באופן טבעי, לא כל הסרטים המוצגים בפסטיבל הסרטים ה-32 בחיפה (שייפתח בשבת) מופיעים בסקירה הזאת, כיוון שלא זכינו לצפייה מוקדמת בכולם. על סמך הסרטים שכן נצפו אפשר לומר את זה: הפסטיבל החיפאי ממשיך לבצר את מעמדו כאירוע השיא בלו"ז הקולנועי של ישראל. גם אם לא נתקלנו כאן באיזו יצירת מופת שחילקה את חיינו ללפני ואחרי, המגוון פשוט מרשים. 

7 סרטים ששווים נסיעה מיוחדת לאזור השיפוט של יונה יהב

1. "חיים משוגעים"

סרט פתיחה ראוי מאין כמוהו שיוצא היום (13.10) גם בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. הדיבור הוא על "תלמה ולואיז האיטלקי", ואפשר להבין למה: זה סרט על שתי נשים, ביאטרצ'יה ודונאטלה – בהתאמה, אריסטוקרטית דו-קוטבית ואם שניסתה להתאבד לאחר שהרשויות לקחו את בנה  – שעוזבות על דעת עצמן את המוסד שבו הן מאושפזות ויוצאות למסע משחרר ומשוחרר. אבל סרטו של פאולו וירזי ("הון אנושי") הוא לא באמת "תלמה ולואיג'י", למרות הדמיון המסוים ולמרות המחוות לסרטו של רידלי סקוט: בלי לחשוף יותר מדי, מדובר ביצירה פחות בומבסטית והרבה פחות מאשימה. זה סרט על קשר בין שתי נשים מאוד ספציפיות, לא על אישיוז ברומו של עולם - או של ג'נדר, או של שפיות – והקוטן הזה משאיר אותו חד ומדויק מאוד. מככבות ולריה ברונו טדסקי ומיקלה רמזוטי, ושתיהן פשוט נהדרות.

2. "גלים גבוהים"

רימייק ל"הבריכה" של ז'אק דריי מ-1969, שיוקרן גם הוא בפסטיבל – למיטבי צפי מוצע כרטיס לשני הסרטים ב-65 שקלים - אבל "גלים גבוהים" הוא חווית צפייה שלמה לחלוטין בזכות עצמו. זה סיפור על זמרת רוק (טילדה סווינטון) שמחלימה מניתוח במיתרי הקול בחופשה משותפת עם בן הזוג שלה (מתיאס שונארטס), שמצדו נגמל בדיוק משתייה - ועל מה שקורה כשמגיע למקום האקס של הדיווה (רייף פיינס) עם בחורה צעירה להחריד שהוא מציג כבתו (דקוטה ג'ונסון). כל הפיתויים האפשריים וכל החטאים האפשריים דופקים הופעות אורח בדרמה הזאת של לוקה גואדאנינו, שיש בה לא מעט סאטירה, לא מעט ארוטיקה והרבה מאוד הומור. שווה צפייה, ולו בזכות ההופעות הנהדרות של סווינטון נטולת הקול ופיינס נטול העכבות.

3. "רכבת לבוסאן"

כן, לגמרי שווה לעלות על רכבת לחיפה רק כדי לתפוס את הרכבת לבוסאן. קוריאה הדרומית מייצרת בעשור-פלוס האחרונים סרטי ז'אנר נפלאים, והנה מגיע משם סרט הזומבים הטוב ביותר מאז לכו תזכרו מתי. במאי האנימה יואן שאנג-הו – ממש קשה להאמין שזה סרט הלייב-אקשן הראשון שלו - מביא סיפור מאוד בסיסי, כאילו גנרי, על התפרצות וירוס-שעושה-אותך-זומבי במדינה כולה וספציפית ברכבת אקספרס שעושה את דרכה לאחת הערים היחידות שנותרו לא נגועות. נשמע כמו "נחשים על המטוס", אבל קרוב יותר ברוחו ל"רכבת הקרח" של בונג ג'ון-הו: גם אמירה חברתית מושחזת וגם אקשן סוחף שאין דברים כאלה.

