניסיון להסיט את הדיון לכיוון הלאומני. ככה זה בישראל: ברגע שנושא כלשהו משנה פאזה מ"שלי" ל"שלנו", כל סיכוי לנהל ויכוח אמיתי לגביו יורד לטמיון. זה מתחיל בשחקני הכדורסל "שלנו", ממשיך בסרטים "שלנו" ונגמר בשטחים "שלנו", המעבר מהפרט אל הכלל נגמר תמיד במגננה כוללת על הבית. הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל והניסיון לעקר ביקורת כלפי כל דבר רק משום שהגיע מידיו של בעל תעודת זהות כחולה הוא לא פחות ממקומם.

תפקידו של מבקר קולנוע (מעצם הגדרת שמו) הוא להעריך יצירה מנקודת מבט ביקורתית, אינדיבידואלית ונטולת משוא פנים, בדרך כלל בהסתמך על ניסיון עשיר של מאות ולעיתים אלפי שעות קולנוע מאחוריו. אנחנו סומכים עליו בתור כזה כשאנחנו ניגשים לקרוא את מה שחשב על סרט מסוים. כל ניסיון לחשבן למי מגיע כוכב נוסף ולמי צליבה, מי מייצג את האינטרסים הלאומיים ומי סתם אנטישמי, הוא חטא למקצוע. אפשר להסכים או לא להסכים עם הביקורת של קליין, אפשר להעריך או לא להעריך את דעותיו, אבל על דבר אחד אין ויכוח: קליין התייחס לגופו של עניין, לוי לגופו של אדם.

פוסט רשף לוי
"למה בריונות צריכה להיכנס אלי הביתה?" הפוסט של רשף לוי
על אף ניסיונם של חלק מתומכי הלינץ' של לוי לעשות דה לגיטימציה למוסד הביקורת, העובדות הן שהוא חזק היום כפי שלא היה מעולם. כמות האתרים, הבלוגים והמגזינים שעוסקים בביקורות ובדיונים על קולנוע עלתה באלפי אחוזים בעשור האחרון. הדרישה לחוות דעת על קולנוע רק עולה בגלל הנגישות המיידית וכל דעה מנומקת נוספת של מבקר מנוסה רק עוזרת לחדד אותן. בלי המוסד החשוב הזה היינו מפספסים אינספור יצירות חשובות, שזכו להד תקשורתי בזכות מבקרים שאהבו אותם, בלעדיו האינדיקציה היחידה שלנו לבחירת סרט הייתה טוקבקים ופוסטים ממומנים היטב בפייסבוק.

אפשר לנסות ולהזדהות עם התחושות הקשות שעוברות על יוצר שרואה את העבודה הקשה שהשקיע נקטלת מעל גבי העיתון, אבל אי אפשר להסכים עם הדרך. הבריון במקרה הספציפי הזה הוא דווקא האיש שהחליט לתקוף את מי שעשה את עבודתו, בין אם הסכים לדרך שבה ביצע אותה או לא. ככה זה באמנות רשף, אם אתה לא יכול לסבול את החום אל תצא לצוד פילים. 

>> בואו לפייסבוק שלנו