האם ג'ורדן פיל יכול לעשות את זה שוב? לבמאי-תסריטאי של "תברח", הסרט שהפך לפני שנתיים לתופעה תרבותית של ממש, יש מותחן אימה חדש ומסקרן בשם "אנחנו" - ואם יש פעלול שהקולנוע עדיין מתקשה לבצע זה הסרט-שאחרי-הסרט שהעיף לכולם את המוח. בספורט האמריקאי משתמשים במושג "Sophomore jinx", מילולית "קללת השנה השנייה", שמתאר בדיוק את הבעיה וגלש מזמן לתחומים אחרים של החיים: שחקן או קבוצה שנתנו עונת פתיחה מרהיבה חוזרים מחופשת הקיץ ופתאום הלך הקסם - בגלל עודף ציפיות, עודף תחרות או עודף אגו. אז ג'ורדן פיל, פעם שנייה גלידה או המנחוס המקובל?
שיהיה ברור, קללת הסופמור הקולנועית היא דבר אמיתי לגמרי. זאת לא מיסטיקה, זאת פשוט המציאות. טופ אוף מיי הד, ג'וש טראנק נפל מהגאונות של "כרוניקה בזמן אמת" לכלוּמיות של "ארבעה מופלאים"; ניל בלומקאמפ צלל מהאיגרא רמא של "מחוז 9" לבירא עמיקתא של "אליסיום"; קווין קוסטנר הידרדר מ"רוקד עם זאבים" ל"הדוור"; הוושובסקיות, שלא נדע, עברו מ"המטריקס" למטריקס השני. אני יכול להמשיך ככה עד שייצא הסרט השלישי של ג'ורדן פיל, אבל הנקודה היא שיש גם תת-קללת סופמור - במאים שעשו סרט ביכורים ז'אנרי נהדר ונפלו בסיבוב השני כשעשו בדיוק מה שעושה ג'ורדן פיל עכשיו: חזרו לאותו הז'אנר (אוקיי, "הדוור" היה פוסט-אפוקליפטי, אבל הוא עדיין היה מערבון).
עדיין לא צפיתי ב"אנחנו"; זה יקרה רק ביום רביעי הבא (20.3), כשההקרנה הראשונה שלו בישראל תפתח את שבוע האימה בסינמטק הרצליה (פרטים על הטבות לגולשי מאקו - כאן למעלה וברחבי האתר). אבל הנה נתון מעניין: ב"רוטן טומטוז" מקבל כרגע "אנחנו" ציון מושלם של 100 אחוז. 39 ביקורות, כולן חיוביות. זה אפילו יותר ממה שקיבל "תברח" עם יציאתו, וזה יוצא דופן לא רק בגלל קללת הסופמור, אלא גם מפני שהיו מי שחשבו ש"תברח" היה פוקס. כלומר, הכישרון של מר פיל הוא עניין מוכח ("קי ופיל" שהוא יצר במשותף עם קיגן מייקל-קי שודרה במשך חמש עונות מוצלחות בערוץ קומדי סנטרל וכמתנת פרידה זכתה בפרס האמי לתכנית המערכונים הטובה ביותר), אבל אף אחד לא ממש הבין מאיפה הוא הביא סרט אימה בשל לחלוטין שהיה גם נבון וגם מצחיק וגם מלחיץ וגם שלח אצבע אמצעית זקורה היישר אל פרצופו של דונלד טראמפ (אגב, אנחנו לא יודעים ולא רוצים לדעת הרבה מראש על "אנחנו", אבל זה שוב סרט שהאימה בו קשורה באופן כזה או אחר לחוויה הבאמת מפחידה של להיות אדם שחור באמריקה הלבנה).
בהנחה שהביקורות הנהדרות על "אנחנו" הן לא אנומליה סטטיסטית של 39 טעויות ברצף - ולצורך העניין, גם אם אתם ואני נצא מאוכזבים מ"אנחנו", ברור כבר עכשיו שזה רחוק קילומטרים מהפיאסקו הקלאסי של קללת הסופמור - מה עשה ג'ורדן פיל נכון שרבים וטובים עשו קטסטרופה? לא הייתי מעלה בדעתי לנחש, בוודאי לא לגבי סרט שטרם איתי, אלמלא סיפק לאחרונה פיל עצמו לפחות תשובה חלקית לשאלה דנן. אפילו שתיים.