4. "המטפלת"

עוד סרט שנשמע הכי "היה כבר", ועוד הוכחה לכך שבקולנוע, ה"איך" תמיד מנצח את ה"מה". סר מייקל גיפורד (בריאן קוקס) הוא שחקן מבוגר, חולה פרקינסון מתקדם וטיפוס יהיר ומריר; דורותיאה (קוקו קוניג) היא צעירה הונגרייה שנשכרת לטפל בו במה שנראה כימיו האחרונים. במאי נבון פחות היה עושה מזה שיבוט של "מחוברים לחיים" או חלילה "ללכת בדרכך", אבל יאנוש אדלני לוקח סיטואציה לעוסה ורוקח ממנה דרמה קומית מקסימה שהדגשים שלה הם הכל מלבד קלישאתיים. 

5. "מחוץ לחוק"

הקולנוע הרומני של השנים האחרונות נוטה לריאליזם מדכא – לרבות את הצופה – אבל הבמאי אדריאן סיטארו מוצא כאן פירצה בשיטה: אם הסיפור שלך קיצוני מספיק, הריאליזם הופך ממתיש למרתק וממצמית לדרמטי. והסיפור כאן הוא הכי קיצוני שיש, מהסוג שמידע מוקדם עליו יכול רק לקלקל, אז נעצור היכן שהסרט מתחיל: זמן קצר לאחר שרופא מודה בפני ילדיו שבימי משטר צ'אושסקו הוא נהג להלשין על נשים שרצו לבצע הפלות (כי החוק הרומני באותן שנים אסר על כך באופן גורף, וכי הוא עצמו מאמין בקדושת החיים), בתו נכנסת להיריון בנסיבות שמטלטלות אותה ואת האידיאולוגיה של אביה. צל"ש מיוחד של חבר המבקרים לאלינה גריגור, שלגמרי עושה את הסרט בתפקיד הבת.

6. "חיי כקישוא"

מצד אחד, סרט אנימציה סטופ-מושן בכיכובם של ילדים חמודים עם שיער צבעוני ועיניים ענקיות. מצד שני, החמודים האלה מתגוררים יחד במעון לילדים שהוצאו מבתיהם או התייתמו בנסיבות טרגיות, מהתעללות מינית ועד אמא עם OCD חמור. ילד המכונה "קישוא" מגיע למקום אחרי תשע שנים קשות ובודדות לצד אם אלכוהוליסטית, ומגלה שהחיים יכולים להיות כיף גדול גם כשכל החברים שלך מוכי טראומה. ילדים בוגרים מספיק ומבוגרים שלא נרתעים מקצת פלסטלינה צבעונית ירוויחו חוויה שהיא מתוקה ומצחיקה ממש כמו שהיא קורעת לב. ביים קלוד בראס ואתר הפסטיבל מייעד לגיל 12 ומעלה.

7. "לילותיו הלבנים של הדוור"

הסרט הזה הוצג בפסטיבל כבר בשנה שעברה והנה הוא עושה ביקור חוזר - לא דבר שגרתי בפסטיבלים, אבל רווח נקי לצופים, כאחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בשנה שעברה בישראל, בכל המסגרות. הבמאי הוותיק אנדריי קונצ'לובסקי ("סיביריאדה", "רכבת אל החופש") מביא כאן מעין יצירה-אחות ל"ללוויתן" הנפלא של אנדריי זוויאגינצב: אנחנו בחבל ארקנגלסק בצפון רוסיה, חור עלוב בחופי הים הלבן, והגיבור הוא דוור שמהווה צינור תקשורת יחיד בין הכפריים לשאר העולם. קווי העלילה רזים מאוד – מישהו גונב את מנוע הסירה של הדוור, הוא מצידו מפנטז על אחת הנשים המקומיות ובינתיים מתקרב לבנה – והסרט הזה, שהקאסט שלו מורכב מטיפוסים מקומיים ללא ניסיון במשחק, הוא בעיקר אווירה. אבל לא רק: בלי שנרגיש, קונצ'לובסקי דואג להזכיר לנו איך הגיעו חבל הארץ הזה ובעצם כל אזור ספר אחר ברוסיה למצבם הנוכחי (אם אכן לא תרגישו, אז שימו לב לסצנה עם הטיל. האמת נמצאת אי שם).

