בשנים האחרונות עולה סוגיית האפליה של נשים שוב ושוב בהקשר של הוליווד. עם תחילתה של ההתקוממות מול השליטה הגברית בתפקידי המפתח, החל סוף סוף המצב להשתנות. אולפני סוני מינו אישה לתפקיד יושבת הראש (איימי פסקל), קת'רין ביגלו זכתה בפרס אוסקר הבימוי ושורה של שחקניות מהדור החדש החלו דורשות ומקבלות תפקידים מרכזיים וחשובים יותר. אבל הדרך לשוויון עדיין רחוקה למדי, כפי שניתן ללמוד מבדיקה מקיפה שנערכה על ז'אנר אחד.
במגזין Salon הציבו למבחן 74 סרטי אימה ובחנו את ההבדלים בין נשים וגברים. מהממצאים עולה ש-95 אחוזים מהבמאים, 93 אחוזים מהתסריטאים ו-86 אחוזים מהמפיקים בז'אנר הם גברים. בגזרת השחקנים נראה כאילו המצב טוב יותר עם יחס של 42-58 לטובת הגברים, אבל הסיבה תלויה בעיקר ברצון של במאים רבים להציב דמות נשיות סטריאוטיפיות במרכז. כל זה מבלי להזכיר את העובדה שבמקרים רבים הדמות הראשית בסרטים מהסוג הזה היא בכלל לא הדמות החשובה מכולן. הנקודה הזאת מובילה לבעיה מסוג אחר: פערי השכר הגדולים בין נשים וגברים.
אבל לא רק אפליה על בסיס מיני מתקיימת בתחום האימה, מסתבר שגם גזענות סמויה נמצאת אי שם בין הדם לסכינים. 84 אחוזים מקרב הכוכבים הראשיים בסרטים שנבדקו היו לבנים. זה נהיה גרוע יותר: בחלק מהמקרים בהם הדמות הראשית הייתה בעלת צבע עור שונה, היו אלה שחקנים לבנים שגילמו אותה. בדרך כלל בליווי מבטאים מגוחכים למדי. כמעט מיותר לציין שמקרים הפוכים לא התקיימו מעולם. גם בלוח הקטל נשמר היחס הזה כמעט לחלוטין: 70 אחוז מהדמויות בעלות צבע עור שאינו לבן מוצאות את מותן במהלך הסרט, לעומת 27 אחוז בלבד מכלל הדמויות הלבנות.
גם לנושא המיניות התייחסו במחקר של Salon באמצעות "מבחן בכדל". מדובר במושג שנלקח מסדרת קומיקס בשנות ה-80 והפך למושג מוכר בקרב חובבי הקולנוע. בכדי שסרט יוכל לעבור את המבחן עליו לכלול לפחות סצנה אחת שמציגה שתי נשים במקביל שמדברות על כל נושא מלבד גברים. בכל 74 הסרטים שנבחנו במחקר האימה, מבחן בכדל הסתיים בכישלון. "זה לא שסרטי אימה אמורים להיות ידידותיים", מסכמים הכותבים, "אבל הם לפחות אמורים לשקף מציאות שונה מזו של העולם האמיתי. אבל כשכל הדמויות הלבנות הם גברים שעושים את רוב העבודה וכל יתר הדמויות מתעסקות בעיקר בלמות, זה לא באמת שונה ממה שקורה גם בחיים שלנו".