בראיון ל"אנטרטיינמנט וויקלי" סיפר פיל שלפני צילומי "אנחנו" הוא ביקש מהשחקנית הראשית שלו, לופיטה ניונגו, לצפות בעשרה סרטים שלדבריו חולקים די.אן.איי עם סרטו החדש. הנה הם מהישן ביותר אל הכי דנדש: "הציפורים" (היצ'קוק), "הניצוץ" (קובריק), "רצח מן העבר" (בראנה), "משחקי שעשוע" (הנקה), "החוש השישי" (שאמלאן), "סיפור על שתי אחיות" (ג'י-וון), "מרטירים" (לוז'ייה), "הכנס את האדם הנכון" (אלפרדסון), "הבאבדוק" (קנט) ו"משהו עוקב אחריי" (מיטשל). אם צפיתם בכל העשירייה - ואם לא צפיתם אז אנא, היא מושלמת, רק על הנציגים מהעשור האחרון מתחשק לי פשוט לחבק את פיל - אז ברור שאותו די.אן.איי משותף הוא הממשק שבין אימה ומשפחה. ואכן, גם ה"אנחנו" ב"אנחנו" מתייחס למשפחה גרעינית. אני יודע, זה עוד לא מסביר איך חמק פיל מקללת הסופמור, אבל חכו שנייה.
בראיון נוסף שהעניק פיל במסגרת הקד"מ של "אנחנו", הפעם למגזין "פרמייר", הוא חשף מקור השפעה נוסף: הקולנוע של סטיבן ספילברג, בדגש על שלושה סרטים: "אי.טי", "מפגשים מהסוג השלישי" ו"מלתעות" (שזוכה למחווה ב"אנחנו"; אפשר לראות בטריילר את הילד-שחקן אוון אלכס בחולצת "מלתעות"). "הסרטים האלה לוקחים משפחות אמריקאיות נורמליות ושמים אותם במצבים יוצאי דופן", הסביר פיל. "החום הזה, הקשר הזה שמתפתח בין הצופה לבין המשפחה - זה בדיוק מה שרציתי גם בסרט הזה".
אוקיי, אוקיי. אני ספילברגופיל חסר בושה וכל מי שנשבע בשמו של האיש נכנס ישר לרשימת המומלצים שלי, מרכז הליכוד סטייל. אבל הנקודה אינה ספילברג ספציפית או העשירייה דלעיל, אלא האופן שבו פיל מבין את המהות של האמיתית של סרט ז'אנר.
ז'אנר פירושו קונבנציה. זאת לא מילה שתיתקלו בה לעתים קרובות בהקשר חיובי, אבל קונבנציה מעניקה ליוצר סט של כללים שאפשר להישמע להם או להפר אותם, ולקהל - מערכת של ציפיות שהיוצר החכם יכול לשחק עליה בדיוק כפי שג'ורדן פיל עשה ב"תברח". במאים רבים, ביניהם כמה מקורבנות קללת הסופמור, ניסו ואפילו הצליחו לשים בצד את הקונבנציה ואת כללי הז'אנר, אבל לא פלא שזה הצליח להם בדיוק פעם אחת. להמציא את הגלגל מחדש זה ממילא מכת ברק, מה הסיכוי שזה יקרה פעמיים?
ב"תברח" התייצב ג'ורדן פיל על כתפי ענקים, ספציפית הענק אלפרד היצ'קוק. ב"אנחנו" זה ספילברג – ברור, הרי "אנשים רגילים בסיטואציות בלתי רגילות" זה כל הקטע של מאסטר סטיבן – אבל שוב, הנקודה אינה מקורות ההשראה הספציפיים אלא עצם ההכרה בכך שסרט ז'אנר הוא חלק ממסורת, ושהמסורת הזאת עשויה ממש להציל יצירה מאובדן כיוון, שלא לומר קריסה מול אגו של יוצר ששמע יותר מדי פעמים שהוא גאון.
אז איך זה שהבמאי של "תברח" חזר עם 100% במדד המבקרים ולא עם עוד הוכחה לקיומה של קללת הסופמור? במילה אחת, אני חושב שהתשובה היא ענווה.