 

 

7 סרטים ששווה להיכנס אליהם אם אתם ממילא בגנים הבהאיים

1. "היא"

הבמאי פול ורהובן, שהעיף לעולם את המוח עם סרטים כמו "זיכרון גורלי" ו"אינסטינקט בסיסי" (וגם "נערות שעשועים", אבל מסיבות אחרות), חוזר עם סרט חדש שהיה שווה לבוא במיוחד עבורו לפסטיבל, אם לא היה יוצא בשבוע הבא בבתי הקולנוע ברחבי הארץ. דרמת המתח הכבדה, האלימה והמטרידה הזו נפתחת בסצנת אונס קשה וממשיכה בכיוונים טריגריים לא פחות, אבל חווית הצפייה הקשה בו מתגמלת מאוד בזכות המורכבות, ההומור ובעיקר הגיבורה המופלאה והמשונה שלו. איזבל הופר נהדרת בתור מישל, אשת קריירה קשוחה שחייה הופכים לסיוט לאחר שהיא מותקפת בביתה על ידי גבר מסתורי. הגאולה ממש מעבר לפינה, אבל בדרך לשם היא תצטרך להתמודד עם אינספור שדים מהעבר וכמה מפלצות חדשות. 

2. "לעבור את הקיר"

סרט נוסף שיוקרן בקרוב באופן מסחרי הוא החדש של רמה בורשטיין, שממשיכה לעסוק בנשים חרדיות צעירות אך בחרה הפעם בסגנון שונה לחלוטין מזה של "למלא את החלל". זו קומדיה רומנטית מלאה במודעות עצמית ובחן אודות חוזרת בתשובה בשם מיכל (נועה קולר, שזכתה בצדק בפרס אופיר על התפקיד) הטרודה בהכנות לקראת חתונתה הקרבה, על אף הפרט השולי שהוא היעדרו של חתן. הפרמיס רחוק מלהיות הדבר הכי מוזר בסרט הזה, שהמציאות בו צבעונית על גבול הקרקסית ומלאה בדמויות אקסצנטריות ומצבים מפתיעים. גם אם לא מדובר ביצירה מושלמת, יש בה משהו קסום ושובה לב, מה גם שמדובר באחד מהסרטים הקלילים והמהנים ביותר בתוכנייה השנה.

3. "אנשים שהם לא אני"

לא לגמרי ברור איך הסרט הכה תל אביבי הזה השתחל דווקא לתחרות "בין יהדות לישראליות", אבל לא נתלונן. סרט הביכורים של הדס בן ארויה הוא משהו בין קומדיה עצובה לדרמה מצחיקה, ועוקב אחרי ניסיונותיה הגמלוניים של צעירה בשם ג'וי (בן ארויה עצמה) למצוא אהבה חדשה, או לפחות קצת חום אנושי וסיפוק מיני. זה סרט עם מעט מאוד בושה: יש בו עירום ומין בשפע, דמויות פגומות על גבול הבלתי נסבלות ומערכות יחסים דפוקות מהסוג שבמציאות נעדיף להדחיק. הכנות אולי עלולה להרחיק ולנתק רגשית צופים רבים, אבל היא גם מקור כוחו ומה שהופך אותו לכה ייחודי וראוי להערכה ולתשומת לב.

4. "הסטודנט"

תלמיד תיכון (פטר סקוורטסוב) מגלה את אלוהים, ומגלה בגדול: קורא באובססיביות את הברית החדשה, דורש ללמד את תיאוריית הבריאה לצד דרווין, כל החבילה. את אמא שלו זה מחרפן, את המורה שלו לביולוגיה זה מטריף, ויש גם חבר נאיבי מספיק (ואומלל מספיק) כדי להפוך לתלמיד הראשון של הנביא-בעיני-עצמו. מרתק כתרגיל אינטלקטואלי, קצת פחות אפקטיבי מבחינה רגשית. ביים קיריל סרברניקוב על פי המחזה "קדוש מעונה" מאת מריוס פון מיינבורג.

5. "לגלות את גסטון"

צופי yes כבר נחשפו לדוקומנטרי הזה על השף גסטון אקוריו, שבניגוד לדוקו-אוכל המצוי, מתמקד פחות בבישול נטו ויותר בהשפעה העצומה של אקוריו על מולדתו פרו – שם הוא זוכה למעמד שהמאסטר שפים הישראלים יכולים רק לחלום עליו, משהו בין שגריר לנשיא לא רשמי. סרט ביכורים מעניין של פטריסיה פרז, אבל מילה של אזהרה – אם אתם בקטע של פורנו גסטרונומיה, זה לא מה שתקבלו כאן. 

6. "נומה: הסערה המושלמת שלי"

גם זה סרט ביכורים דוקומנטרי, גם הוא כבר שודר ב- yesוגם במרכזו ניצב שף - רנה רדזפי, מי שהמסעדה שלו "נוֹמַה" נחשבה לממציאה-מחדש של המטבח הנורדי. אלא שהרעלת מזון במסעדה פגעה קשות במוניטין שלה, והסרט תופס את רדזפי כשהוא מנסה להמציא מחדש אותה ואת עצמו. זה כבר בהחלט פורנו-גסטרו קלאסי, לטוב ולרע: מצד אחד צילומי מנות שעושים להיאנח, מצד שני בלבולי מוח שעושים לגנוח. ביים פייר דושאן.

7. "אני, אולגה הפנארובה"

סרט הביכורים של תומש ויינרב ופטר קאזדה מבוסס על סיפורה האמיתי של האישה האחרונה שהוצאה להורג בצ'כוסלובקיה (אם אתם צעירים מכדי לזכור, הייתה פעם מדינה כזאת. וב-1973, שנת ההתרחשות של הסרט, היא הייתה תחת שלטון קומוניסטי). אם מקודם אמרנו שיש סרטים שמידע מוקדם רק מקלקל אותם, ל"הפנארובה" לוקח כל כך הרבה זמן להיעשות מעניין שזה המקרה ההפוך – רצוי לדעת מראש מה הסיפור של אולגה (מיכאלינה אולשאנסקה המצוינת), והסיפור הוא שהבחורה הייתה אחראית בגיל 22 למקרה רצח המוני. המידע הזה צריך להספיק כדי לסחוב אתכם דרך השליש הראשון המייגע אל הקליימקס העוצמתי.   

 

ו-5 סרטים שאתם יכולים לנסות, אבל על אחריותכם בלבד

1. "אַלוֹיס: בלש פרטי"

גיאורג פרידריך מגלם – חכו לזה – בלש פרטי בשם אלויס שעולמו מתערער כשאישה מסתורית מזמינה אותו לשחק משחק מחשבה טלפוני. מכאן לוקח את זה הבמאי טוביאס נולה למקומות קיצוניים – שילוב של סוריאליזם, תחושה של דיכאון לא מוגדר ומוזרות כללית. אם שמות התואר האלה נשמעים לכם כמו דבר טוב, לא נעמוד בדרככם לרכישת כרטיסים.

2. "בית מטבחיים"

עוד סרט בלשי, וקצת יותר סטנדרטי. הבלש הוא שוטר (ג'ו אנדרסון) שחובר לעיתונאית נדל"ן (ג'סיקה לונדס) בניסיון לאתר את הרוצח של אחותה. ביחד הם עולים על עקבות של סדרת רציחות שלמה עם היבט נדל"ני – זה קצת פחות מוזר מאיך שזה נשמע - והבמאי דארן לין בוסמן ("המסור", פרקים 4-2) עושה מזה פילם נואר מודרני, מה שנקרא במבקרית מדוברת "ניאו-נואר". רק לא ניאו-נואר טוב במיוחד.

3. דיוויד לינץ': אמנות החיים

הבמאי ג'ון וון (כותבים את שם המשפחה שלו עם מיליארד אותיות, אבל ככה מבטאים את זה) הפיק בעשור שעבר את הדוקומנטרי "לינץ'", ועכשיו הוא חוזר כבמאי – לצד ריק בארנס ואוליביה נירגארד-הולם – לעוד סיבוב עם הבמאי-צייר-מוזר. "אמנות החיים" בנוי מקריינות שהיא מונולוג מתמשך של לינץ' עצמו ותיעוד של עבודותיו כצייר, חלקן כיצירות מוגמרות וחלקן בשלב המייקינג אוף. כל זה מספק הצצה ביוגרפית מעניינת, ואפשר להסתכן ולומר שגם מפתח פסיכולוגי לפחות לחלק מהמוזרויות של האיש – אבל רבאק, זה סרט על דייוויד לינץ' שנמשך 90 דקות, מגיע לענייני קולנוע רק ב-15 האחרונות, וגם שם מתעסק בעצם רק בסרטי הסטודנטים שלו. כדאי שתדעו את זה מראש, כי האופציה השנייה היא לחוש גם מעט משועממים וגם לגמרי מרומים.

4. "הווידויים"

אוף, זה נראה לרגע כמו "שם הוורד" מודרני: שרי הכלכלה של מדינות ה-G8 עורכים ועידת פסגה במלון בגרמניה כשהמארח - דניאל רושה, מנהל קרן המטבע הבינלאומית (דניאל אוטיי) – נמצא מת בחדרו. היחיד שהיה איתו בשעותיו האחרונות הוא הנזיר המזדקן (טוני סרווילו) שאף אחד לא הבין מלכתחילה למה רושה זימן אותו לוועידה. אז הבמאי רוברטו אנדו לוקח עלילה של ספר טיסה, והאמת – לא עושה איתה כלום. כלומר, "הווידויים" אינו סרט רע; הוא רק מותחן שגרתי לגמרי, נטול הומור באורח נפשע ממש, שגם הסאבטקסט החברתי-כלכלי שלו לא עוזר לו להתרומם. מצד שני, אם אתם בפסטיבל ובא לכם משהו לחלוטין לא-פסטיבלי – אז טה דם.

5. "מוכי ירח"

מכירים את תיאוריית הקונספירציה הוותיקה הגורסת שאמריקה מעולם לא נחתה על הירח, ושהסרטון המפורסם ההוא של ניל ארמסטרונג הוא בכלל הפקה הוליוודית בבימוי סטנלי קובריק? אז אנטואן בארדו ז'אקה, בדרך כלל במאי פרסומות, הלך על זה כבסיס עלילתי. כך שפוטנציאל למשהו מגניב היה שם, אבל "מוכי ירח" הוא מקרה מובהק של סרט שנשמע הרבה יותר טוב מאיך שהוא נראה. רון פרלמן מציל חלק מהעסק בתפקיד סוכן ה-CIA שמחפש את קובריק, ואילו רופרט גרינט ("הארי פוטר"? ג'ינג'י? מרגיז?) מאזן את זה בחזרה בתפקיד תמוה של מנהל להקת רוק כושלת. תשאלו מה הקשר, ונשיב שזה אכן חלק מהבעיה.